זה הבדל....

אם זה נובע מעצלנות - אין לי מה להגיד אבל גם אני עצלנית, משכנעת את עצמי שזה בדיוק כמה דקות, שהבית יהיה מסודר לכבוד בעלי, אולי פתאום יגיעו אורחים וכו'

אם זה מחולשה - הגיוני, את בהריון

השעון עמ"נ לצלוח את המאמץ האדיר של הבאת חיים לעולם!

לא הייתי אומרת עצלנית, אלא עייפה פיזית ואולי גם נפשית. המתח של ההיריון גומר לפעמים....

אז דבר ראשון אל תאשימי את עצמך. חלילה.

דבר שני, הייתי מציעה לשבת עם הבעל, בפעם הבאה שהוא מזכיר לך לעשות כלים, ולבקש ממנו בעדינות עזרה. למה שהוא לא ישטוף את הכלים? בעלים נרתמים לסיוע כשמבינים שההיריון מכביד ומתיש.

דבר שלישי, אולי כדאי לשקול עזרה מבחוץ, לא הרבה שעות שלא יעלה הון, אלא פה ושם, זה יכול מאוד להקל וגם לשמח את שניכם בבית נקי. נסו לחשוב אולי זה עדיף על הוצאות אחרות כרגע.

בהצלחה!!!!!

אם יורשה לי, 

זה לא סיוע. זה חלק מעבודות הבית ומאחר והבית שייך לשניהם, גם העבודות שלו.

(מטריד אותי כל פעם מחדש,  כשאישה צריכה לבקש סיוע על ילדים או על בית. כל אחד צריך לתרום את חלקו בהתאם ליכולותיו ולזמנו. מכאן ועד לקבל עליהם בעלות לנצח, יש מרחק עצום)

היות ויש בתים שבהם זה לא כך, אין עניין לחרחר שם מלחמות עולם. יש גברים שגדלו אחרת, אצלם זה לא מובן מאליו, וכדי שישמחו לעזור בבית אין טעם לבוא אליהם בדרישות אלא מתוך גישה אחרת....

לא התכוונתי שצריך לכעוס עליהם או משהו, סתם הניסוח הזה צורם לי

כשמישהי אומרת שבעלה אינו מסייע לה. לא לתת לה את ההרגשה שזה כן מובן מאליו שהוא צריך לדעת שעליו לקחת חלק נכבד בעבודות... זה רק יגרום לה לכעוס עליו הרבה יותר..

אםן הוא רואה שקשה לך ברור שהוא צריך לעזור!!! תמיד הם מצפים שאנחנו נתקתק הכל...

אם את עובדת, אז אני מציעה משהו שעזר מאד לנו:

התחלקנו שבוע-שבוע לסירוגין: פעם שבוע אני אחראית על כביסה הווא אחראי על כלים וההפך

ובקשר לסדר כללי- אני אחראית על סדר ובעלי היה שוטף את הבית כל שישי.

חייבת לציין שבחופש (אני סטודנטית) אני הייתי אחראית על הכל.

דעתי קצת שונה משל האחרות..

אני גם בהריונות שלי נהיית יותר עצלנית, אני עייפה יותר, חסרת חשק ורוצה הרבה להתפנק.

וכל זה מותר ורצוי! כי באמת את עובדת קשה מאוד לגדל בתוכך חיים חדשים!

אבל..

אני מרגישה שלפעמים זה נובע לפחות אצלי מפינוק יתר.

יש פעמים שאנחנו הופכות את ההריון למחלה או סתם לסיבה (מוצדקת אגב) להתפנק יותר מידי.

ולפעמים דווקא כשמתאמצים קצת יותר וכן עושים את המטלות הלא תמיד כל כך נחמדות זה עושה לנו טוב!

עושה לי טוב לדעת שבעלי חוזר הביתה אחרי יום של עבודה קשה ומחכה לו כיור נקי.

וכן, אני יודעת שאם אני לא אשטוף הוא ישטוף ואפילו אולי בשמחה! אבל אין ספק שלהראות לו שאני לא מזניחה את הבית זה משמח אותו! ובעיקר גם אותי!

לפי דעתי כן צריך לבדוק מתי זה פינוק שצריך אותו ומתי זה פינוק יתר.

ושוב, ברור שצריך להתפנק וברור שהבעל צריך להבין שקשה לך יותר ולעזור במה שהוא יכול ולקבל אותך כמו שאת.

אבל אני רואה את זה על עצמי שאני כן צריכה לבדוק אם עצמי מידי פעם מתי זה באמת סתם עצלנות.

כי  בסופו של דבר לי אישית לא עושה טוב ההרגשה שאני סתם מתעצלת ומזניחה את הבית.

כי כל חיי הייתי עצלנית בלא מעט דברים....

אבל!!!!!!!!!

כשהיית לי הפסקה בין רצף הריונות והנקות, פתאום גיליתי שאני ממש לא עצלנית 

ואז הבנתי שהקושי הוא אמיתי ולפעמים אנחנו סתם מייסרות את עצמנו על מחשבות של עצלנות כשהאמת היא קושי וחוסר כח אמיתי...

לפי דעתי כל אחת צריכה לעשות חושבים עם עצמה מאיפה זה מגיע.

אני רק באתי לאזן פה קצת את זה שכולם ישר מצדיקות את עצמנו כשאנחנו בהריון.

זה נכון! באמת קשה לנו הרבה יותר בהריונות, הנקות או אפילו סתם כשאנחנו חוטפות מצב רוח לא טוב. (הורמונים וכו'..)

אבל לפעמים יש לי הרגשה שמרוב שאנחנו מצדיקות את עצמנו שמותר לנו להתפנק אנחנו כבר נהיות עצלניות מידי ורק עושות לעצמינו רע.

לפעמים דווקא כשמנסים להתאמץ קצת אנחנו מרגישות הרבה יותר טוב עם עצמינו (גם פיזית).

אבל כמובן, כשבאמת אין כח צריך להתפנק!

להיעזר בבעל, עזרה מבחוץ ובעיקר לקבל את זה שקשה כרגע ומותר שהבית יהיה קצת פחות נקי ומסודר.

פשוט נכון

בדיוק כמו שפרפר לבן כתבה, שכל אדם בריא שחש ליום יומיים את התחושות המלוות היריון הוא נשכב במיטה, לא יוצא לעבודה, ועושה הכל כדי לנוח ולהחלים.
 

יש הורדת הילוך לגיטימית ומוצדקת ויש פינוק יתר ועצלות שהנפגעת העיקרית בהן היא אני!

ממש התחברתי למשפט האחרון: "בסופו של דבר לי אישית לא עושה טוב ההרגשה שאני סתם מתעצלת ומזניחה את הבית".

אולי זה סוג של מדד לבדוק איפה עובר הגבול בין מנוחה לגיטימית למנוחה שאינה כזו.

מנוחה שעושה לי טוב על הנשמה- לגיטימית ורצויה

ומנוחה וחוסר מעש שרק מגבירים את הדכדוך- כדאי להתגבר עליהם ולהרגיש נפלא אח"כ.

זו הרגשת חולשה שאין כח לעשות שום דבר.... ממש מוכר...

צריך פשוט לדעת לבקש עזרה...

עם פרפר לבן ועיניים זוהרות ומניסיון של הצד השני של המתרס, יש לי תינוקת בת חודשיים לא לישה ראשונה אלא חמישית , ואנחנו פשוט נדהמים כל פעם מחדש, אני ובעלי, ההריון שוחק אותי , ואני פרפקציוניסטית לא מוותרת על כלום גם בהריון אבל מתמוטטת מזה, והוא יודע שהוא צריך לעזור, ולעומת זה איך שאני חוזרת הביתה מבית החלמה, אני חוזרת לעצמי לחלוטין, זה אמנם לא מחלה אבל לגוף קשה ואפילו מאד, ולפעמים גם לנפש, העיקר שהכל יעבור בשלום ותחזרי לעצמך בכוחות מחודשים ובידיים מלאות

ומנצלת את המקום בשביל להאנח - בהריון הקודם בעלי הרבה יותר עזר. ליתר דיוק הוא היחיד שעשה משהו

הפעם הוא פחות מפנק אותי. אוףףף!!! (נהיה כנים שאני פחות צריכה את זה אז זה לא אסון)

מניסיוני-

ישנם הריונות סיוטיים מהרגע שהתחילו ועד חצי שנה אחרי הלידה...(טוב, אולי הגזמתי)

וישנן בנות מזל שנהנות מכל רגע ויש גם כאלה שבאמצע.

ואגב- יש גם גברים שעובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה (בעלי מגיע בשמונה בערב הביתה ורץ לערבית בעוד אני כרגע עקרת בית, אז מה? אגיד לו שבוע אני שבוע אתה שוטפים כלים? נו, באמת)

וישנם גברים מורים שחוזרים בשלוש הביתה.

זו עבודה פנימית וכל אחת צריכה לבדוק היכן היא בסקלה. השואלת מדברת על "עצלות" אם זה עצלות (שגם היא מותרת לפעמים) אז צריך להשתדל יותר. ואם זה הורמונים, עייפות או הקאות ובחילות צריך לוותר על דברים ולבקש עזרה

שיהיה בהצלחה והרבה בריאות

גברים לא יודעים לנחש וגם לא מבינים רמזים

זה לא אשמתו הוא אף פעם לא היה בהריון ולא יודע מה זה

נשים מבינות גם מה שלא נאמר ולא נרמז אפילו...

אבל גברים - אף פעם לא מבינים

לא מקצועיות

לא רגישות

לא סבלניות

(לא כולם הכל ביחד חח..)

סיוט סיוט סיוט

רק צריך למצוא אותם

אין ברירה 

ותחושת שריפה בנרתיק זה לדעתי דבר ראשון לפנות לרופא

אפשר גם באפליקציה

לתאר מה את מרגישה בדיוק

בכל מקרה לא כדאי לקיים יחסים במצב הזה

ואולי זו איזו רגישות לטבעת

שמטפלת בכאבים ביחסים

אם את מחפשת לא משהן נקודתי אלא מבט יותר כולל

מירושלים

היא יקרה כי היא פרטית 

ברור לי שקשור לטבעת

אבל אין לי מניעה אחרת....

אם מכבי באזור הדרום עוזר לך.

החלפתי כבר כמה רופאות

לצערי כל אחת נפלה על קטע אחר. כבר יצאתי בוכה מרופאה לא רגישה

כבר יצאתי עם אבחנה לא נכונה מרופאה אחרת

ורופאה אחרת בלי סבלנות בכלל

נורא נורא נורא

אולי תכתבי אזור ומי שמכירה תוכל לכתוב לך המלצה.

בכל מקרה אולי יש לך רגישות למשהו כי תחושת שורף לא אמורה להיות. זה חריג אז כדאי כן לבדוק מה קורה.

האמת שגם את אמורה להנות

אולי יש לך שם פטריה? לא נשמע כמו תופעה מוכרת של המניעה הזו ממה שאני מכירה.. 

הספריי של אלופירסט,

הייתי מרססת ממש הרבה באיזור והדימום ממש התקצר לי, אחרי 5 שבועות אני חושבת שכבר היה די נקי.

בסוף טבלתי אחרי 7 שבועות אני חושבת אבל בעיקר בגלל שפחדתי לעשות בדיקה שם..

בהצלחה!

אני משתמשת בספריי הזה לכל מיני דברים ועזר לי בטירוף עם תפרים של לידה קיסרית.

אבל הדימום מגיע מהרחם. ולכן דברים שיכולים לעזור זה דברים שמכווצים את הרחם.

למשל- קינמון, מחיצות רימון, טיפות מסטיק תימני...

כמו מה שעוזר לקיצור מחזור.

בהצלחה ממש!!

אנסה את מה שאמרת

תודה❤️

מידה 2-2-

אז אולי אין כינים?

זה מה שזוכרת שקראתי או שמעתי.

בהצלחה עם החלום!!

כן... חשבתי אולי השתנה.

מנסיון כואב

בחיפה ממה שאני מכירה זה מקום חילוני.. 

באסה שנופלים בין הכיסאות.

כן, חיפה נשמע הכי חילוני... כנראהשלא כדאי .

רוב הציבור הדת"ל לומד ועובד במקומות חילוניים, אני לא חושבת שזה צריך למנוע ממך להגשים חלום.

אגב, אני מנחשת שרוב גדול בתואר הזה הוא נשים אם זה עוזר לך…

אח''כ תטפלי רק בילדים/אנשים דתיים?

כנראה שלא בהכרח, במיוחד שצריך לעשות סטאג'/עבודה מעשית במסגרות לא דווקא דתיות.

חבל להמנע רק בגלל הסיבה הזאת. 

לק"י

אין בעיות צניעות בקורסים.

כל מיני ציורים לא צנועים בלשון המעטה.

באמת לא חשבתי על זה… היה לי בראש יותר הפן הטיפולי ופחות האומנותי.

עדיין כדאי לברר טוב לפני שפוסלים.

הדיבור, אירועים, וכו

יש כאלה שלא מפריע להם

אבל אם הפותחת שאלה כנראה שלה מפריע

יש מצב לדבר איתה?

אם זה בסדר...

שונים מתנאי הקבלה לתואר ראשון, אז ממש לא כדאי להתייאש מראש

הבעיה המשמעותית יותר שזה נסיעה רצינית

ולא יודעת אם זה מתאים לך..

אני מציעה לך לחפש בנות שלמדו את התואר גם בחיפה וגם במבח''ר ולשאול אותן ישירות.

יש תואר די חדש

בתקווה שכן יהיה מקום נורמלי

אם עשית בגרויות.

יש גם אופציה באונו, יש מסלול חרדי.

ואם את באיזור שיש תחנת רכבת, זה לא נראה לי כל כך נורא.

כי זו לא הוראה שלהם, אלא של המל"ג.

יש אפשרות להיכנס עם בגרויות, אבל בדרך כלל זו ועדת חריגים.

כלא חרדים.

בעצם את מבחר הקימו כדי שתהיה לציבור חרדי ללא בגרויות, אופציה ללמוד לימודים גבוהים.

מבחינתם אם יש למישהו בגרות, הוא לא זקוק למבחר, ולכן זה לא מקומו.

אני יודעת את זה כי בעבר ניסיתי ללמוד במבחר, ולפני הראיון שאלו אותי איפה למדתי, והסבירו שתהיה בעיה קשה, והאופציה היא רק דרך ועדת חריגים. (למדתי במוסד חרדי עם בגרויות).

אולי משם ההיכרויות שלכן. (מהחריגים).

היית לומדת מראש בתיכון שלומדים בו בגרויות,

כנראה שהייתה לך בעיה קשה.

אין לי עניין לכתוב את זה שוב ושוב.

פשוט תבדקו. זו ההוראה של המל"ג.

ביקשו ממני את מס המוסד שלמדתי, ומיד המזכירה אמרה לי שיהיה קשה, כי זה מוסד עם בגרויות. אולי יש סמינרים מוחרגים. אין לי מושג. למדתי בתיכון חרדי רגיל. לא סמינר.

למדתי בסמינר בית יעקב עם בגרות מלאה

לא סמינר גדול

אם למדת באולפנת תהילה ויש לך תעודת בגרות חרדית- תתקבלי

אם למדת בתיכון חב"ד ששייך לממ"ד ויש לך תעודת בגרות של ממד לא תתקבלי. למרות שבעלך ואבא שלך עם חליפה ואת עם פאה וגרביים

יש גם מוסדות חרדיים עם בגרות של ממד (בדיוק כמו שיש אולפנות של חרד"ל עם סמל מוסד ובגרות חרדית)

אולי למדת באחד מהם (חסידויות ספציפיות, נושרים ואולי גם ספרדים חלק)

רואה חברות שעשו בגרות חרדית, החיים שלהם הרבה יותר קלים מבחינה אקדמית

באמת חבל שלא כל האולפנות עושות חרדי 

תתקשרו לשם לשאול.

זו הוראה של המל"ג.

אני התקבלתי למבחר

ועשיתי בגרות מלאה

זה הסוג מוסד

למדתי בסמינר ולא באולפנה

החכמתי.

(יש לי עוד כ"כ הרבה לעשות

ולשנות את עצמי

כדי להתקבל...

אבל זה נותן אופק).

אשמח (תודה לך שהגבת בפרטי!)

ש

אנחנו צריכים להתחיל את המסע לivf (אני לא מאמינה עדיין)

בעז"ה עוד יהיו לי קטנטנים

אז איך זה ישתלב

והאופי שלי - דחיינות, איחורים... צריכה להשתנות הרבה.

ויש עוד הרבה עניינים לטפל בהם

כמו ללמוד להיות אמא טובה יותר...

ולהשלים קורסים בפסיכולוגיה

ולממן עוד תואר...

קיצור

דימיון.

שזה באמת תואר קשה ודורש מאוד.

לא יודעת איך עושים את זה עם קטנטנים. למרות שמכירה כאלה שעשו ושרדו.

ממליצה לך ממש ללכת בעצמך לטיפול באומנות. תכירי את התחום מחוויה אישית ממש (מה שיקל עלייך אחר כך בלימודים) ואולי הטיפול יעזור גם מול הפחדים והתהיות.

זה יכול להיות צעד ראשון בכיוון.

במפגשים משפחתיים. אני לפחות לא רואה טעם לדבר על נושאים מפלגים, בטח ובטח כשנפגשים אחת ל..

לדעתי המגשר הוא מה שאנחנו כן שותפים לו. החיים היומיומיים, הילדים, המשפחה..

ואם כבר קרה אז לזכור שזו לא חזות הכל ושבסוף עדיין כמו שאת רואה עם הדעות השונות אתם משפחה עדיין ואפשר להתלכד סביב נושאים אחרים

חיבוק על התחושות ♥️

יש לי דודים חילונים שמאלניים.

הפעם היחידה שדוד שלי דיבר בפתיחות ובאריכות את דעותיו השמאלניות הייתה כשאשתו ישבה שבעה על אחיה שנרצח בעוטף עזה. כמובן שתקנו ואפשרנו לו לפרוק את כאבו. (הוא באמת דיבר מתוך כאב עמוק...)

בשאר הפעמים שאנו נפגשים במהלך חיינו - לא מדברים על פוליטיקה בכלל. על יהדות קצת יותר, אבל מתוך מקום מכבד של שני הצדדים.

מציעה לכם לפתוח את זה פעם אחת, ולהגיע להסכם שלא מדברים על נושאים נפיצים כדי לשמור על אחדות המשפחה.

טבריה אמנם לא הכי מופגזת ..אבל תלוי בך..