ועוד יותר, ב"ה שאת יודעת מה את רוצה... זה כ"כ חשוב!

מנסיון שלי עם בעלי, אפשר לשנות מציאות כשאומרים את הדברים אחרת.

במצב שלך הייתי אומרת לו שכל הסיבות ללדת בשע"צ נכונות (מקום דתי וכו') אבל נוחות האישה בלידה היא עניין של פיקוח

נפש (מבחינה הלכתית אפילו) ובגלל שבשע"צ יולדים רק על הגב וחשוב לך לנסות ללדת אחרת כדי שהלידה תהיה יותר טובה לך ורגועה וכו', עדיף שתלכו הפעם למקום אחר והדברים האחרים הם רק מס' 2 ולא 1, ולכן תמצאו את הפתרונות המתאימים אם צריך.

אותו דבר לגבי המשפחה שלו- תתחילי בכמה שאת שמחה שיש לכם משפחה תומכת שמשקיעה בכם עם פרחים וכו' וכו'....

אבל לדעתך העניין של הצניעות אחרי הלידה הוא לא מה שמפריע לך, אלא הצורך שלך לנוח אחרי לידה ולא לראות אנשים\גברים.

וברגע שתעשי את זה מתוך נחת ושמחה אני בטוחה שבעלך יבין אותך

(את יכולה להתחיל במשפט כזה "חשבתי על השיחה שהייתה לנו ו....")

גם כשממש לא מתאים הביקור. כשהוא מודיע על הלידה תבקשי שיגיד שאת מותשת ממש ולא להגיע מייד.קרה לי שחמי הגיע באחת הלידות לא בשעת ביקור לפני שירדתי מהמיטה ומאחורי הוילון שמע את האחות מורידה אותי  פעם ראשונה ואומרת לקחת פדים וכו'. זה היה ממש זוועה מבחינתי ופגיעה בפרטיות שלי. היי - בשביל מי אתם באים? ביקור כזה זה רק בשביל עצמכם  ולא בשביל היולדת וסליחה על הביקורת... העניין הוא שאי אפשר תמיד לומר להורים ולא תמיד זה יעזור לבקש מהם. זה קצת אי הבנה של מה היולדת צריכה וטיפה חוסר טקט שצריך לחיות איתו כי לא נצליח להסביר לעולם. ולידה אחת שגיס+גיסה + 2 ילדיהם הגיעו לפני שירדתי מהמיטה וכל הזמן משכתי את השמיכה לראות שאני מספיק מכוסה כי החלוק של ביה"ח היה קצת פתוח במקומות חשובים וזה לא נעים ממש. מבינה אותך מכל הלב. אבל מה יעזור בי"ח אחר? נשמע שגם למרכז הם יסעו או לעין-כרם ודאי.

מה שכן את חייבת לשקף לו את ההרגשה ואין מה להתווכח עם התחושה שלא נעים לי בחדר הלידה לראות אורחים ועוד גברים ולכן זה שהוא אומר שאת צנועה זה לא קשור לצורך שלך לשקט נפשי ותחושה נעימה ונקיה לייד המשפחה. נראה שלא הסברת לו מספיק והוא גבר, איך יבין לגמרי? נסי בשיחה נינוחה וגם אם לא יבין הוא יכול לכבד את רצונך. את היולדת.

באופן אישי תנוחת הלידה בשע"צ על הגב כמעט בישיבה בעזרת 2 אחיות ועם ברכיים מורמות וידיות לידיים, הייתה לי טובה מאד הרבה יותר מתאימה מזו שבהר הצופים . אך חכי שיענו לך כאלה שילדו בצורות אחרות.

בהצלחה. ואולי פשוט תלדי בשבת והבעייה תיפתר מעצמה?!!!

כשהגעתי לשם לא שמעתי את השמועה הזאת (שמאז שמעתי המון פעמים) שהם לא מקבלים תנוחות אחרות, ולא עלה בדעתי אפילו לדון בזה או לשאול או לבקש - היה ברור לי בפשטות שאני מתארגנת ללחיצות איך שנוח לי. נעמדתי על הברכיים, ואף אחד לא העיר לי על זה כלום. רק אחרי כמה דקות, כשלא הייתה התקדמות, המיילדת הציעה לי לעבור לתנוחה אחרת שכנראה תהיה לי יותר טובה - וגם היא לא הייתה בשכיבה! בקיצור, לא הייתה לי עם זה שום בעיה.

אם מכל שאר הבחינות היית מרוצה בשע"צ, לא הייתי פוסלת בגלל תנוחה. באף בית חולים את לא יכולה לדעת מראש על איזו מיילדת תיפלי, ומאידך - בכל בית חולים את יכולה פשוט להחליט שככה את יולדת וזהו, ובתקווה שהמיילדת תשלים עם זה

לגבי המחלוקת עם בעלך - אוי, מבינה אותך. גם אצלנו בלידה הראשונה הגיעו אחים שלי ושל בעלי במפתיע רגע אחרי שילדתי בערך (הם ידעו שנסעתי לבי"ח בחג וחשבו שילדתי כבר מזמן). המיילדת סירבה להכניס אותם לחדר הלידה, וסירבה גם לתוכנית של בעלי להוציא לרגע את התינוק אליהם שיראו אותו (אני עצמי כמעט ולא הספקתי לראות אותו!) והרגשתי כזאת הקלה שהיא לוקחת על עצמה את תפקיד השוטר הרע... זה היה נראה לי לגמרי לא במקום, עם כל כמה שהערכתי אותם שהתאמצו ובאו, ומצד שני זה היה נראה לי גם משהו שגברים בחיים לא יקלטו ("אבל את מכוסה, אז מה הבעיה", הא?).

אני רק יכולה להודות לה' שילדתי ביו"כ בבוקר, שהיה גם שבת.. כך שעד מוצ"ש בשעה מאוחרת- לא ראיתי אף אחד!

ובאמת חשבנו כמה זה טוב ללדת ככה בשבת כי את יכולה לנוח בלי פלא' וכו', ואף אחד לא יודע..!!

אולי להודיע קצת יותר מאוחר שילדת? נגיד, רק שאת מגיעה למחלקה? זה אחרי שעתיים לפחות.. (לא שזה נשמע לי סביר שאנשים באים לבקר כ"כ מהר יולדת אבל אולי זה יכול לעזור לך?)

באמת נראה לי שמה שהציעו פה אלו רעיונות טובים, מקווה שהם יעבדו אצלך!!

שיהיה בשעה טובה!

בכל זאת היא גם אישה שילדה... והיא תסביר לבעלה כמה דברים בסיסיים??

לבעלי אני הסברתי לפני הלידה שהיולדת היא מלכה ואפילו את הבקשות הכי מוזרות שלה מוכרחים לקיים. לא כל שכן בקשות כאלו מציאותיות!!!!!!

אני גם ילדתי בשע"צ וביקשתי תנוחה אחרת. הייתי עם אפידורל אבל הרגשתי ממש שליטה ברגליים. המיילדת ענתה לי "אנחנו נתנו לך אפידורל עכשיו תעשי מה שאומרים לך"...

אני גם לא אהבתי שם את התינוקיה ולא את האישפוז.. יש עוד בתי חולים דתיים בארץ אם זה מה שקריטי או עוד בתי חולים בירושלים.. אם לא מתאים לך משהו תעשי מה שנכון לך ולא לבעלך. אולי הוא לא מבין את זה אבל התפקיד שלך הוא ללדת והתפקיד שלו הוא לתמוך, ושכל אחד ימלא את תפקידו... [אני לא מנסה להיות פוגענית או צינית.. אבל נראה לי חשוב להדגיש את זה..

שמעתי על המון נשים בשע"צ שילדו בכריעה או לפי נוחותן. כאשר מקבלים אפידורל המצב הוא שונה ואם עוברים קורס הכנה ללידה מבינים את ההבדל. 

בי אפידורל המיילדות שם ממש ממש פתוחות ונעימות.

אין פה מה לדבר על מה נכון או לא נכון לעשות. אלא לשתף את בן זוגך בתחושות שלך. לך זה לא נעים ולא לעניין שיבואו לחדר לידה ולכן את מבקשת שלא יבואו. אולי זה לא חלק מגדרי הצניעות אבל לך זה לא נח. וכו'. הבקשה שלך היא בקשה אישית שלך וככה זה צריך להישמע. כמו גם הדיון על המקום ללדת  

אני חושבת שחשוב מאד גם להקל על הבעל בתהליך. גם הוא עובר פה קבלה של ילד נוסף, הוא מטפל בילדים וחשוב שהוא ירגיש נגיש ונח כדי לבוא ולעזור לנו (המון המון תמיכה נפשית) בימי האישפוז. ובכלל שיכיר את בית החולים ולא ירגיש שהוא תלוי בחסדי אחרים - מאד מאד משמעותי. 

בהצלחה ושתחזרי בידיים מלאות 

היא לא תעזור לתקשורת ולזוגיות שלהם...

הם צריכים ללמוד לדבר ולכבד זה את זו את הצרכים שלהם.

את מציעה להגיע כמו "מלכה" כלומר להנחית פקודות וגם אומרת "תעשי מה שנכון לך ולא לבעלך..." זה קצת צורם לי.

היא יכולה להנחית פקודות למיילדת ולדולה אבל בעלה זה קשר נצחי וצריך לעשות עבודה ולהגיע לפיתרון ששניהם יהיו מרוצים...

כמובן שאני מסכימה עם דבריך שעדיפות היולדת היא מעל הכל אבל השאלה איך עושים את זה היא המרכזית...(איזה טעם ישאר להם מהלידה אם היא תגרום לבעלה הרגשה שהיא לא מכבדת את תחושותיו?)

קודם כל בשעה טובה!

כעקרון אין בעיה בשערי צדק ללדת בתנוחות שונות,בעיקר עם המילדות הצעירות יותר.

לגבי המבקרים והקושי עם הבעל,ניסית להסביר והוא לא מבין..קורה.

תבקשי ממנו שלמרות שהוא לא מבין שיקבל. תסבירי לו שמדובר בענין רגשי,לאו דווקה הגיוני (למרות שלנו זה הגיוני לגמרי)

וחלק מהעזרה שלו בלידה זה לאפשר לך מנוחה פיזית ורגשית אחרי הלידה,וגם זמן לבד איתו ואם התינוק.

ברגע שמשהו מוגדר כ "שיגעון של יולדת" באופן מפתיע יותר קל לסביבה לקבל.

קודם כל הרגעתן אותי שאפשר ללדת אחרת בשע"צ. האמת היא שזה מה שבאמת רציתי לשמוע! אם אפשר באמת ללדת שם בתנוחות שונות אין לי סיבה בכלל להתווכח עם בעלי. אני ממש לא מחפשת סיבות להתווכח איתו!!!!!!!!!! וסה"כ היה לי טוב בשע"צ פעם קודמת רק העניין הספציפי הזה הפריע לי, בעז"ה יתנו לי ללדת כמו שאני רוצה

ואני ממש מסכימה עם מי שכתבה שגם הבעל עובר לידה, אמנם אחרת אבל בכל זאת.. וחוצמיזה שהשיקולים שלו הם נכונים וחשובים...

לגבי הקטע עם חמי וגיסי...

זה כבר הרבה יותר מסובך!!! אין מצב בעולם לספר להם באיחור, זה אומר שאנשים שלא מהמשפחה ידעו קודם וזה ממש אבל ממש לא לעניין

בעיקרון אני די מתחברת לקטע של אני היולדת וליולדת יש שגעונות וזה אחד מהם. ואין מה לעשות חוץ מלכבד את השיגעון שלי.

הקטע הוא שדי קשה לדבר עם חמי, בעלי  חושב שככה הוא וזהו, אין מה לשנות אדם בגיל 65 ולבקש ממנו כל מיני בקשות כמו לחכות עם ההתרגשות שלו עד שייה נוח יותר... אני לא מסכימה עם בעלי בקטע הזה, אני חושבת שחמי יבין אם יגידו לו, אבל בעלי לא הולך לעשות את זה כנראה

נראה לי שזה גם קשור לזה שלהם יש רק בנים. אז אין בנות שיגידו לאבא שזה לא שייך וחמותי... נו, טאקט זה לא מהדברים שיש לה מהם בשפע (והיא עדיין אישה מ-ד-ה-י-מ-ה!!!). אז כאילו אני הבת שלהם ואחותם (גם יש קשר עם גיסי כמעט כמו אחים, ברור שבגבולות מאוד ברורים) אז אפשר גם לבוא למקום כזה אישי ואינטימי...

(זה כמו שיש להם ממש קושי עם זה שחדר השינה שלנו סגור בד"כ כשהם באי בגלל שהם כל כך הרבה בנים ולא נעים לי שחמי ושאר הבנים יסתובבו לי בחדר, ישבו על המיטה וכו. הם פשוט לא מצליחים להבין את זה...)

אני מברכת יום יום שעה שעה על האהבה והתמיכה שיש לנו משני הצדדים!

את לא יודעת לשים גבולות והכל פרוץ טוהכל מותר.

זה חוסר כבוד לעצמך, וחבל. מי יכבד אותך כשאת עצמך לא מצליחה?

בע"ה תאמצי את ההזדמנות הנפלאה הזו לתת לעצמך את המתנה הזו של פרטיות, גבולות, וכבוד.

תודה על התגובה הנפלאה שלך!

תגובה מלאה באמפטיה, הבנה והכלה, שמחתי לקרוא את תגובתך  |ציני|

גרמת לי עכשיו לבכות

מזה הירידה הזו??? ממש לא במקום!!!

זה מה שהיית שמחה לשמוע כשאת מתוסכלת??? שאת לא בסדר ואת לא יודעת לשים גבולות?? 

חוצמיזה יש דרך לומר דברים הרי היא כתבה שהיא רגישה אז אולי קצת אפשר לגלות התחשבות???

לא כל אחת מסוגלת לקרוא מילים חותכות בצורה כזו!

זה פוגע ולא שייך!

ואנונימית פותחת- את מקסימה אין לי ממש עצה טובה יותר ממה שכבר נתנו לך.. 

בהצלחה! ותדעי שכשקראתי את מה שכתבת הרגשתי שאת מדהימה! ומיוחדת! ואשרייך! יודעת להתמודד בגבורה ועוד לחשוב על טובת בעלך ומשפחתו בזמן שאת בעצמך צריכה התחשבות!  אין פשוט מלכה! אני חושבת ששאני לא היתי מצליחה לכתוב בכזאת יציבות ועדינות ובאמת שקראת ממש התפלאתי!

בהצלחה!

אני מעריצה אותך

אני קלעפטע רצינית ביותר, ואם מישהו היה נכנס לי כל כך מה ר, הייתי בטוח מעירה איזה הערה מעליבה כלפי כולם 

כל הכבוד לך !!!! איזה זכויות יש לך בשמים על העניין הזה !!!!! איזה כיבוד הורים , איזה כבוד למי שחושב שונה ממך

פשוט להעריץ

אין פה עניין של גבולות, עצם העובדה שאתם  סוגרים את הדלת - זה כנראה גבול מאד חזק במשפחה שלו - וכל הכבוד שאת עומדת על זה

מה שכן - את יכולה מראש לבקש בשקט עזרה מאחת מאנשי הצוות , כדי שיצמצמו את זמן הביקרו למינימום

ואי- מצחיק זה נראה כאילו אני כתבתי את ההודעה (חוץ מכמה פרטים לא חשובים...)

אני חושבת שקודם כל בסיפור הזה חשוב לבעלך להבין שאת מאד מעריכה את המשפחה שלו. כי תראי- עדיין לא סיפרת להם על ההיריון (על אף שהורייך כבר יודעים) אמא שלך מן הסתם תהיה בלידה, והם לא מורשים להיכנס.  אז בראש הגברי של בעלך  את מפלה את הוריו לרעה (אפילו שהסיבות שלך מובנות לגמרי בעיני)  על אף שהם סבא וסבתא בדיוק כמו הצד השני.

עצתי- כמו שכמה פה אמרו- להתקשר יותר מאוחר אבל- תחכי עם זה גם לאחרים, לא יכול להיות שחברים ידעו לפני ההורים של בעלך. אז אם זה מאד חשוב לך תעשי ויתור בקטע של להודיע לכל העולם בשניה הראשונה.

אם זה מעודד אותך- סיפורי זוועה שלי- ההורים של בעלי הגיעו ישר אחרי הלידה עוד לפני שארגנו אותי בכלל, הם הגיעו אז ישר שמו לי מחיצה וארגנו אותי כששניהם נמצאים בדר מעבר לוילון- זוועה...אגב, חמי מאד הובך מזה אז אני מקווה שזה לא יחזור על עצמו (אפילו אבא שלי לא מעיז להיכנס בשלבים כאלה...)

בלידה הראשונה סבא וסבתא ודוד ודודה של בעלי באו לבקר אחרי כמה שעות במחלקה- הבעיה הייתה שמרב חולשה עוד לא קמתי אפילו לשירותים, אז אני עם הכותונת של הלידה (בגד לא ממש מחמיא) ותוך כדי מגיעה אחות ללוות אותי לשירותים. וכל הדרך מהמיטה לשירותים מתמלאת טיפות דם, אז הם הרגישו שזה לא ממש מתאים אבל לא הלכו. אלא נתנו לי "לנוח" סגרו לי וילון וישבו עם התינוק במיטה ליד (לא הייתה שם יולדת)

ב"ה בלידה אח"כ בעלי הזהיר את כל מי שהוא לא ההורים להגיע לפחות אחרי יום!!!!!!!!!

גם אצלינו המשפחה של בעלי רוצים לבוא מיד אחרי הלידה, וגם אצלהם אין בנים ואני כמו הבת שלהם....

אבל....

עוד לפני הלידה הראשונה אמרתי לבעלי. שהוא דואג לזה שאף אחד לא מגיע לבקר אותי אחרי הלידה עד שאני מאשרת. וכדי לא להעליב אמרתי לו שאף אחד זה כולל גם את המשפחה שלי, גם את המשפחה שלו וגם את ראש הממשלה .....(חוץ מאמא שלי!!!!)

ובעלי העדין דאג להגיד לכולם שאני צריכה להתאושש מהלידה אז לא להגיע. ההורים הבינו ואמרו שאפשר יהיה להגיע שיתקשר. וכך היה ברגע שהתאוששתי, התרחצתי אמרנו להם שאפשר לבוא. והם הגיעו והיו מאושרים עד השמים וגם אני הייתי נינוחה וסבלנית....  

איך לא חשבו על זה לפני?

תלדי באמצע הלילה..

ואם בכל זאת הקטן/ה שלך יחליט לצאת בשעה שאנשים יוצאים מהבית, אולי אפשר לחכות קצת עם הטלפונים לכולם? (ככה לא יהיו אחרים שישמעו את זה קודם..)

בלידה שלי אמא שלי היתה על קוצים להתקשר לכולם מחדר הלידה אבל אני ובעלי עמדנו על כך שבא לנו קצת שקט אז אחרי שעה הרמנו טלפון ראשון.

מהסיפור שלך ומהתגובות פה אני מבינה שאני ממש הגזמתי אם הרגשתי אי נוחות כשכל האחים של בעלי באו לבקר בשבת אחר"צ שלושה ימים אחרי לידה.. (אפילו אחי שאמר לי יום שישי שהוא מת לבקר וסירבתי בכל תוקף התאפק עד מוצ"ש)

אבל זה הביך אותי לגמרי!! זה היה בשבת אז הם לא יכלו לתת התרעה קודם וכולי הייתי סמרטוטית ופעם ראשונה שהתחלתי לטפטף חלב היה מול כולם, ולא רק שלא הבנתי מה קורה לגוף שלי עוד להיווכח בזה לפני כולם..

בעעעע!

רק להיזכר בזה עושה לי חשק בפעם הבאה ללדת באילת..

טוב לדעת שלא רק במשפחה שלנו יש כאלה ייצורים שלא מסוגלים להתאפק..

ומי שאמרה שהם באים לבקר את עצמם ולא את היולדת נראה לי עלתה על הנקודה.. אולי באמת זאת הדרך שלהם להיות שותפים לתהליך הלידה?

אז נכון שהדבר האחרון שבא לעשות שניה אחרי לידה זה לשמח מישהו אחר, אבל אם אין ברירה וכבר הם שם אז אולי לחשוב על זה ככה שאת עושה להם טובה שאת מוכנה לקבל אותם יקל במעט את התסכול? (ובאמת כל הכבוד לך שאת מסוגלת להתייחס אליהם בכלל!)

לגבי בעלך, מההודעות לא כ"כ מובן אם הוא מבין אותך בעניין אבל חושב שאין כ"כ מה לעשות או שהוא בכלל לא מבין אותך וחושב שהם צודקים?

(אני מנסה לחשוב איך הייתי מסבירה לבעלי את התחושה אחרי לידה, הדבר הראשון שעובר לי בראש זה כשקמים מרופא שיניים אחרי טיפול שורש- הרופא אומר סיימנו, מרימים קצת את הראש, חוטפים סחרחורת ורוצים לישוווון!

על בעלי זה היה עובד, הוא מת מפחד מרופאי שיניים.. )

נראה לי חשוב שתגיעו להבנה בנושא הזה גם אם לא תהיה לזה השלכה מעשית, לפחות לא תהיה ביניכם טרוניה בעת הביקור אלא שניכם תהיו שותפים שסובלים מביקור משונה שכזה..

תדמיין בבקשה (וסליחה מראש על ההשוואה, ניסיתי למצוא משהו שבן יכול להרגיש)-

'היתה לך עצירות, כל הלילה לא ישנת מרוב כאבי בטן, 

התהפכת במיטה, חשבת שאת יוצא מדעתך, הסתובב בבית, התקפלת מכאב,

בסוף נסעת באמבולנס לבית חולים, 

ועכשיו אתה שוכב במיטה עם חיתול מלא,

אבל מכוסה היטב בשמיכה.

אתה רוצה אורחים?'

טיטול מלא.

הם יבואו 20 דקות אחרי הטלפון - את יכולה לדאוג שהתלפון יצא רק כשתהיי במחלקה.

אם כי אני לא מבינה מה הבעיה לבקש להגיע עוד שעתיים פלוס.

מובן ולגיטימי לדעתי.

אנונימית יקרה,

קראתי את הודעתך תחילה בהתפעמות רבה.

את כותבת דבר כל כך מרתיח בכזו שלווה והתחשבות, כמעט בלי כעס על בן הזוג שלך -

אני במצבך הייתי... לא יודעת, אבל שום דרך לא היתה פסולה בעיני בשביל לעצור את חמי מלבוא לפני יומיים לאחר הלידה. (!)

כמובן אני לא מדברת על לינץ' (:

אבל לבעלי הייתי מסבירה בתקיפות רבה ללא השארת מקום לדיון (אני מניחה שאם הוא היה מתווכח איתי על זה גם הייתי מגיעה לעצבים רבים למדי, במיוחד במצב כזה, אני ממש מקנאה בך שנימה כזו לא מופיעה אצלך!)

ואם הוא לא היה מתקשר לחמי לומר לו את זה, אני הייתי מתקשרת,

ואם הוא עדיין היה מגיע - הייתי שולחת את המיילדת לחסום לו את הדרך, ובטח ובטח שלגיסי!!!

אז זה הרגש הראשון שעלה בי, איזו אישה נוחה את.

אבל מצד שני, האם אין בכך הגשת עצמך לרמיסה, סליחה, ללא כל הצדקה?
הרי את כל כך צודקת, איך אפשר לחשוב אחרת בכלל?
למה שלא יתחשבו בך במקום הכי רגיש שיש, ואחרי שסחבת 9 חודשים, ועברת את הדבר הזה שנקרא לידה,

מה שאת מבקשת חייב להתקבל כפקודה מלכותית, באמת!

אני חושבת שאם תעמדי על שלך בנעימות אבל בתקיפות,

כלומר תשלבי את זה שאת כ"כ לא כעסנית כנראה אבל תעמדי על שלך ללא פשרות,

בעלך לא יכעס ויבין אותך.

ככה כשאת מתביישת, ולא בטוחה, זה נשמע לא משכנע, כאילו את בעצמך סבורה שיש פה מקום ל'כיבוד הורים' או להתחשבות בזה שהוא 'נרגש ולא מסוגל לחכות',

את נמצאת בפנים אבל מבחוץ זה נשמע ממש... נורא, לא יודעת.

ליבי איתך מאד מאד,

ואני מקווה בשבילך שתדעי לעשות את זה,

תחשבי באיזו הקלה תלכי לחדר לידה ותקבלי את הילד כשהמתח שהם יופיעו פתאום פשוט לא יהיה!

את יכולה כמו שכתבו כאן לדבר ישירות עם הורי בעלך, אם את מסוגלת.

אבל המפתח האמיתי נמצא בתקשורת שלך עם בעלך. את נשואה רק לו ובניגוד למשפחה מסביב, איתו את חייבת לבנות קשר של הבנה אמיתית ושכל אחד יהיה שם בשביל השני כשהוא צריך. ואין ספק שמיד אחרי לידה אתזאת שצריכה שבעלך יהיה שם בשבילך ובמידת הצורך יגונן עלייך.

היתה לי פעם אחרי לידה שהייתי עייפה בטירוף, והיו בעיות עם ההנקה. ההורים של בעלי חיכו בזמן שמדריכת ההנקה היתה אצלי, לא זוכרת אם בסוף ראיתי אותם או לא...

את יכולה פשוט "להרדם" בזמן שאת לא מעוניינת לארח, ואפשר אפילו לגייס את האחיות כדי לבקש שקט ומנוחה.

אבל המפתח האמיתי זה שבעלך יהיה בצד שלך. דברי על זה איתו פעם אחרי פעם. אני לא רציתי מבקרים ביום של הלידה, ובבית במשך חודש. לאט לאט בעלי הבין יותר ויותר, ולמד להיות גורם מאזן ומפשר כך שאהיה מרוצה ורגועה - וגם ההורים ירגישו איכשהו טוב.

דבר אחד ברור, בוודאי שהוא לא יכול להבין אם לא תסבירי. אין לו שום דרך להרגיש מה עובר ויעבור אלייך, בלי שאת תנסי להעביר את התחושות העמוקות ביותר שלך. ולא, בחדר לידה זה לא הזמן המתאים להתחיל...

בתור בעלה של אישה שילדה לנו ב"ה כבר שניים (בתפילה ובציפיה לבאות...), אשתף במעט תובנותיי:

בלידה הראשונה אשתי הייתה שעות רבות (!) בחדר לידה, ולבסוף זה הסתיים עם וואקום: חמותי ואני בחוץ עם התהילים, ובפנים צוות שלם של מיילדת, מיילדת ראשית, עוזרת שלה(?), סטאז'רית, רופא מיילד, רופאת ילדים, ואח"כ רופאה פלסטית (או מה שהיא, בשביל עבודת התפירה המרובה) ואפילו המנקה הערביה.

לאחר כמה דקות מזמינים אותנו פנימה לחדר הלידה, ובתוך ההמולה הזו אני זוכה לראות את בני בכורי שוכב על ביטנה של אישתי, ואותה המומה ונאנקת מכאבים. כל נסיונותיי לחוות שמחה משותפת על לידת בכורינו ברגעים אלה עלו בתוהו: כאב לה! וגם היה המון בלגאן בחדר. אני לכשעצמי הרגשתי שכזו שמחה לא יכולה לבוא בשקט, וההמולה הזו היא תפאורה ראויה לדבר גדול כל-כך. אבל אישתי לא רצתה לראות לא אותי ולא את הבן שלנו, בטח לא את אמא שלה או מבקרים אחרים. כל מה שעניין אותה היה לנוח ולהתאושש.

את ההבנה למצבה של אישתי קיבלתי רק כעבור כמה חודשים, ואח"כ בהמשך, בלידה השניה (שהייתה ב"ה קלה ואינטימית הרבה יותר). רק שם הבנתי עד כמה לידה הוא לא עניין לגברים:

בכל מפגש בין שניים כ"א תורם מעט מעצמו עבור ה"ביחד", וככל שהמפגש משמעותי יותר, כך גם התרומה עבור ה"ביחד רבה יותר". בלידה ישנו מגפש ראשוני בין הילוד לבין אימו, בו האם מבטלת אל כל קיומה למען קיומו של היילוד, ואם לא - היא מסכנת אותו (וגם את עצמה...)

הדבר ההכי חשוב לאחר הלידה הוא לאפשר לאישה לקבל מחדש את כוחותיה, וכאן תפקידו של הבעל הוא חיוני מעין כמותו: לתת לה את מה שהיא צריכה עבור זה, ולא פחות מכך - למנוע ממנה את מה שעלול להפריע!

אם היא רוצה אותך - תהיה שם בשבילה. אם לא - תתרחק מעט!

אם היא רוצה את היילוד שלכם - תן לה אותו. אם לא - צוות האחיות מכיר את מלאכתו היטב, ולאמא והיילוד עוד צפוייה בחסדי ד' תקופת חיים ארוכה יחד, תעביר אותו אליהם!

אם היא רוצה את האחים\אחיות\הורים\חברות שלה, אבל לא שלך - תן לה את אלה, ומנע ממנה את אלה!

היא היא מעדיפה הפוך: את אמא שלך, אבל לא את אמא שלה (גם זה קורה לפעמים), אז זה תפקידה של הבעל: לעמוד כמו חומה בצורה!! למנוע ממנה את אי הנעימות הזו.

בקיצור: לתת ליולדת את מה שהיא צריכה כדי להתאושש, ולמונע את מה שעלול להפריע.

בתור אחת שילדה בחודש שישי פג ורק רציתי לנוח וכולם (מהצד של בעלי) וחלק מהצד שלי הגיעו לבקר ואני הראש שלי לא היה איתם אלא בפגיה... וגם הטלפונים לא הפסיקו עד שפשוט ניתקתי את הפלאפון...

לעומת הלידה השניה שילדתי בראש השנה אז עד אחרי החג (ילדתי בשני בבוקר ועד שלישי בערב) רק בעלי שהיה לידי אף אחד לא ידע ויכולתי לנוח וגם להתייחס לתינוקת שנולדה.

ואחרי זה אני גם הודעתי שלא יבואו אף אחד אבל לך תריב עם הצד של הבעל... חמותי היתה אצלי 6 שעות ואני לא ידעתי כבר מה לעשות.

הבעל חייב לעשות מה שאשתו רוצה ורק את זה אפילו אם הוא חושב אחרת!

אישה אחרי לידה רוצה רק לנוח ומקלחת כי היא מרגישה מלוכלכת ועייפה! זה לא זמן לביקור אחרי זה כשהיא כבר בבית אז כן שיבואו יעזרו יבשלו ינקו ישמרו על התינוק או על הילדים האחרים אם יש כדי שהיולדת תנוח וכדו

באמת! הלוואי וכל הבעלים היו ככה.

בלידה השנייה שלי היתה איתי מישהי בחדר שבעלה פחות או יותר הכריח אותה כמה שעות אחרי לידה לאכול סעודה שלישית (ילדתי בשבת) כי זה חובה, ולא הבין בכלל מה עבר עליה. מצאת השבת הוא רק היה בטלפונים והיא היתה ממש ממש מסכנה...

לדעתי, צריך להסביר לבעלך מה זה אישה אחרי לידה. מתוך מה שאת כתבת, מבחינתו אישה אחרי לידה זה פשוט: "אישה עייפה ושמחה". אז למה לא לבקר אותך בעצם? אמנם את עייפה קצת, אבל שמחה, וברור שאת אמורה לשמוח שעוד אנשים שמחים איתך ביחד.

אני חושבת שצריך ליידע אותו שלא זה המצב.

תסבירי לו שאישה מיד אחרי לידה היא לא "אישה עייפה", אלא אישה כמעט שבורה, שמרגישה שהגוף שלה קרוע, האיברים כואבים, הרגליים רועדות (וזה בלי מצב של תפרים, ולאחר לידה קלה ומהירה. אם הלידה יותר ארוכה ומורכבת, ואם יש תפרים, אז המצב גרוע בהרבה). בנוסף פרט להרגשה הגופנית השבורה, יש גם הרגשה גופנית היגיינית, כמו שאמרת שאת מרגישה איכס ומלוכלכת. תסבירי לו שאמנם את מכוסה ולא רואים כלום, אבל את מרגישה מלוכלכת ולא נעים לך לראות אנשים במצב כזה (כמו שלא נעים להכניס אורחים לבית הפוך ומבולגן).

את יכולה להסביר לבעלך שבאופן ניסי ביותר (אני בהחלט חושבת שזה אחד מפלאי הלידה), בתוך כמה שעות המצב משתפר בהרבה, ולכן לאחר כמה שעות, ולאחר מקלחת טובה שתתן לך גם להרגיש כיף עם עצמך, תשמחי לקבל את הוריו המקסימים שכל-כך איכפת להם מכם, ושמחים בשמחתכם.

באמת נראה לי שהבעיה היא חוסר המודעות של בעלך למצב שבו אישה נמצאת ברגעים האלה של מיד אחרי הלידה.

אולי, את יכולה להפנות אותו לשרשור הזה שיראה מה כולם כתבו.  בדרך-כלל בשרשורים אפשר לראות דעות לכאן ולכאן, אולם בשרשור הזה, ממש כולם הסכימו איתך (אין אפילו אחד שחושב שאת טועה). כלומר, את לא משונה בדרישות שלך, ואת נורמלית, ורוצה שבסך-הכל יתייחסו אלייך כמו שכל הנשים רוצות שיתייחסו אליהן.

ב"ה ילדתי אחד ביום שישי ואחת בשבת, אז עד שבאו זה כבר לפחות יום אחרי הלידה, אבל גם כשבאים שבוע אח"כ לבקר בבית ו"לראות את התינוק החדש" יכול להטריף אותי.

אני הרגשתי שאף אחד לא מתעניין בי אלא רק בתינוק, מפוצצים אותי בדברים שאני לא צריכה, באים אחיינים קטנים ומנוזלים (ואני לא אחת סטרילית אבל בכל זאת תינוק/ת בן/ת שבוע...).

וצריך 60 פעם לספר את סיפור הלידה...

עם בן זה עוד איכשהו בסדר כי כולם באים לברית וזהו (למרות שאצל הבן חמותי באה לבקר אותנו בבית 4 ימים אחרי הלידה), אבל עם בת אנשים באים בלי טקט ובלי יותר מדי לשאול, אומרים "אנחנו רוצים לבוא עוד שעה, אנחנו כבר בדרך, בסדר?"

בחיי שפעם הבאה שאלד אני לא רוצה לראות אף אחד חוץ מאת בעלי, ההורים שלי והילדים שלי.

(ואני בראש ) ועדיין אנשים מבקרים אישה אחרי לידה ומבקשים פירוט של סדר יום שלך ושל התינוק 4 ימים אחרי לידה כדי שיבואו שהוא ער .

אני לא מבינה, לנשים בדור הקודם היה נעים להיות עם כ"כ הרבה מבקרים שמגיעים הביתה כשעוד לא עברו 10 ימים מהלידה.

בא לי להראות את השירשור הזה בתוספת כל הסיפורים ששמעתי למנהלי מח' יולדות שלא יתנו לאף אחד להכנס חוץ מלבעלים. גם היולדות האחרות סובלות מזה.

(בבי"ח שהייתי שעות ביקור היו בפועל כל היום וקצת מהלילה חוץ מבין 2 ל-4 ואז גם הבעל לא יכול להכנס).

אני הודעתי לבעלי שבלידה הבאה אי"ה, אני חוסמת את הפלא' לשיחות נכנסות חוץ מהפלא' שלו לשבועיים מינימום, ואולי יותר. ומבקרים שבאים אז פשוט לשאול אותם מהם רוצים ותמיד להגיד שאני ישנה גם אם זה לא נכון.

בס"ד

כך שזה לא כזה עוזר....

והודעתי לבעלי חד משמעית שחוץ מהמשפחה המצומצת שלו ושלי [אבאמא, אחים] אף אחד לא בא, בוודאי שלא נשאר מעבר לשעות ביקור.

עוד טראומה מהלידה.....
 

לאחר לידת בני השני שכבה לידי אישה מדהימה וועכשו לאחר קריאת השרשור אני רק מעריצה אותה יותר.

האישה הזו ילדה תינוק בניתוח קסרי לאחר שלושה ימים שהיא דיממה, כיוון שלא ניכר מצוקה לעובר חיכו וחיכו (שבוע 35). היא היתה מחוברת לכל צינור אפשרי כאובה ומותשת. האישה קיבלה את כל האורחים הרבים שהגיעו לבקרה במאור פנים. בשיחת עידוד שהיא נתנה לי (באותו יום אחי התחתן ואני הייתי בבית חולים) שאלתי אותה מאיפה היא שואבת את הכוחות לחייך לכולם, והיא בפשטות הסבירה שזה נכד ראשון לשני הצדדים שחיכו לו הרבה שנים וכוולם מאוד נרגשים יחד איתה, והיא מבינה אותם ושמחה יחד איתם. מדהימה!

כמובן זו לא הנורמה, אבל המפגש איתה היה בעיני חוויה בלתי נשכחת.

עדיין לא ילדתי בע''ה גם לי זה יקרה.. 

אבל רק מהשרשור הזה בצרוף לחוסר טקט של המשפחה של בעלי שגרה באזור המרכז שבאה באותו יום של הלידה בצרוף לזה שאני לא הכי מסתדרת איתם (בלשון עדינה..) החלטתי שאני שאצטרך ללדת- זה יהיה כמה שיותר רחוק...ככה שלא יבואו..

אזור ירושלים..או נתניה משו רחוווקק...

זה ממש מובן שצריך לנוח ולא רוצים לראות אף אחד!!

אבל במעיני הישועה זו ממש ברכה,

ששעות הביקור מוגבלות לשעה קטנה פה ועוד אחת שם,

ואח"כ השומר פשוט מגרש את כולם אחד אחד!

נכון שזה לא מאפשר גישה חופשית לבעלים,

אבל בהמשך ממילא הוא צריך להיות עם שאר הילדים והריצות האלו קשות לו.

כשאת יודעת מראש באיזו שעה יהיו מבקרים אפשר להערך לזה, וכל שאר הזמן רגוע ושקט.

גם לא מצד אלו שבאים אליך,

אני חושבת אם הייתי ליד אחת שאליה מגיעים בלי סוף - זה גם קשה!

הרעש וחוסר הפרטיות והכל.

כל כך חכם לעשות את העבודה לנשים - חשבתי שזה משהו חריג,

אבל תראו כמה מכן כותבות פה על תופעה כזו!

רק רוצה להוסיף מנסיוני כדולה לגבי העניין של תנוחות לידה בשע"צ שבהחלט ניתן ללדת גם על הברכיים, בשכיבה על הצד ואפילו קרה לי פעם אחת שליוויתי לידה בכריעה (על המיטה). אז זה בהחלט אפשרי, פשוט צריך לוודא שהמיילדת  שנמצאת איתך יכולה לתמוך בסוג כזה של לידה.

לגבי התנוחה אני מתכוונת,

כי לי קרה שהגעתי לרגע הלידה, ורציתי לא לשכב, ואז המילדת אמרה לי שהיא לא יודעת לקבל לידה לא בשכיבה.

יופי, מה אני אעשה עכשיו? אצא למסדרון לחפש איזו מילדת שמוכנה להכנס רגע לילד אותי בצורה אחרת?

אם אומרים מראש זה יעזור? הרי המיילדת תהיה אותה אחת.. כמה יש במשמרת?

אם היא לא יודעת מגזר עליך ללדת דווקא בשכיבה?

מישהי תחכים אותי?

אם תגיעי עם "תוכנית לידה" זה יעזור מאוד! לך, וגם למיילדות, שחשוב להן להתאים את המיילדת הנכונה לכל יולדת.

גם במהלך הלידה, אם את מרגישה שלא התחברת למיילדת, בעלך יכול לבקש בשבילך להחליף, וזו השמחה שלהן למלא את רצונך בלידה שלך.

ובכל זאת אם הגיע רגע הלידה והמיילדת מבקשת ממך לשנות תנוחה, את בהחלט יכולה להגיד לה שאת לא מוכנה לזוז, והיא כבר תסתדר - תאמיני לי! רוב הפעמים בסך הכל צריך רק להושיט ידיים ולתפוס את התינוק בע"ה

מיילדת אחת אחראית על שניים-שלושה חדרים, ורצוי מאוד שהם יהיו קרובים זה לזה (לטובת היולדות!). אז בעיקר אחרי שכבר התמקמת בחדר, זה כאב ראש רציני בשבילם להעביר. וגם לפני כן, יש שיקולי חדרים פנויים ומיילדות עמוסות וכו'. אז אני לא אומרת שרצון היולדת הוא לא שיקול, הוא כן שיקול ובעיקרון משתדלים, אבל יש עוד שיקולים ברקע, ולא תמיד זה פשוט להחליף מיילדת.

שיהיה כתם על הסדין/ השמיכה בלי שתשימי לב, 

ויהיה לאורחים מביך מאוד, לא רק לך.

הסיפור שלי:

אצלי בלידה הקודמת שהיתה בסוף בקיסרי.. רגע אחרי שהגעתי למחלקה (לפחות הם לא הגיעו לחדר התאוששות מהניתוח..) הגיעו כל המשפחה של בעלי- חמי, האחים והאחיות (חמותי הגיעה כבר בבוקר כששמעה שאני בדרך לבית החולים...) וסבתא שלו.

חוץ מהעובדה שעוד לא הרשו לי לרדת להתקלח בגלל הניתוח והרגשתי ממש גועל נפש ומלוכלכת, כאב לי נורא ולא יכולתי לקום, לזוז, ובכלל לקבל אורחים..

ובנוסף בגלל שעוד היה אסור לרדת הייתי עדיין מחוברת לקטטר מה שגרם לשאלות מאד מביכות מצד גיסתי הקטנה (-הייתה אז בת 5): למה יש לך שקית עם נוזל צהוב ליד המיטה? וכאלה.. היה לי ממש לא נעים!!!!!

אחרי שהם הלכו דיברתי עם בעלי וביקשתי ממנו שידבר איתם , אבל הוא אמר שהם שמחים ומתרגשים- בכל זאת נכד ראשון.. ושאי אפשר להגיד להם  לא לבוא..

ובאמת יומיים אח"כ הם הגיעו שוב בהרכב מלא! (לפחות אחרי יומיים הייתי בערך ניידת.. אבל עדיין כאב לי נורא!) פה כבר נשברתי, ובשלב מסויים ביקשתי סליחה, ושאני כבר חוזרת, יצאתי החוצה והתחלתי לבכות. הרגשתי כל כך רע! בעלי שיצא אחרי התחיל להבין שאני לא מסוגלת לאורחים וביקש מהם ללכת.

נראה לי לקראת הלידה הנוכחית הוא כבר ידאג שלא יגיעו אורחים כשאני לא רוצה..

מהשרשור פה את רואה שאת לא לבד.. אולי תהיה לך בזה קצת נחמה..

שיהיה בהצלחה!

בכל אופן  שיהיה הריון קל , לידה קלה ותינוק בריא!

לפעמים כשמתקשרים יש תורים שמתפנים/ מגיע מישהו חדש ועדיין יש לו תורים ביומן.

לגבי פרטי או לא מניחה שתלוי במקרה, אם כן תמצאו תור בקרוב אפשר להתחיל בקופה ולעבור או לחזק בפרטי.

בהצלחה!

צריך להתקשר להציק להם ועדיף לבוא פיזית

אם לא אתם יכולים לחכות גם שנה 

פתאום באופן מפתיע התפנה תור...אחרי המתנה של שנה++

רק זה מה שעוזר

יכול להיות שזה עניין של חודשיים שלוש, שאז עדיף לכם לחכות או שנה שאז כדאי כן לטפל

לגבי אם מתפנה באמצע הטיפול- הייתי אומרת שכן רק בגלל הכסף🤭 זה עולה הון וזה סדרת טיפולים, לא אחד...

הייתי מחכה לקופה.

אולי הולכת לפרטית רק כדי לקבל קצת טיפים איך לעבוד איתה בבית אבל לא הייתי עושה סדרה שלמה.

אם היא הייתה בת שנתיים ושבע זה היה אחרת.

טוב שאתם על זה מוקדם, אבל זה מה שמאפשר להמתין עוד קצת לקופה.

אבל כן כדאי להתקשר ללחוץ.

אם עד גיל שנתיים לא יכניסו אותה אז הייתי חושבת על פרטי.

תציקי, תגידי שהיא קטנה וכו'.

אולי שווה ללכת פרטי למפגש שניים לקבלת הדרכה בינתיים.

לא חושבת שיש טעם ללכת למפגשי הדרכה בודדים, כי בעיקרון אני יודעת את הטיפים שנוהגים לומר במקרים כאלו. אבל בפועל אני לא מצליחה לקדם אותה, וכנראה אין ברירה אלא ללכת לאשת מקצוע.

אני יודעת שהיא יחסית צעירה, אבל דווקא בגלל הניסיונות הקודמים שלנו בתחום אני לא רוצה בכלל לחכות... (בעיקר כדי שאם זה מצביע על משהו מעבר - שנזהה את זה מוקדם ונתחיל לעבוד בהתאם...)

אני לא ממליצה למהר בגיל הזה

בגלל שיש לכם ילדים עם אוטיזם והועלתה שאלה של תקשורת, כן כדאי להתחיל טיפול. אהל זה לא שמשהו יקרה אם תחכו לגיל שנתיים

כדאי לנסות ללחוץ על הקופה ולנופף בשאלת התקשורת כדי שיתנו לה קדימות

התייעצנו עם מדריכת ההורים שלנו על כך (מומחית באוטיזם), והיא אמרה לנו שכדאי כבר להתחיל טיפול, אף שמהתיאורים שלנו את הקטנה היא אמרה שזה לא נשמע אוטיזם. (אני עדיין חוששת... אולי לאו דווקא מאוטיזם, אבל כן מאיזושהי לקות)

בכל אופן, בעיקרון באבחון שעשו לה סיפרתי על האחים שלה. אבל כנראה שאני צריכה להזכיר את זה...

שלא מציק...

כלומר יש תור אבל מספיק שפספסת שיחה ועברו הלאה. כן תגידי על הגיל ועל האוטיזם בבית. בגדול כן מקדמים קטנטנים. 

שאם אין תורים ב4 חודשים את יכולה ללכת לפרטי ולקבל החזר מהקופה

תבדקי אצלך בהתפתחות הילד, אני קיבלתי ככה החזר על 15 מפגשים לדעתח

ואם לא כך הם חייבים לאשר לכם החזר על קלינאית תקשורת פרטית.

אז בבקשה תפני לנציגת קשרי לקוחות-תפקידה לעזור לך ולזרז תהליכים

ואם זכור לי נכון ואת בלאומית- כדאי להתקשר לטרופמלדור-למרכז התפתחות הילד הראשי,

שם יש את האחראית על הקלינאיות תקשורת, אני לא מצליחה להיזכר בשמה. היא אמורה לאשר את ההחזר על טיפול פרטי או לזרז טיפול בקופה.

משני התחומים פלוס מהגננת לגמרי יש סיכוי לקבל.

בוועדה- להדגיש את כל הקשיים התפקודיים שלו בדגש על חוסר היכולת להסתדר במסגרת החינוכית הרגילה.

להדגיש שהקשיים עדיין קיימים למרות טיפול בקהילה. כלומר שהטיפול לא מספיק. להדגיש שטופל. הם אוהבים מיצוי נסיונות לפני אישור מסגרת קטנה.

לא להדגיש חוזקות בוועדה. להדגיש חולשות ותפקוד לקוי.

לנשום עמוק. ולהתפלל. 

טוב מאוד שלעצמך את חושבת 'ילד חכם שצריך עזרה לממש את היכולות שלו'. איזה חשיבה חכמה! ההתנסחות מלמדת שזה מה שאת מרגישה, וזה כל כך טוב ובריא!

אבל בועדה, תתנסחי הפוך,

כי מה לעשות כדי לקבל תוצאה צריך להדגיש את מה שיגרום להם להבין את מה שהם לא מוכנים להבין אחרת,

בועדה תדגישי שמדובר בילד בעל קשיים רגשיים חברתיים ותחושתיים, הוא לא מצליח לווסת את עצמו, וקשה לו במעברים. תפרטי דוגמאות לקשיים שלו, עדיף גם כאלו שמקשים על כל הגן ועל הגננת. ודרך אגב, איך הוא מבחינה קוגניטיבית? אה מבחינה קוגניטיבית הוא בסדר גמור ואפילו מעל הממוצע.

נכון, זה נשמע רע. אבל לצערנו זה מה שעובד.

זה יכול להוציא מהדעת הטרפת הביוקרטית בזו!

ומנסיון שלי- יש לי ילדה מהממת (בת 8 עכשיו)

כשהיתה צריכה לעלות לגן חובה הגננת המליצה על גן שפה, אבל לא היה מקום והפנו אותנו לגן שילוב.

זאת היתה שנה מזעזעת (מאמינה שכמה פה בפורום זוכרות את התסכולים שלי...) גם הילדה וגם אנחנו לא הבנו מה רותים מאיתנו...

הצוות היו מקסימות, אבל זה לא נתן מענה לבת שלי.

מבחינת ועדות לשנה אחרי אמרתי לגננת שהילדה הזו לא מתאימה לכיתה א, היא גם קטנה וגם מבחינה רגשית פשוט לא!

אבל מבחינה שכלית- הרמה היתה גבוהה וזה היה לה לרועץ.

אני בעיקר פחדתי על הפערים האלה- מצד אחד הילדה בקושי מדברת בגן, יש לה הצטאות וועד. מצד שני- ממלאת דפי עבודה, לימדה את עצמה לקרוא... ובבית היא פרחה, במשפחה המורחבת פחות.

כשהגעתי לוועדה הגננת הנחתה אותי מה לומר, אבל ברגע האמת ששאלו אותי מה אני רוצה בשבילה פשוט התחלתי לבכות, מול כל הצוות של הוועדה- אמרתי להם שאני בסה"כ רוצה שיהיה לה טוב. והטוב הזה לא יכול להיות במסגרת של גן רגיל! היא צריכה עטיפה שונה, ההסתגלות שלה שונה, זה שהיא פותרת תרגילים ויודעת לקרוא לא אומר שהיא מווסתת ושהרגשות שלה יד ביד עם השכל. (אני כותבת לך וזה עושה לי רע להזכר בזה. באמת. התסכול הזה הוא נוראי!)

אז נתנו לי אישור לגן שפה, וגם עם זה היה בעיות, כי אף גן שפה לא רצה לקבל אותה בגלל ההצטאות.

בסוף, שבוע אחרי תחילת הלימודים, הפנו אותנו לגן סולם. את האמת שקצת (הרבה) חששתי בגלל השם שלו, אבל כשהגעתי לגן פתאום רווח לי (וגם פה בפורום המליצו לי עליו בלב שלם). המנהלת שם היתה מקסימה! ההצטאות לא הפחידה אותה. שמו את הבת שלי בגן הריגשי. והיא ממש פרחה שם!

אולי פעם אחת היא עשתה צואה בגן! תביני איזה הישג! ומשם היא המשיכה חכיתה א רגילה!!! לא מקדמת!

היא פשוט קיבלה שם פוש רציני. ידעו איך לעבוד איתה! היא קיבלה רב"ע וקל"ת וטיפול ריגשי ופסיכולוגית- הכל במסגרת הגן ובלי שנצטרך להטרטר אחה"צ...

בקיצור אני ממש מבינה אותך. המון תפילות ואל תפחדי לבכות בוועדה... את אמא לביאה ונלחמת על השפיות של הבן שלך!!

לכי עם הלב שלך והלוואי שתצליחו בקלות ובלי עוגמת נפש!!!

רשמנו אותה לבית ספר שמלכתחילה הכיתות שם יותר קטנות מהרגיל (23 בכיתה)

והמורה שלה של כיתה א היתה פשוט שליחה טובה. אין לי מילים אחרות.

השנה המורה קצת יותר דורשת, אבל הבת שלי מסתדרת עם זה יופי ב"ה. ויש לה גם שעה בשבוע טיפול ריגשי דרך ביה"ס שזה מתנה גדולה

אם כן - יפה שקיבלתם ככה בקלות. בעירייה הצליחו להכניס אותי לחרדה.

אם מתאים לך ואת רוצה, מוזמנת לפרטי(ותכלס יהיה לי הכי נח בווצאפ, אם יש לך ואם מתאים לך)

זה נכון שבוועדות מסתכלים על הבנת שפה, וצריך לפחות 2 סטיות תקן מתחת לממוצע כדי לקבל גן שפה.

אבל אם מדובר בילד מתחת לגיל 4, אז אבחון ההבנה הוא מאד קל ולא תמיד משקף.

אפשר לעשות אבחון אחר שיותר קל "ליפול" בו.

אם הוא בטיפול קלינאית אוכל להמליץ לך איזה אבחון לעשות ואז הקלינאית תכתוב דוח בו תפרט את האבחון שהעבירה לו וכמה הוא קיבל

הכרתי ילדה עם עיכוב שפתי מטורף, כולל עיכוב בהבנה, והאמא אמרה בוועדה ש"היא מבינה הכל"

(היא היתה בת 4 עם הבנה של גיל שנתיים)

ולא אישרו לה!!!

כן הדגישו גם בכתב וגם בעל פה (הגננת והקלינאית תקשורת השתתפו בוועדה) שהוא לא מביע את הקשיים והרצונות שלו, לא יוזם, יילך לאיבוד בקבוצה גדולה וכו'.

אני לפני הוועדה דווקא שמעתי שהיום ההורים מחליטים מה הם רוצים עבור הילד. בוועדה יכולים להמליץ ולהציע אבל זאת החלטה של ההורים. מקווה שהבנתי נכון ושילך לכם בקלות

הכל בזוף ההורים מחליטים

אם תילחמו היטב תקבלו

נכון זה מייאש שצריך להילחם אבל תבואי בגישה של יש רק תשובה אחת

אני באה מהתחום וראיתי לא פעם ולא פעמיים ילדים שקיבלו זכאות ואפיון למרות שהיו חכמים מעל הממוצע.

אבל היו קשיי התנהגות, קשיי תקשורת, קשיים בוויסות חושי, אימפולסיביות וכד' . 

הקושי שלך כאמא שאובדת עצות הוא עצום!!

חיבוק יקרה ❤️

אבל כן רוצה להעלות את האופציה של מסגרת חינוך פרטית.

עיקר הקושי הוא שסביב הגיל של הבן שלך, הפער בין היכולת השכלית לשאר היכולות הוא כ"כ גדול, שהכל נראה ללא מוצא ושכל החיים תתמודדו עם הפער הזה.

אבל האמת היא שככל שהוא גדל גם שאר היכולות מתפתחות, החברים בני גילו גם מתפתחים,

תחומי העניין מתרחבים והעצמאות גדלה.

השילוב של כל זה מאפשר להתמודד באופן מיטבי עם הפער.

(לצורך הדוגמה יש כיתות מחוננים שמורכבות רק ממחוננים ומספר התלמידים מוגבל בכל כיתה בדיוק כדי לאפשר את המענה שאת מדברת עליו)

ולכן כרגע לא הייתי מנסה בהכרח שהוא ימצה את היכולות הקוגניטנביות שלו, כמו שהייתי מחפשת מסגרת שתדע להכיל אותו כמו שהוא, ולא תחפש שהוא יתאים את עצמו למסגרת.

צהרון זו נקודת תורפה אצל כולם, על אחת כמה וכמה אצל ילדים שמתמודדים עם אתגר מסויים.

לכן צהרון ממש כדאי פרטי עם מעט ילדים.

הכסף והאנרגיה שאת משקיעה בלטפל בנזקים לא פחות יקר מאשר מראש לשלוח למסגרת שתהיה לו מתאימה יותר עבורו.

וחיבוק לך!!!

זה משתפר בהמשך בע"ה 🤗

הוא לא יקבל את המענה של קלינאית תקשורת וריפוי בעיסוק... והם יצטרכו לקחת אותו בפרטי.

@שושנושי - הבנים שלי היו בגיל 3 פלוס בגן תצפית. אמרו לנו שזה מה שיש בגיל הזה... אחד מהם עבר משם לגן רגיל, השני המשיך בגני שפה.

הם ספציפית היו גם עם עיכוב בהבנה (הדביקו את הפער די מהר ב"ה. בביה"ס הם נחשבים בין החכמים בכיתה), אבל בגן השפה של הבן שלי היה ילד גאון ממש, שהקושי היחיד שלו (שאני ראיתי) הוא הליקוי השפתי (בהגייה). אז ברור שגם ילדים חכמים מתקבלים לגנים מיוחדים...

רוצה להגיד לך בכנות כמי שיושבת בוועדות האלה, שיש מקרים בהם לא מקבלים זכאות, וצריך לדעת ולבוא מוכנים.

תתכוננו לוועדה, תציגו היטב את כל הקשיים והפערים של הילד, את הצרכים שלו, ותסבירו היטב מה הקושי.

אבל, מהעבר השני תחשבו מה תעשו במידה ולא יאשרו, וזה קורה, ואפילו לא מעט. אני לא מציעה לבוא במוד של מלחמה בד''כ זה לא גורם לוועדה להתגייס, ואפילו להפך, תביאו את הכאב והקושי ותסבירו מה שאתם רואים

תחשבו מה האפשרויות שלכם הלאה. כמובן שתמיד אפשר לערער על ההחלטה 

פה בעיר הכיתות מפוצצות. ''אמורים'' לפתוח ולפצל כיתות וזה לא קורה.

בעירייה, הם אלה שיביאו לי הסעה לעיר שכנה?

מה הפתרון שיש לילד שצריך מענה מעבר ללהיות 1/40 בכיתה 

דבר ראשון, האם יש גורם רגשי שראה אותו שיכול לתת תיאור רגשי? ואז אפשר לבקש סיוע בשל הקשיים והפערים הרגשיים שאת מתארת.

מעבר לזה, אם לא יקבלו אפשר לערער על ההחלטה, ואז יש סיכוי יותר סביר לקבל

דבר נוסף, אם לא מקבל זכאות בוועדת זכאות ואפיון אפשר לבקש סיוע מסל מוסדי, שזה מענה בתוך המסגרת מסל השילוב, יכול להיות שזה יעזור לו

וכמובן טיפולים בקהילה

בעזרת ה' שתמצאו את הדרך והשליחים הכי טובים, ושיתקדם ויסגור את הפערים.

לי נשמע שגן חנ"מ זאת האופציה שנשמעת הכי טובה לשנה הבאה, הלוואי שתצליחו לקבל זכאות בכל זאת!!!!

אין לי מילים. רק חיבוק

ותודה לכם!

בעזרת ה' הוא יחזור בריא ושלם

מבינה ממש את הפחד ❤️

מעודדת אותך ללכת על התוכנית המקורית ולא לוותר על הבילוי. 

ובבקשה ממך, תשתדלי להיאחז בבעל הרחמים שיהיה לכם רק טוב.

אומרת כמה פרקים תהילים לזכותו ולזכות כל החיילים

בעז"ה שיחזור בריא ושלם

זה המח שלנו שעובד שעות נוספות.

חיבוק גדול!

כנראה יש לו משהו, או לא סיימו את הפעולה.

והצבא זה הכל בלתמים בלי סוף, וחוסר בזמנים....

חיבוק גדול! מקווה שיצאת למשהו שיעשה לך טוב. 

מבינה ממש.

זה קשה.

והראש עובד שעות נוספות.

בעז"ה יחזור בשלום ותנשמי לרווחה (לפחות עד הפעם הבאה).

חיבוק ! נשמע ממש קשוח

בע"ה יחזור בריא ושלם 

אני אומרת תצאי תתאווררי

את הבית תמיד אפשר לסדר

זה טוב לנקות קצת את הראש

והכל יהיה בסיידר בעה ! מחשבות טובות!

והרבה כח וסבלנות

אשרייך ואשרי יולדתו

מה איתך??

ממש מבאס אותי שבגילי עדיין יש לי חצ'קונים

אני מנסה לשים כל מיני מסכות.

לא ממש עוזר, אבל אני לפחות מרגישה שאני משקיעה בעצמי😅

המון המון שוקולד. חיה על שוקולד בהגזמה..

ולכן מוזר לי שזה יהיה קשור אצלי לשוקולד

כי אז איך יש ימים שאני ממש עם פנים חלקות? 😅

ועוד לקחתי בשנות התיכון ריקוטן, ועדיין היה לי, במיוחד בהריונות.

התחלתי ללכת לפני כשנה לקוסמטיקאית באופן קבוע. והכל השתפר פלאים.

חייבת לומר שהייתי סקפטית, במיוחד שהרגשתי שהיא "דוחפת" לי מוצרים יקרים.

המוצרים אכן יקרים אבל אני משתמשת אדוקה בקביעות וזה ממש שעוזר.

מה שהבנתי זה שלא עוזר לנסות ניסוי וטעיה עם כל המוצרים שיש בשוק. חבל על הכסף. צריך אבחון מדוייק.

עכשיו אני בהריון וטפו טפו בינתיים לא צץ כלום.

שנראלי ממש מאבחנת...

נתת לי רעיון. עכשיו מתלבטת אם יש לי מספיק כסף לזה חחח 🤣

בתקופות עם שיבושים הורמונליים זה ממש החמיר.

וגם כיום סביב הווסת תמיד יש יותר.

מאוד עזרו לי מוצרי פנים איכותיים כמו שכתבה @שיר הרוח 

אצלי ספציפית בעיקר פילינג לעור, איכותי ויקר אבל עושה את העבודה.

יש הרבה פחות פצעים וגם כשיש מתרפאים מהר.

לדעתי שווה להשקיע בזה.

(וגם רקוטן, לקחתי בבחרותי. עזר לי מאוד מאוד מאוד. אומנם חזר אחרי כמה שנים אבל לפחות כמה שנים נהניתי בלי)

תודה על התשובה ❤️ צריכה הרבה אומץ כדי להעז לקנות ולנסות על עיוור...

פעם חשבתי שגם אצלי זה הורמונלי ומתחזק סביב הווסת -

היום אני רואה שזה אכן כך אבל זה גם לגמרי מתחזק פתאום בלי קשר לכלום, גם בשבועיים שאחרי... אז כבר מבולבלת מזה ממש

ממליצה ללכת לאנדוקרינולוג לאבחון (עושים בדיקות דם סביב המחזור)

אפשר לאזן ממש בקלות עם כדורים

ואם את בכל מקרה רוצה למנוע אז פשוט צריך לבדוק מה בדיוק צריך לאזן

מניסיון- רופאי נשים/עור לא ממש מבינים בזה (כשזה הורמונלי)

אני לקחתי רקאוטן בגיל 18 וזה ממש שינה לי את החיים

מגיל 11-18 ניסיתי הכללללללל

לא אכלתי שוקולד, חלבי, מטוגן, סוכר וכו' וזה אכן עזר אבל עדיין היה גרוע ממש

כל המשחות ו אנטיביוטיקות וכו' עד שלקחתי ריקאוטן

לא אומרת לך לקחת אבל לי זה עשה פלאים 

השאלה מה קורה או מה יקרה..

למשל, מישהי כותבת אני בדכ מידה 40 לקחתי פה 42 וזה טוב  אז את לומדת מזה על עצמך.

בנוסף, להסתכל בטבלת מידות למדוד את עצמך.

היו לי הצלחות טובות.

לגבי משלוחים לא יודעת. אני רוצה לקנות ולא מעיזה .. לא רוצה ליכות חודשיים לחבילה

קיבלתי הודעה שהיא נמסרה היום לחברת הפצה .

מקווה שלא יהיו בעיות

אנילא יודעת מה לייעץ לך.

לא פירטת בכלל מה מצבו בחיים ואם יש משהו שהוביל אותו לזה. 

רק, אולי אם את חושבת שרק 3 שבוועת של ציפרלקס והוא יחזור אלייך, אולי לכן הוא כל כך רגיש לכל תגובה שלך? אולי הוא מרגיש שמבחינתך זה חיצוני אליו ואין אירוע פנימי כואב מאד שהוא עובר, רק משהו שציפרלקס יפתור?

יכול להיות שזה לא הכיוון, ויש ממש מצב שגם ככה לדבר איתו זה ללכת בין הטיפות ותמיד לדרוך על מכשולים.

סיפור מול העבודה.

הוא עבד בעבודה מאוד מאוד תובענית, שבמשך כמה שנים טובות הוא עף עליה ואז באיזשהו שלב הוא הגיע למיצוי. והא סחב וסחב עד שקצת לפני פורים התפטר.

אבל אני לא יודעת אם העבודה היתה בלתי נסבלת ולכן הוא ככה, או שהוא ככה ולכן העבודה הפכה לבלתי נסבלת (כי, כאמור, תקופה ארוכה הוא אהב את העבודה שלו מאוד, וכלפי חוץ שום דבר לא השתנה).

אני לא יודעת על אירוע מסוים שהיה יכול להיות טריגר, וזה גם לא משהו שהתפרץ, אלא מין חוסר כוחות מול העולם שהולך וגדל וגדל וגדל (נגיד ברגע זה זה מתבטא בזה שהוא לא לקחת את הילד לרופא שיניים, כי לא היה לו כח. ועכשיו הוא כועס על עצמו שלא עשה את זה. אז זה כבר הפך למין גלגל כזה, שאין לו כח לכלום ואז הוא כועס על עצמו אז עוד יותר אין לו כח לכלום. ואולי זה גם הסיפור מול העבודה- שלא היה לו כח אליה, והוא התפטר, ועכשיו הוא מתבאס על עצמו שהוא לא עובד).

כדי לטפל נכון כנראה שכדאי שתהיה אבחנה מדוייקת.

אם הוא היה מוכן לדבר עם איזשהו איש מקצוע, ברור לי שזה היה האבחון.

אולי אני מגזימה? לא יודעת.

אבל כן יודעת שאני לא יכולה לשאת את זה יותר לבד.

לק"י

אלא יותר.

ובהתחלה יש החמרה בדיכאון, ואז הטבה.

אלי באמת תבקשי ממישהו אחר לדבר איתו, שיתחיל עם רופא משפחה.

חיבוק.

לק"י

אולי תשחררי אותו כרגע.

תגידי לו, שתשמחי לעזור לו כשירצה.

עם אנשים אחרים הוא מדבר?

לפעמים קל יותר לקבל עיצות מאנשים פחות קרובים.

אבל די, אני לא יכולה יותר.

כואב לי לראות אותו ככה.

מתגעגעת אליו.

והעול של הבית והילדים לבד גומר עלי.

ממש בשבילך.

אני מבינה שאתה לא חושב ומבחינתך אני חיה בסרט,

אבל תעשה לי טובה רק בשביל שאני יהיה רגועה כיא ני לא מצליחה לנשום מיזה,

תלך לאבחנה פשוטה של רופא משפחה, שרק אני ידע שה לא זה ואני משחררת אותך לגמרי ולא חופרת יותר.

משו כזה.

כי אם זה באמת כזה חמור אז כל רופא ישר יגיד לו שאת צודקת ושיתחיל איזה טיפול או משו.

חיבוק ענק. איך קשה אבאלה.

אלופה שאת ככה מנסה לעזור.

כנראה שיהיה קשה לשכנע אותו כרגע.

רק לשים לב לנקודה שבה הוא מבקש עזרה.

בנתיים, ממליצה למצוא לך תמיכה. מטפלת. או מישהי שתחזק אותך. ותיתן לך את המקום שלך.

ופשוט תפקדתי לבד.

דמיינתי שאני אם חד הורית, או שבעלי בנסיעה לחול.

העיקר הוא לא להילחם בזה. לא לבזבז את משאבי הנפש שלך על שכנוע שלו.

אם כרגע את המבוגר היחידי שמתפקד- תדאגי כמה שיותר לרפד לך את התקופה הזאת. לא לחשוב עליו, לחשוב על עצמך. כרגע את הקיר שעליו הבית נשען- את חייבת להיות קיר חזק.

ובאשר אליו- אני פשוט הנחתי לו. זה היה לפני כמה שנים טובות, אבל אני זוכרת שמה שהנחה אותי היה האמונה בכוח שלו- יש לו כוח ויכולת לקום. הוא זה שצריך למצוא בתוכו את הסיבות לקום ולאסוף את השברים ולהתעורר. שום דבר שכלי שאני אגיד לא יעזור. בטח לא אמירה שהוא "חייב להתעורר על עצמו"...

האמונה שזה משהו חולף. אני ידעתי בבטן שזה חולף, שזה חיצוני לאישיות שלו, ולכן ידעתי בתוך תוכי שזה לא יתלבש עליו, לפחות לא לאורך זמן.

בהצלחה יקירה!!! זאת פעם ראשונה שיש לו את זה?

דבר ראשון תבדקו גם מונו.

רק כדי לשלול.

ודיכאון זה בדיוק ככה, כל משימה קטנה נראית הר, העולם נצבע באפור.

זאת באמת תהיה תקופה שתצטרכי לא לבנות עליו שיהיה שותף, לא בבית ולא רגשי,  ולקחת המון עזרה מבחוץ.

הדבר הכי חשוב שאת יכולה לעשות זה לא לשפוט, לא לריב על זה, להבין שהוא חולה, וכמו שאצל מישהו עם מחלה גופנית לא היית דורשת ומתאכזבת, ככה גם כאן.

זה סופר קשוח, תחזקי את עצמך כמה שאת יכולה, ואפילו תקחי מטפלת בשבילך.

עם כל הכבוד.. זה מה שהייתי רוצה שיעשו עבורי

אם המצב שלי קשה ואני לא רואה את עצמי ולא מסוגלת לקום (תרתי משמע) אז הייתי רוצה שיעזרו לי.

להבדיל אלף הבדלות וח"ו למישהו יש שבץ לא יזמינו אמבולנס?? יזמינו. אז אם גורם מוסמך בא הביתה ומשוחח ומסביר, זה רק לטובתו קודם כל ולטובת המשפחה.

אני פשוט שומעת שאת בדאגה נוראית ואני כותבת מה שאני מרגישה ומה שאני הייתי עושה בשביל להוריד את מפלס הדאגה ומהר. חיבוק על ההתמודדות !!

קודם כל ליבי איתך ,זה נשמע ממש לא קל, לא לך ובטח שלא לבעלך.

אני הייתי מנסה ללכת לכיוון יותר טבעי

פחות פסיכיאטרים /פסיכולוגים. מכירה מקרה במשפחה שזה עשה נזק נפשי מאוד גדול כי אבחנו ונתנו טיפול שרק החמיר והקצין את הבעיה ובאופן כללי לעניות דעתי אלו חומרים שמשתיקים את הבעיה ולא באמת פותרים את הגורם לדיכאון.

אפשר לחשוב על כיוון של הומאופתיה בתוספת טיפול רגשי .

רק גורם מוסמך יכול להגדיר את הבעיה והטיפול

וכדאי לטפל כדי שלא יחמיר חלילה.

וכדאי גם שהילדים לא יראו את אבא ככה (אולי תנסי לשכנע מהכיוון הזה )..

צריך למצוא משהו שיגרום לו להבין שככה הוא לא ממשיך

וזה חייב לבוא ממנו אחרת באמת יהיה קשה

חיבוק ובהצלחה בע"ה סיעתא דשמיא 

וזה בדיוק מה שגורם לו להרביץ.

תחשבי שהוא רוצה לתקשר, לקחת משהו, או כל דבר. אבל אין לו את השפה וזה יוצר תסכולים אז הדרך שלו להביע את עצמו זה להרביץ.

תנסי לעבוד חזק על תמלול. הוא בבית אוכל בננה תגידי לו הרבה פעמים - ב נ נ ה . תוך כדי שהוא רואה, נוגע, טועם. לשבח כמה שיותר חושים.

לכל פעולה לתת תמלול, לחזור על זה המון.

להראות לו בספרים תמונות של חיות, אוכל וכד'.

זה שלב מאוד מתסכל אבל פתאום יתחיל להגיד עוד מילה ועוד אחת... זה ממש מתוק. גם שיום אברי גוף עם שירים ותנועות. 

אני גם לא בטוחה מה תינוק בן שנה וחצי מרגיש

אבל כן הכאיב לי ההתעלמות

זוכרת בעבר כשילד אמר לי שרוצה מאוד להיות משהו

גם כשהיה נראה לא הגיוני

פניתי לגננת ושאלתי אם אפשרי

תמיד היו נענות בשמחה

פה זה היה ככ מוזר

בדיוק הדבר הראשון שאמרתי להם

שאולי זה בגלל שלא מדבר וכן רוצה ליזום קשר או להביע משהו

ומגיע לתסכול

אמרו לי שהוא לא היחיד שלא מדבר בקבוצה 

ואפחד לא מרביץ כמוהו מיוזמתו

כן מחזירים אבל לא יוזמים

(במאמר מוסגר מרגישה שהוא קצת שקוף שם

ואולי גם הוא מרגיש ככה ורוצה יותר תשל 

במיוחד שבבית מצליח לקבל הרבה

אבל אולי הרגשה שלי...)

האמת שלא יודעת מה לעשות

מקליט העלה שהמנהלת עצמה מסיתה את המטפלות ולילד יצא של של אלים.

אגב, ידיים זה הרבה פעמים קריאה לעזרה.

בקשה לתשומת לב.

אותו דבר קרה לי עם רשימת אבא של שבת, הילד לא היה חודשיםםם.

הוצאתי באמצע שנה (בעקבות ההקלטות) ולא מצטערת לרגע.

ילד שלא נכנס לסבב אבא של שבת, זה ילד שמתעלמים ממנו.

הוא לא מרגיש שהוא לא בסבב, אבל זה סממן ורמז להתנהגות אחרת של המטפלות.

לא זוכרות אותו גם במקרים אחרים, הלב שלהן לא פנוי אליו.

לא חייבת להקשיב לי בכלל, כתבתי מניסיוני בלבד שהוא לא טוב.

מאז אני רק עם הקלטות.

בהצלחה מכל ליבי 

צודקת ממש לגבי הסבב של קבלת שבת

האמת כמו שכצבתי מקודם..

הילד נראה שממש טוב לו במעון

כשאני מגיעה תמיד הוא מחייך

ועושה למטפלות שלום עם חיוך

לא נראה עצוב או משהו

כן דיברתי עם מנהלת המעון בסופש גם

ותארתי לה את הסטואציות שהתחברו לי יחד

היא לגמרי היתה בצד שלי

היא לא חושבת כמו המטפלות

אם בכלל יש בעיה עם מכות

הטיפול הוא לא רק של האמא שתדבר איתו בסוף יום

וזו דרך תקשורת של ילד שלא מדבר

בעיניה לגיטימי והגיוני

חזרה אלי היום שוב

ובקשה שאני אניח את ענין ההרבצות בצד

שאני לא אחשוב עליו

כי היא מטפלת בכל מה שאמרתי ועשתה איתם שיחה מאוד נוקבת

ושאם יהיה צורך היא תכניס צוות שיסתכל עליו

אבל כרגע היא לא חושבת במה שהיא הסתכלה שיש בילד בעיה

נתנה לי תחושה שהיא לגמרי איתי ומטפלת בהן

וכעסה  שככה לא שתפתי אותה קודם

גם אם הרגשתי שזה קטנוני

אני באמת לא יודעת מה לחשוב....

היתי  אולי בנוסף מכניסה הקלטות 

רק לא יודעת איך לעשות את זה

של המעון. אם היא דמות בעינייך שאפשר להייעץ איתה. וגם על האבא של שבת.

המטפלות ממש לא תמיד מבינות בהתפתחות וחינוך...סליחה שאני ככה מכלילה.. 

לק"י

מציעה לשוחח איתה ולראות מה יש לה להציע.

וגם לקבל את זה שזה הגיל, וצריך להשגיח כמה שאפשר. אבל לא תמיד אפשר למנוע...

בקשר לקבלת שבת- זה באמת מוזר. לא בטוחה שזה מפריע לו אבל...

אולי כמו שהציעו לך תבקשי תאריך, ותגידי שאת רוצה לקנות מראש מה שצריך.

אמרה שהיא תלך לבדוק מה קורה שם..

יש עוד מישהי מעבר?

אני גם לא רוצה שיצא לו שם של "המרביץ"

לגבי המילים שלו - אולי כדאי לפנות לרופא ילדים להתייעץ או לפנות להתפתחות הילד. ברור שילד שמתקשה לדבר הוא ילד מתוסכל. זה לא בהכרח מתבטא במכות לאחרים, יכול להיות הרבה בכי וצרחות. אבל כשידבר בטח יהיה קל יותר בלי קשר.

לגבי המעון, זה כבר סוף שנה, לא יודעת אם הייתי מוציאה עכשיו, אבל לשנה הבאה הייתי מחפשת אולי מקום אחר. הקטע עם האבא של שבת מאד מוזר, זה שאין שקיפות, מתנהלות בהתחמקויות, לא סיפרו לך בכלל שהוא מרביץ בצורה מסודרת עד לא מזמן. אם זה ככ משמעותי כמו שהן מתארות למה זה לא שוקף לך עד עכשיו? ומה עושים כשזה קורה? מעבר לזה שילדים מחזירים לו.

גם מצידי

חשבתי לעצמי שמה נטפלתי לדבר ככ שולי

ואולי רק לי זה מפריע ולתינוק לא

ומצד שני

גם אני לא קיבלתי תשובה מה הן עושות הוא מרביץ

רק חזרו על זה שאני חייבת לדבר איתו...

ומצד שלישי והכי חשוב

כשמגיע בבוקר

וכשאני מגיעה  נראה שטוב לו שם

לק"י

זה תינוק....

הן צריכות בזמן אמת לתת מענה, למשל- לעשות איתו יחד "טובה" לילד שהוא הרביץ לו, לדאוג שיהיה קרוב אליהן בזמני משחק וכו'.

אני שוב מציעה לדבר עם המנהלת, ולבקש שהמדריכה תבוא לראות אותו, ואחר כך תדבר איתך.

יכול להיות שיש כן איך לעזור לו להתבטא.

ואין שום דרך לדבר איתה על כזה דבר, זה בקשה מוזרה מאד

הוא לא בן 4, הן צריכות לתת את המענה כשזה קורה פשוט.. להרחיק אותו בנעימות, להגיד לו, לעשות איתו טובה, כל דבר שמונע את המכה. זה לא עניין חינוכי מוסרי זה סך הכל תינוק שמרביץ כי זה הדרך שלו להתבטא כרגע.

ולגבי ההרבצות- מסכימה עם על מי שכתבה פה שכל עוד הוא לא מרביץ בבית אין לך מה לעשות עם זה. סה"כ זאת התנהגות נורמלית של תינוק, וכשתדברי איתו בבית הוא לא יזכור מה היה לפני כמה שעות בגן. זה תפקיד של הגננות לתווך לו באותו רגע (אפשר בהמון דרכים, לרוב לא דיבור ישיר) שלא עושים את זה

מה הן חושבות שאת אמורה להגיד לו

זה תינוק

תינוק שמתחיל עכשיו לגדול 

אין מה להגיד לו

הבת שלי מבינה היטב מה שאומרים לה

וזה לא מונע ממנה להמשיך לעשות כרצונה גם כשאומרים לה לא

התפקיד שלהן הוא לדעת להפריד בין הילדים שרבים

להרחיק אותו קצת אם הוא מרביץ

להרחיק ממנו ילדים שהוא מרביץ להם

ולהיות עם עין פקוחה עליו לתפוס בזמן לפני שמרביץ

אבא של שבת ולא ממש מפריע לו.

אבל

מה זה אומר לגבי היחס שלהם אליו?

למה מסננים אותו ככה?

לדבר איתו בבית, בדיחה טובה. זה תינוק, הן מודעות לזה? 

למה שכתבו על בדיקה או הקלטה. מוזר העניין שם.

לגבי הדיבור ממליצה על מפגש שניים של הדרכה אצל קלינאית תקשורת. ואח''כ לראות איך מתקדם ואם צריך טיפול. בינתיים בכל סיטואציה למצוא מילה ולחזור הרבה פעמים. למשל משחק עם מכונית- אוטו, איפה אוטו, הינה אוטו, אוטו אוטו. הנהנהן. 

זה לא ילד זה תינוק

הן צריכות פשוט להתמודד עם הסיטואציה

נשמע קצת מוזר

מתרחבת מגודל של מיטת מעבר למיטת נוער רגילה, בהתאם לשלב.

עולה סביבות ה600 אם אני לא טועה, בלי מזרון

אנחנו קנינו ביד2 מיטת יחיד פשוטה מעץ ושמנו אותה בין המיטה הזוגית לקיר. אפשר לקנות מעקה לצד השני אם אין אפשרות להצמיד לקיר. אצלנו לא היה צורך לחבר את המיטות עם איזשהו חיבור כי היה ממש צמוד אבל אולי אפשר עם אזיקונים לחבר בין הרגליים של המיטות כדי שיהיה יותר בטיחותי.

היה מאד נוח לשכב לידו, להניק ואז לחזור למיטה שלי. 

אם זה קצת נמוך יותר זה רק יותר טוב.

ככה יש לו אזור תחום שלו בין המיטה שלך לקיר.

והחלק של הרגליים, יכול להשאר פתוח. לא יודעת בן כמה הילד אבל אם הוא כבר זוחל ועומד אפשר ללמד אותו לרדת בביטחה ממיטה לא מאד גבוהה.

ואם זה לא אותו גובה זה לא אפשרי.

ולכן זה צריך להיות בגובה של המיטה הורים וסגור כי זה גיל קטנציק חצי שנה 

ואחכ מגלגלת למטה למיזרון שלו.

ובקשר לסגירה, הוא יגדל מהר מאד,

אפשר בינתיים לשים משהו שיחסום טיפה או לשים על הריצפה משהו רך.

רוב הלילה את לידו ורואה מה הוא עושה ואם הוא פתאום הולך לסוף המיטה. 

ואז נרדמת יחד איתו אצלי במיטה

אז רוצה משהו שאני יהיה צמודה אליו מהמיטה שלי וכל אחד ישאר במיטה שלו

במיטה שלנו יש מגני מיטה מסביב 

איכשהו זה הסתדר גם עם המזרן של המיטת יחיד והמזרן של המיטה הזוגית שבסוף זה היה באותו גובה.

המיטת יחיד הייתה "דחוסה" בין הקיר של החדר לבין המיטה הזוגית כך שלא היה צורך במעקה מאף צד. 

לא יודעת אם בטיחותי או לא, אבל עשינו את זה תקופה.

זה תלוי גם בגודל של הילד.

יש כאלו שאפשר לפרק דופן בצורה מובנית, כי נועדו להפוך למיטת מעבר,

ויש כאלו שאפשר לפרק דופן לאחסון או להובלה. (ואז הן לא מספיק חזקות ויציבות, אבל תמיד אפשר להוסיף הברגות ולחבר עם זויות מתכת מתחת למיטה)

ואפשר לחבר למיטת ההורים, או בלחץ בין המיטה לקיר, או בצורה מאולתרת עם הברגות או עם ראצ'טים (ככה מחוברות העריסות מתחברות ה"רשמיות").

מבחינת הגובה, יש למיטות תינוק הרגילות כמה מצבי גובה.

אחד הגברים כתב על זה פעם בפורומים. אולי זה היה @נפשי תערוג 

עריכה, הצלחתי למצוא:

צילמתי לך את החלק שמצמיד - הריון ולידה

הוא חיבר עם קליבות.

אבל ראיתי איך מחוברת עריסה מתחברת רגילה, זה עם ראצ'טים, אפשר לעשות אותו דבר בלי הברגות.

עריסה מתחברת לתינוק | מיטה מתחברת ב-4 גדלים | SLEEPBABY

כמובן שיש את כל הפתרונות המאולתרים אבל אם אין לך כבר מיטת תינוק הייתי הולכת על פתרון מובנה כי אז אין לך את הבעיה של רווח של המזרון והחיבור למיטת הורים יותר בטיחותי (לעומת סתם להצמיד).