אבל אומרת מראש שאין בי כוחות לדבר עם האימהות. נראה לי שזה יחסל את החברות ביננו... או יעכיר

לא הבנתי איך הם נכנסו לכם לחצר?

לגבי זה שילד מרביץ באמת שאין לי פתרון, אבל כל השאר פשוט תתעלמי מהם. אם ילד של שכנה על הכביש, שיהיה לה לבריאות זו אחריות שלה. את לא צריכה לרדוף אחריהם.

אם ילד בא ומבקש ממך עזרה בלהוריד כדור/ להרים לנדנדה/ וואטאבר, תגידי לו בחיוך שיבקש מאמא שלו. או שאת לא יכולה. מבקש שוב, את לא יכולה.

תפוחים ואוכל ברור לא להביא לכולם.. אם זה היה חד פעמי אז בכיף לחלק.. אבל ילדים שבאים כל הזמן, לא. ואם הם עומדים ובוהים, תבקשי מהם בבקשה ללכת למשחקים. באסרטיביות. "היי חמוד אני מבקשת שתלך לשחק ולא תסתכל עלינו פה."

הכניסה הרבה יותר פנימית והבימבה הייתה שם אבל הם הגיעו

ואי תודה. אני מרגישה ממש גרועה כשאני מדברת ככה אבל משהו בזה שאת גם מציעה את זה הופך את זה לנורמלי

לגבי ילדים בכביש.. באמת היית מתעלמת? אם יקרה משהו יהיה לי מצפון כל החיים

אז אולי לחשוב על דרך יותר מתוחכמת להחביא.. אולי איזה מחסן שאפשר לנעול...
 

לא צריך לדבר בצורה לא יפה. זה פשוט אסרטיביות. לא אני לא עושה את זה. בחיוך. את באמת לא צריכה להשגיח על כולם

תראי.. אם זה משהו חד פעמי שקורה אז כן, הייתי הולכת להחזיר למדרכה. אבל אם זה באופן שיטתי ילדים שיורדים לכביש... יש גבול. את לא משמרות זה"ב. זה אחריות של ההורים שלהם ואם חס וחלילה יקרה משהו זה קודם כל יהיה על המצפון שלהם. מי שולח ילד בן שנתיים לבד לגינה?

יש לי איזו תחושה שהן בונות על האימהות שכן בחוץ

הן כאלה בכללי, נגיד ירגיעו את הילד שלי אם יבכה ואני עם ילד אחר. תודעה יישובית חברתית כזאת

אבל זה שהן נותנות את זה לפעמים לא אומר שאני מסוגלת לתת את זה תמידית

וגם אני לא מתנהלת בכללי בשיתופיות ושיחרור כאלה מוחלטים כמוהן

וזאת הסיבה גם שהן לא מוטרדות שהילד שלהן לוקח אופניים או בימבה של אחרים...

מבחינתי זה דבר שחייב לשאול רשות ומבחינתן זה ברור שכולם יחד וכולם ילדים

אני לא עירוניסטית, פשוט קשה לי שלא מכבדים...

בעיני זה לא לגיטימי. זה מלמד ילדים לא לכבד רכוש של אחרים. זה גם לא אכפת להם להשתמש בזה בצורה לא תואמת.כי זה לא שלהם.

בעיני לכתוב הודעה בקבוצה השכונתית להבהיר שזה לא סבבה מבחינתך זה חשוב כדי לעורר את התשומת לב של האחרים

מכעיסה אותי ההתנהלות שלהן שאין לי סבלנות להחמיא או לדבר בטוב

אז פשוט לא מדברת

על מי רץ לכביש.

אם את משגיחה על הילדים שלהם והם אינם קרובים לכביש, את לא צריכה להשגיח גם על אזור הכביש למקרה שאולי ילד כלשהו יגיע לשם.

תשגיחי על הילדים שלך שבקרבתך.

זה מאוד מתיש להשגיח על כ"כ הרבה ילדים, תורידי ממך את האחריות הזאת.

אם במקרה ממש מול עינייך ילד עומד להידרס, אז וואלה כן.

אבל מעבר, אני יושבת עם הגב לכביש ומסתכלת רק  על הילדים שלי.

מקסימום חוויה ותחושת חיים בהווה. 

בהכרח שזה נמצא רוב הזמן מול העיניים שלי...

האימהות האחרות גרות יותר בפנים של הרחוב

אבל אנסה מה שאפשר לנתק תחושת אחריות. נראה אם אצליח

פתרונות טכניים יש, ואפילו זולים.

הקושי הוא יותר נפשי להיות מוכוונים לנפרדות

ולהבין שמה ששלי שלי (באחריותי) ומה שלא שלי לא שלי (לא באחריותי)

ברגע שתפנימי את זה תוכלי להתגבר על התסכול מכל המצב.

תדרשי מהורים לשלם על נזק שהילדים שלהם עושים. בלי כעס, בענייניות. זה לגמרי מקובל ותקין.

אגב סביר שיתגלו כך אנשים נוספים שלא מרוצים מההתנהלות הזו אבל רק נדרשו היו לדחיפה הזו.

אני אעשה את זה אבל לא תולה תקוות

רק שפה יש כבישים בשונה מקיבוץ

מעבר לזה בחירה שלהם לקחת סיכון.

אין לך אחריות כלפי כל הילדים בעולם.

ברגע זה מת ילד מרעב באיזשהו מקום בעולם.

בגלל זה תבזבזי משאבים בניגוד לרצונך?

לגבי התפוח לדוגמה זה לגמרי עבודה שלך עם עצמך על גבולות.

העין ויש מצב שלא היית מספיקה וכו

ורק שתדע. 

אני רק רוצה להתייחס למשפט "  אלו אימהות ספציפיות אבל הן פשוט לא נרמזות בכלל" - את לא צריכה לרמוז, אלא להגיד בפירוש.

הערתי בעבר על נזק שעשו לי לרכב, אבל האמא לקחה את זה קשה וזה מוציא את כל החשק..

לזה..

אבל להגיד על בימבה או שראית את הקטן לשהות כמה פעמים בכביש זה שונה..

1. ללמוד להגיד, עכשיו אי אפשר להיות איתנו. להיכנס ולסגור את הדלת. להיות בחצר ולא להרשות להיכנס, ועלמוד על זה. אולי שווה אפילו לשים דלת שאפשר לנעול שיבינו את הרצינות

2. באמת לא להשאיר כלום בחוץ

לגבי לדבר איתן, אני מסכימה איתך שכל עוד זה מלא בביקורת פנימית (ומוצדקת מאד) שלך, גם אם תתנסחי הכי בעדינות זה יהיה מורגש שאת מלאה בביקורת ויפגע בחברות שלך.

אם תצליחי לשים גבולות ראשוניים, להקל מעלייך את העומס של יום ועוד יום עם עולם עלייך, אולי תוכלי להניח חלק מהמרירות ולבקש על משהו ספציפי מסויים בלי ביקורת מאחורי זה, ולזה יש יותר סיכוי שישמעו.

שהילדים שלי לא מעוניינים להיות סגורים בחצר כל היום, הם גם גדולים יותר (4-5)

לגבי הקטע של הביקורת את צודקת. דייקת לי ממש

אין לי כוחות להיות בעמדת שמירה

להורים שלי היה שער לחצר

וילדים נכנסו כמעט עד הדלת של הבית- שזה חלון גדול  (פתחו את השער הקיפו את כל הבית כמעט)

וגנבו משם קורקינט 

ופעם אחת בימבה כיף

אבל זה היה ילדים מופרעים ממש

משפחת רווחה שגרה ליד ומגיל אפס הילדים היו עושים וונדליזם וכד'

מטפסים על הגדר מקשקשים עליה וכו'

לק"י
 

אני מקווה שאצל הפותחת, גם אם השכנים חיים בתחושת קיבוץ שיתופית, זה לא מגיע למצב שנכנסים לחצר סגורה.

ילדים קטנים לבד אז כנראה שלא..

אבל גם אצלינו זה ככה ומאוד מתסכל. במיוחד שהילדים רואים שכל החברים מטיילים להם בחוץ לבד ולא מבינים למה אני לא משחררת. כבר התחלתי לחשוב שאני הבעיה..

האמת התרגלתי לנהוג ביישוב עם עשר עיניים למקרה שאיזו תינוקת בת שנתיים תשב לי על הכיכר

או ילד בן חמש יחליט לרדת לכביש עם בימבה דוהרת בירידה

שכשאני גרתי ביישוב והייתה תרבות כזאת באמת היה אסון וילד נדרס למוות

זה היה לפני שנים אבל זוכרת עד היום

באמת לא ברור מאיפה מגיעה ההתנהגות הזאת

זה חסר היגיון

ומסוכן בטירוף

אלופה את על הזהירות והאחריות

של ילדים שנדרסו ליד הבית. המון.

לא כולל בדואים שאצלם יש הרבה מאוד אבל גם אצל יהודים זה נהיה במספרים גדולים.. שלא נדע!!!

לגבי החצר את חייבת לסגור אותה בשער.  

זה גם עדיף לך, יאפשר לך לשחרר את הילדים לגינה מבלי שתהיי בה גם את.

במידה שהמנעול גבוה, אני מתכוונת.

לגבי השגחה על ילדים אחרים, הייתי מעלמת טוטאלית.

לא שומעת כלום כלום כלום.

אם שואלים אותי משהו לאחר מכן, אפשר לענות שלא שמעתי/לא ראיתי.

גם אם ילד פונה אלייך את יכולה לענות לו שלא.

אני פועלת ככה, אגב.

יש אמהות שמגיעות לגן השעשועים לשוחח עם נשים אחרים והילדים שלהם רצים לכביש או לכל מיני מקומות.

בהתחלה רצתי אחריהם, אח"כ הבנתי שאני חוזרת גמורה ומזיעה ומותשת והן זוהרות ורעננות - לא עוד. 

אם ילד בן שנתיים קבוע בכביש , תפני לרווחה.

וזה באמת מעצבן. פעם יצאתי בשבת קיצית לגינה . אין מבוגרים , כמה ילדים קופצים על ציליה. ומה אני אמורה לעשות אם הם ייפלו חס וחלילה? אני בלי טלפון , עם קטנים שלי, אין עוד מישהו בוגר שיכול לעזור.

את לא תשני את התרבות הזו אז נשאר לעשות מה שביידיך

שער לגינה

בימבות, אופניים בבית או מאחורי מנעול

לצאת עם הילדים ולהתרחק קצת כדי שלא תצטרכי לפתור מריבות ולהיות בדילמה של אוכל..

לדבר כביש הייתי מרימה טלפון להגיד שהילד בכביש והרגע עברה מכונית ממש לידו, ליידע..

את לא יכולה לרדוף אחריהם כי הרי הם בכל מקרה רוב הזמן שם בלי השגחתך..

ולגבי אוכל אפשר גם להכין לכל אחד מהילדים שלך שקית ולקחת אצלך ספייר של משהו חתוך דק או גרגירים קטנים ואם ילדים מבקשים לתת קצת פשוט, ואז זה לא כמות גדולה עבורך ואת גם לא צריכה להגיד לא. ..

בהצלחה!!

תקשיבי אני מזה מבינה אותך. נשמע ממש ממש קשה.

את מרגישה השפית של השכונה, כל הזמן צריכה להכין עוד ועוד.

קונה משחקים חדשים כדי שכבר ביום הראשון הילד של השכן ישבור לך את זה.

לפעמים אני מקנאה באמהות האלה, בשלוות נפש שלהן לנוח בבית ולהיות רגועות.

לשלוח את הילדים ללובי של הבניין, הילד עף בירידה עם הביבמה ופעם אחת כמעט נדרס והיא בכלל לא הייתה שם כדי להעיר לו על זה (אני שרצתי לילד ספגתי צרחות מהנהג למרות שחוץ מזה שהוא שכן בבניין אין לי איתו כלום).

או האמא שקבוע שולחת את הילדים שלה לגינה לבד, הגדולה בת 8 שומרת על הילדים כולל הבייבי שהתחיל ללכת. היא בחבל. והוא? לא זוכרת כמה פעמים, אבל בטוח יותר מ 5 פעמים שהילד יצא מהגינה וב''ה שאין חטיפות למה הכי קל היה פשוט לקחת אותו. הגדולה לא הייתה רואה מרוב שהילד היה רחוק.

האומץ של האמא לשלוח שני ילדים אליי ביום חמישי. אומרת להם שחמישי ומעדיפה שלא, לנקות לבשל וכו'. והם - אמא אמרה לא לחזור עד אחרי ארוחת ערב וגם היא שוטפת אז מה אפשר לעשות??

שולחת חיבוק וגם ממליצה על שער

גם להתחיל אולי לייעד משחקים רק למשפחה שלך. ממש להגיד להם - זה משחק שקנינו לשמעון ואנחנו לא מסכימים לגעת.

רוצים להשאיל ביבמה? לא אי אפשר היום אולי ביום אחר

שיבינו לאט לאט שזה שלך.

אנשים מפחידים, באמת

אני ממש מקווה שהחזרת את הילדים מיום חמישי הביתה 

אני מתחממת רק מלקרוא על ההתנהגויות האלה, איזו צורה. זה לא אומץ זו עזות מצח

הגיע ילד של השכנים, היה אז בן 3, ביום שישי שעה לפני שבת 😂

אם ההורים שלו שלחו אותו, זו חוצפה. אם הוא הגיע לבדו, איך לא ראו שיצא מהבית? בכל מקרה אני הייתי בהלם (כמובן שילחתיו לביתו)

קרה לי גם.

משתנה, יש מי ששואל

יש מי שמבקש ויש מי שדורש ואת מי שפשוט שולחת את הילדים

מגיעים דופקים והילדים (או האמא) מקווים שיסכימו.

יש אמהות שנשארות בחדר מדרגות כדי לוודא שהילד באמת נכנס, ויש כאלה שלא. משתנה.

לק"י

בדלת ולשאול את אפשר לשחק.

שכנים שגרים קרוב לפחות, לא מדברת על להגיע מרחוק ולגלות שלא מתאים היום😅

לפעמים אפילו עוזר.

כשזה בא לי בטוב - זה מעולה. כשלא, לומדים לסנן. 

כל השאר מרימים טלפון ומתאמים מראש.

זה כמובן במסגרת זה שאפשר כל רגע נתון להגיד שלא מתאים.

ממש לא אכפת לי שידפקו גם 5 דקות לפני שבת, זה חלק מהסגנון שלנו פה יחד. אני יכולה להגיד לא ויכולה להגיד כן באותה מידה.

פעם הייתי מתנצלת, היום - אי אפשר וזהו נגמר.

כמובן שיש מלא הורים אחראים, בואו נגיד שרובם ממש בסדר.

בכל מקום יש חריגים ועליהם כתבתי. 

אני כמעט ולא נתקלתי בכאלה דברים

לא איפה שגדלתי ולא עכשיו

ב"ה השכנות שלי מתקשרות לשאול אם אפשר

ואפילו אם הבימבה נשכחה בגינה יתקשרו להגיד לי שזה שם ואם אפשר להשתמש

חחח אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות

מה זה ההזיה הזאת

יכול להיות שזה צורה שלו להגיד שהוא רוצה לאכול איתכם

יש ל שכנות אחיות שכל הזמן שאומרות, אמאשלנו לא מרשה לנו לחזור עכשיו הביתה, וכל מיני הנפצות שאני יודעת שלא נכונות...הן פשוט רוצות לשחק אצלנו כרגע, זה הכל

וואי.

נגמרתי מעצבים עכשיו.

לא מקנאה בהן אפילו לא לרגע

זה על גבות ההזנחה בעיניי

ביכולת לנוח ולא לדעת, ביכולת לשחרר

אני כמובן לא רוצה להיות אמא כזאת, רוצה קצת מהרוגע הזה. רוצה להיות רגועה יותר.

יצאתי מבולבלת. 

הדבר היחיד ממה שכתבת זה איך לשמור על הרכוש שלכם

כי את לא תחנכי את כל העולם.

אני אישית הולכות לגינה והילדים היחידים שאני רואה זה הילדים שלי.

ויש הרבה ילדים שהאמהות שולחות אותם לבד, שייערב להם.

אני מטפלת בילדיי, משגיחה עליהם, רודפת אחריהם שלא יברחו לכביש.

וזהו.

לגבי המשחקים שלכם, גם אצלנו אי אפשר להשאיר כלום בחוץ.

כל האופניים קשורות תמיד במנעולים אחריהם הם פשוט יילקחו.

הבימבה של הילדים תמיד עולה הביתה 3 קומות.

אין מצב להשאיר למטה.

גרתי פעם במקום כזה... הייתי שולחת את הילדים חזרה למצוא את אמא ולבקש ממנה תפוח/ביסקוויט/משהו איר שביקשו.

אם הילד מרביץ- תתקשרי לאמא בכבודה ובעצמה שתבוא לקחת אותו כי הוא מפריע.

וציוד שמתקלקל- וואי בול ככה. היה לנו בית פיצי ולא יכלנו לשים שום דבר בחוץ בלי לחשוש שלא נמצא אותו יותר.

אז הכל היה בתוך הבית. 

אל תשכחי שיש לא מעט שעות שהילדים בחוץ ואת לא שם.

אם חס וחלילה יקרה משהו בשעות הללו- תרגישי יסורי מצפון?

אז אותו דבר גם אם את שם. חוסר האחריות הוא על ההורים. לא עלייך שאחראית על הילדים שלך בלבד.

מקסימום הייתי שולחת תמונה לאימהות המועדות, כותבת משהו בסגנון- 'ח'שבתי שתרצי לדעת ש-x מסתובב כרגע על הכביש, ואף אחד לא שומר עליו'. שזו בעצם הכרזה שאת לא המבוגר האחראי. כי את באמת לא.

(אפשר גם- 'y אמר לי שהוא ממש רעב'. רק ספרי מה את רואה. ושחררי).

זה היה מוציא אותי מהדעת!

מה זה ההפקרות הזאת?!

למה ילדים נכנסים לחצר של מישהו אחר לוקחים בימבה? גם אם אמא לא לידם זה לא קביל מגיל 3 ומעלה. ומקווה שילד מתחת גיל 3 לא מסתובב לבד...

וואי, אין לי מה להגיד, רק אומרת שאל תרגישי לא נעים עם עצמך אם את שמה גבול. ילדים חייבים גבולות ואם ההורים לא יעשו את זה, הרחוב יעשה את זה.

את יכולה להגיד בנעימות, זה התפוחים של משפחת כהן, מי שרוצה תפוח שילך לבקש מאמא שלו.

איף. זה עושה לי עצבים. 

ילדי רחוב אני קוראת לזה, סליחה, מחילה. אבל הם כל הזמן היו בלי מבוגר אחראי, זה גמר אותי, ילדים קטנים! מישהו התגלש עליהם , בוכים ואין להם למי ללכת. גם בחושך בחוץ.

פעם אחת משהי מצאה פעוט בכביש ושלחה ווצאפ- של מי הילד הזה?; הוא היה פה בכביש...

ואז אחרי כמה דק' ההודעה נמחקה.

את האמת שמחתי בלב, אולי מהבושה אמא שלו תתעורר ותיקח אחריות. 

לק"י

כי הייתי בשרותים, והוא פשוט הלך.

זה קורה לפעמים גם לאנשים אחראיים.

אם זה ילד שקבוע מטייל לבד בחוץ ובכביש זה עניין אחר. מהסיפור שלך זה לא ברור שזה אכן מה שקרה. 

ופונה לשתי האמהות - זאת שהבימבה ליד הבית שלה וזאת שהילד היה עליה

ומבקשת שיבררו עם הילדים ויתחלקו בתשלום.

קואה לנו גם עם כלי רכב ואני משתגעת מזה

הבעיה שאצלינו זה לא ילדים מהשכונה.

הלכנו לחפש את הקורקינט של אחד הילדים

מצאנו אותו שבור בחצר של בית בשכונה אחרת

והילדים שם אמרו שאחד הילדים מצא את זה בפינת גזם שלא רחוקה מהבית שלנו..

זה אונר שמישהו לקח את זה מהחצר שלנו לגזם ומישהו אחר מהגזם אליו הביתה.

וזה נשבר על ידי ילדי המשפחה שלקחה את זה..

אמרתי לאמא שלו שתסביר להם שאם הם מוצאים משהו טוב בגזם שיקיימו השבת אבידה 🥴

ממש משתגעת מזה. זה פשוט לא הוגן.

הייתה תקופה שאיחסנו את הכלי רכב הטובים והחדשים יותר בתוך הבית (על מתלים)

וגם אני משתגעת נזה שאני מביאה אוכל לחלק לילדים שלי וכל החברים באים ומבקשים.

ובמקרים דומים אך שונים

התרחקתי עם הילדים שלי

למקומות אחרים שאין בהם ילדים בלי הורים/זרים שלא מבקשים ממני דברים.

מזדהה מאוד מאוד עם הפותחת והמגיבות.

אלו דברים שחוזרים על עצמם ואני נוכחת לראות לא רק בגינה גם שאני לוקחת ומחזירה את הילדים מהמסגרות, בפרוש, יש הורים שמסתמכים מראש על  כך שיהיה מי שיעביר את הילדים שלהם את הכביש ובטוח תהיה אמא רחומה בגינה שתשים לב מה קורה מסביבה ותדאג לילד שלה במקרה שיהיה צריך עזרה, וככה יש הורים שנמצאים כבר עמוק בעבודה או בהכנות לשבת ויש בחוץ "בייבי סיטר אנונימית".

עם זאת, היו פה תגובות שעשו לי קווץ בלב, בכל אופן, אנחנו עם לב, יש את הציווי של "מבשרך על תתעלם" יש לזה הרבה פירושים.....

ישנם מקרים שנראים לנו חיצונית ההיפך ממה שהם באמת, לדעתי, כל אחד/אחת יעשה את החישוב שלו עם יכול לסייע ולעזור , תנסו לחשוב כמה זה מבייש ילד שרואה אמא מחלקת לילדים שלה תפוח בגינה והעיניים שלו יוצאות לפלח תפוח מקולף, לפעמים פלח כזה יאשיר אותו מה שנפנוף שלו יעשה ההיפך 

בכל אופן זו הגישה שלי

שמישהי פה הייתה יוצאת נגד זה.

אבל נשמע שאם היא לא תשים גבול ברור אז זה יותר מתפוח שלם כבר.

כשאני יוצאת לגינה ומביאה איתי משהו מראש מביאה במחשבה של חלוקה אבל יודעת שזה הדדי וגם הבנות שלי יקחו מהחברים שלהם

ברגע שזה חד צדדי זה לא סבבה

ואז מבחינת אנשים זה לא כ"כ נוח לחלק.

אני לדוגמה מחלקת בכיף חטיפים, ביסקוויטים.

ואם נגמר לי אז לא נורא.

אבל כשאני מביאה ירקות או פירות וקבוצה של ילדים מסתובבת סביבי שאחלק גם להם אבטיח (בואנה ממש יקר השנה!!), או תותים או פומלה זה ממש ממש לא נוח לי.

אני שונאת לחתוך פירות, בעיניי זה דבר מטרחן, קשה וגוזל זמן.

אם הכשרתי תותים במשך חצי שעה, חתכתי אבטיח במשך שעה, וקילפתי פומלה במשך שעתיים זה בא על חשבון משהו ומאוד מאוד חשוב לי שהילדים שלי יהנו מהתוצאה.

אם חבורה של ילדים, שלפעמים הם אפילו לא חברים רק נוכחים, מגיעה ומבקשת להתכבד באבטיח ולא מאפשרים לילדים שלי לאכול ברווחה, מעבר למספר מועט של חתיכות - זה ממש לא מתאים לי. 

או שהעבודה עליהם היתה יקרה

אין שום עניין להביא למקום שיש המון ילדים נוספים ולהוציא לכולם את העיניים

אפשר לאכול לפני או אחרי הגינה

גם הילד הכי מחונך ומושגח שאכל, לפני שניה בבית..., כשיראה שמחלקים משהו טעים הוא יפתח עיניים ויסתכל על מי שאוכל בעיניים כלות.

ואולי אני באמת צריכה לחשוב על זה יותר, אבל לגביי זה אומר שילדים שלי לא יאכלו פירות וירקות בכלל.

לפחות עד שנעשה על זה עבודה בבית.

כי הם אוכלים פירות וירקות רק בגינה.

בבית הם לא נוגעים (עוד לא הצלחתי להבין מאיזו סיבה). 

אגב אני לא בעד לשלוח ילדים לבד

ואם אראה ילד שלי מבקש ומסתכל על מישהו אוכל רוב הסיכויים שאעיר לו

ולגיטימי לפעמים להגיד שסליחה ואי אפשר, אין לנו מספיק

ומצד שני אפשר לנסות לצמצם את הבעיה, לאכול לפעמים בדרך לגינה על ספסל, או להוציא אחד אחד ישר ליד של הילד, או להביא דברים פחות מיוחדים

מתבאסת עלי על זה.

ועכשיו אני מבינה שאולי כן ואני לא יודעת.

בכל אופן, מעולם לא חשבתי שאוכל הוא מושא לקינאה של מישהו ומישהו יוצאות לו העיניים מאוכל.

בחיים בחיים לא הייתי מעלה דבר כזה על דעתי.

ובגדול דברים שאנשים אחרים עושים/ אוכלים/לובשים אלו דברים ממש שקופים בעיניי.

שכנה יכולה להפסיק לעבור ממטפחת לפאה ואני אפילו לא אשים לב עד שהיא תשאל לדעתי 😆

ולכן ממש לא הייתי חושבת ששכנה שמה לב למה שאני מביאה בקופסאות האוכל.

טוב לדעת בכל מקרה.

אפילו אני עצמי יכולה להתגרות לפעמים חחח

אבל מותר לך

כמו שאם אני מתגרה אני אתאפק ככה גם אלמד את הילדים שלי

האמת הבת שלי קטנה ממש ככה שבמצב כזה הייתי עוזבת את הגינה

פשוט כי היא תצרח עד שיתנו לה אין איך להסביר לה שזה לא שלנו

בגלל שאלו באמת פירות שדורשים השקעה אז אני לרוב לא מחלקת אותם לילדים בימי חול.

זה אוכל של שבת. (ותותים אני בכלל לא קונה כי מבחינתי זה לא שווה את המאמץ בכלל..)

ואז כשילדים קטנים באים לגינה ורואים את השכנה עם כאלה דברים טעימים ברור שזה מושך אותם אליה.. ולי לא נעים ממנה. מכאן באמת התשומת לב ומכאן ההתבאסות...

ואני ממש מבינה למה את לא רוצה לחלק מזה! גם אני לא אוהבת שבאים ומבקשים ממני ומשתדלת ללמד את הילדים שלי שלא מנומס לבקש..

אבל ילדים בני שנתיים אי אפשר באמת להסביר להם את זה, אז זה הופך את כל האירוע ללא נעים לשני הצדדים. אם מישהי מביאה משהו סטנדרטי יותר כמו תפוח או מלפפונים אז גם הילדים פחות נדבקים.

אגב באותה מידה מפריע לי שמביאים חטיפים למתקנים. גם אם זה ברעיון של לחלק לכולם.. אני בעיקרון לא רוצה שהילדים שלי יאכלו ממתקים סתם ככה באמצע שבוע וכשמישהי נחמדה מחלקת במתקנים לכולם אז זה הרבה יותר קשה למנוע את הילדים מזה.

אבל - אני לעולם לא אגיד משהו למישהי.. לא תפקידי לחנך את הציבור וזה גם לגמרי עניין של סטנדרטים.. כמו שכתבתי אצלינו זה פירות של שבת. ואצל מישהי אחרת ביסקווטים זה הדבר הכי פשוט בעולם ואצלי זה ממתק לכל דבר...

אז תכלס אין לי מסקנה.🙂

כתבתי את זה כדי שאולי יעזור לך להבין את הילדים שנדבקים אלייך..

פירות וירקות לגינה.

לא צריך להגזים.

נכון שפחות מתאים להביא ממתקים מנקרי עיניים אבל פירות וירקות סה"כ זה משהו שיכול להיות נגיש לכל אחד אם זה מספיק חשוב לו.

ואם זה לא מספיק חשוב אז כל אחד והבחירה שלו.

ומאוד לא מקובל לבקש

הבהרתי לילדים שלי שאין דבר כזה בשום אופן.

כשאנחנו יוצאות חברות יחד עם הילדים לגינה לרוב נביא יותר ונכבד את הילדים של החברות ובסיטואציה הזאת כן מוצאם שהילדים יבקשו.

אז זה ממש תלוי איפה את גרה 

מחנכת את הילדים שלי להתחשב ולא להוציא עיניים. 

אולי אפשר לעשות איתם עצירה בדרך לגינה, לאכול, ורק אז להמשיך. 

שזה ממש עניין של סטנדרט ונורמות.

בעיניי אבטיח ופומלה אלו פירות סטנדרטים לחלוטין

ותגיד לי מפריע שבגינה עושים חגיגות חטיפים

הייתי מעדיפה הרבה יותר שההרגל יהיה פירות חתוכים ולא חטיפים וביסקוויטים.

אבל זה מה שיש, וזה ממש סבבה ללמד את הילדים שאנחנו מתאפקים ולא כל דבר שיש למישהו אחר אנחנו גם לוקחים, אפילו אם אנחנו מאוד מאוד רוצים.

לק"י

מצד אחד, לא להוציא עיניים לאחרים.

ומצד שני, לדעת שלא מקבלים כל מה שיש לשני.

כנראה שצריך למצוא את דרך האמצע.

הייתי גם במקום כזה ובמקום הזה עד לא מזמן, עברנו משם ולא רק בגלל זה, אבל זה היה קשה ומעייף.

ילדים מגיל שנתיים פחות או יותר מסתובבים ויש כאלה רעבים ואופניים שנעלמים, בעיקר היה לי קשה כי רוב האמהות היו בגישה כזאת ואני ממש לא מתחברת אליה ולא חושבת שהיא נכונה..

סליחה שאין לי טיפים לגבי זה אבל על הדרך פרקתי גם .( אני הייתי שמה גבולות משתדלת שיהיה בטעם טוב, מול הילדים ולפעמים גם מול קטנטנים, לגבי כלי תחבורה היינו שמים ממש צמוד לבית/ בתוך הבית..)

הן לא מפחגדות עליהם?
כנראה סומכות עלייך...חחח

הייתי מעדכנת אותן בעדינות בסכנה, אפילו שהן חברות טובות.
אולי זה כביש צדדי ללא רכבים, אז הן מרשות לעצמן? (שזה גם סכנה!!!)

ולא מבינה איך בחוצפתם הם נכנסים לגינה שלך??? הזוי. 
הייתי שמה שער וגדר אתמול.
זה לא לעניין

אבל למה לא נותנים לה הקלדה במתמטיקה?

יש דרכים לכתוב משוואות עם המקלדת, צריך ללמוד את זה, אבל אפשרי טכנית.

לא יודעת מה הסיבה, אבל אין התאמה בכתיבה במקצועות דלי מלל

במבחנים חיצוניים אין לה?

הייתי מנסה לברר את זה יותר עם בית הספר.

אני יודעת שיש מקרים שבהם נותנים בוודאי.

השאלה בית הספר אומר את זה כי היא לא זכאית, או כי הוא מתקשה להביא מישהו שיעשה את זה.

פסיכודידקטי?

צריך אבחון פסיכודידקטי

כנראה תלוי איזה התאמות או שהיה שינוי בנהלים.

אכן לצורך הקלדה מספיק אבחון דידקטי.

האם בי"ס הגיש אותה לוועדת התאמות? מה הייתה התשובה של הוועדה?

אז באמת שאין אפשרות לקבל התאמות, רק וועדת ההתאמות יכולה לאשר את ההתאמות ולא בית הספר

מקווה שהוועדה תאשר

אין התאמה של הקלדת תשובות הבחינה במקצועות דלי מלל.

זה ציטוט מחוזר מנכל, זה לא ספציפי עבורה.

הדבר היחיד שמצאתי שכולל התאמות במתמטיקה זה התאמות ברמה 3 שאכן כוללת התאמות במתמטיקה, ודורשות אבחון פסיכודידקטי.

השאלה אם שווה לך לעשות הרחבה של החלק הפסיכולוגי לצורך זה

ובעצם, זה לא יקנה לה התאמות בכתיבה אלא התאמות אחרות ממה שזכור לי...

לדעתי המקרה הזה היה שבוע שעבר, והם הצליחו לאפשר לאותה בחורה לגשת למבחן בהקלדה (לא מתמטיקה, כי היא פספסה כבר)

תבררי איתם, אולי יוכלו לעזור

יהיה בסדר בגלצ

זה לוקח מלא זמן

בגלל זה אין את ההקלה הזאת

להגיד לתלמידה שתשקיע בלכתוב לאט ומסודר עלול להפעיל עליה לחץ במבחן

וגם ככה הבגרות במתמטיקה מאוד ארוכה ולחוצה

לדעתי עדיף לכוון לשעתוק

דבר ראשון? באיזה כיתה היא? 

אם היא עדיין בכיתה י' (כך נשמע ממך) אין עדיין מה להחלץ כי רק שנה הבאה יהיו הבגרויות 

לצערך, אין הקלדה במקצועות דלי מלל (מתמטיקה, פיזיקה, מדמ"ח וכו')

ולכן אין על מה לנסות להתבאס, זה מה שיש, ועם זה מנצחים

ההתאמה שמחליפה את ההקלדה היא שעתוק (ובהחלט עדיף מאשר לנסות להקליד במתמטיקה, תנסי ותראי שזה סיוט)

ההקלה של שעתוק היא שהבת שלך כותבת את המבחן כמו כולם כולל תוספת זמן אם צריך

ולאחר סיום המבחן היא יושבת עם מורה אחרת מבית הספר (שהיא לא המורה הישירה שלה) 

והן ביחד מעתיקות את הכתוב במחברת למחברת חדשה

שתי המחברות נשלחו לסריקה ובדיקה, הבוחן מוודא שכתוב בהן אותו דבר, אבל הוא תכלס בודק את הכתב המסודר

אז איך מוציאים התאמת שעתוק?

פונים לרכזת התאמות בבית הספר, מבקשים ממנה שתבנה "תיק" מבחנים לבת שלך, 

ואת התיק הזה שולחים למשרד החינוך ובדרך כלל אם יש באמת כתב גרוע 

מקבלים את ההתאמה הזאת

במתכונת ובמבחנים בדרך כלל לא עושים את השעתוק כי המורה מצליחה לקרוא את כתב היד, ואם משהו לא ברור היא יכולה לפנות תמיד לתלמידה

למיטב ידעתי אין צורך בשום אבחון לשעתוק

אלא המורה/מחנכת מדווחים שיש לה כתב לא קריא ומתחילים תהליך של בניית התיק

תודה רבה!

יש התאמה של שעתוק אבל מאוד קשה לקבל אותה.

אם לא מצליחים לקבל משהו לכתיבה אז הארכת זמן תעזור לאפשר לה לכתוב יותר לאט ואולי קצת יותר קריא, וגם מבחן מותאם יאפשר לה לבחור שאלות שדורשות פחות כתיבה.

מלמדת הרבה שנים מתמטיקה בתיכון וזוכרת אולי מקרה אחד שאישרו שיעתוק.

בעוד שנה ושנתים עלול להיות מאוחר מידי. רכזת ההתאמות אמורה לדעת את כל הנהלים והניואנסים. לועדת התאמות בשביל הקלדה מגישים במהלך כיתה י ואז מקבלים אישור לבגרויות שאמורות להתקיים ב יא- יב. אם מגישים בכיתה יא זה מאוחר מידי לבגרויות של יא. 

התאמות.

אחכ זה כבר יותר מסובך

ששעתוק זה משהו שמקבלים בקושי ...

אבל תמיד חשבתי שאם ירצה ויכתוב לאט יותר כן יבינו מה כותב.

כל מבחן שלו כתוב שצריך לשפר את הכתב.

מתי החלטתם שזה דורש אבחון? 

כתב יד לא קריא זו סיבה להקלות

לא יודעת איך הלך האבחון ומול מי האמת.. אבל כדאי לבקש

כמה פעמים בהרדמות, זה כמה שניות, ואז יצאתי

בשניהם היינו איתו עד שהוא נרדם

בחלק של ההרדמה רק אחד ההורים יכול להיכנס

בניתוח השני הייתי בהריון אז אמרו שעדיף שבעלי ייכנס כי יש שם כל מיני מכשירים וחומרים ולא יודעת מה..

כיפית לראות שמרדימים את הילד שלה.....

לקח לי כמה דקות טובות להתאפס

מצד שני לא הסכמתי לוותר לבעלי שהוא יכנס

הייתי חייבת להיות שם ברגע הזה.....

לצערי קראו לי כשהוא כבר היה ער, בוכה ומבולבל😔

למרות שחיכיתי בלחץ בחדר המתנה.

תדגיש להם מראש שייקראו לך מהר.

בהצלחה!!!

מסכה (כמו של אינהלציה) זה רק לקטנים,

לגדולים ההרדמה בעירוי.

אבל אצל הבת שלי בניתוחים של גיל 11, ו12 היה בהרדמה בעירוי.

(לקטנים שמים עירוי למטרות אחרות אבל החומר הרדמה עצמו לדעתי זה רק דרך המסיכה)

אבל יש חומר שמוזרם לאורך הניתוח בעירוי

בשאיפה גם בגיל 14.

אבל אם אני זוכרת נכון, אמרו שזה רק להתחלה, ואחר כך מכניסים ישר לווריד.

האמת שאני לא זוכרת כל כך.

הבת שלי עברה ניתוח בגיל 6 והייתה עם מסכה. בגיל 15 כמובן היה לה עירוי.

עכשיו בת אחרת שלי, בת 7.5, גם אמורה לעבור ניתוח... מניחה שכן תהיה מסכה, היא די קטנה בסופו של דבר, ומחט של עירוי זה מפחיד...

והרדמה בעירוי...

הסבירו לו בכל שלב מה עושים. נהניתי מזה מאד.

כי הבת שלי בגיל 11 כבר הייתה מפותחת יחסית,

סביר להניח שזה הטווח פחות או יותר.

בכל אופן בגלל שכולם לפני כתבו על המסיכה, והפותחת לא ציינה את גיל הילד, אז כתבתי שלא תופתע.

לו את הבחירה אם להרדים בעירוי או במסיכה

זה קצת אכזב אותו שאכן לא שאלו אותו ותוך כדי ששמו לו את המסיכה כבר תקעו לו את העירוי ביד.

הוא אמר לי: אבל הבטיחו שישאלו אותי.... צודק 🤷‍♀️

למזלי בגלל שזו היתה מרדימה מיומנת הכנסת העירוי לקחה לה חלקיק שניה.....

חוויה לא נעימה, גם ככה הכל מלחיץ. 😏

אם הרופא נתן לו אפשרות לבחור, כנראה שהוא על הגבול, אז מצאנו את שלב המעבר פחות או יותר (שמבוסס על מבנה גוף, ובכל זאת הגיל מהווה אינדיקציה מסויימת)

@טארקו לשאלתך.

הרבה פעמים מסכימים שיכנסו עד שמתחילים להרדים כדי שהילד יראה

את ההורים עד שנרדם ולהוריד לחץ (גם להורים)

ויוצאים כשהוא לכאורה נרדם.

האמת שלא תמיד זה נראה שהוא נרדם - הוא עדיין יכול להיות בעיניים פקוחות - אבל לטענת הצוות הוא כבר רדום... (ככה היה לי כשהייתי עם הבת שלי בניתוח. בשאר הפעמים בעלי היה, ולא זוכרת אם הוא תיאר אותו דבר)

של ארבעה ניתוחים.

נותנים להיכנס עד שהילד ישן, ברגע שישן מוציאים את ההורים.

חוויה לא נעימה, במיוחד בילד מתנגד..

לקראת עוד ניתוח 😑

אני מצפה מבעלי שיבין את הסיטואציה

זה לא נעים בכלל

להיות במיטה כל השבת וכל הזמן דואגים לי. זה לא המשפחה שלי, זה מּמש ממש מצב לא נעים 

איך זה עובד? חייבים ללכת תמיד למשפחה שלו כשהם מזמינים?

בעיני החלטה של התארחות צריכה להיות החלטה משותפת. ואם לצד אחד זה לא מתאים אז לא בכוח."על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו", כפשוטו לשני הצדדים. אתם הכי חשובים!

ולכן מלכתחילה מזמינים אחת לחודשיים בערך, או בחגים שזה תורות.

אבל מצידכם מותר להגיד שלא מתאים.

רק כדי לנרמל- אנחנו לא היינו בשבת אצל חמי וחמותי כבר למעלה משנה וחצי, והם מזמינים לאחרונה כמעט כל שבת. אז מה? אנחנו נחמדים ומנומסים וגם כנים במידה שמתאים לנו לשתף את הסיבות. אבל בעיקר בעיקר חושבים על עצמינו, ואני חושבת גם על הילדים שלי, ועל זה שהדבר האחרון שהייתי רוצה זה שהם יבואו אליי בלי שמתשחק להם ועל חשבון שלום הבית שלהם

ובכל מקרה, כדאי לנהל את כל הנושא הזה בהידברות.

אם את לא יכולה להתארח,

ואת מתארחת ונאלצת לשדר עסקים כרגיל  זה לא תקין.

לא מהבחינה הזוגית ואולי גם לא מבחינה רפואית. הכי נכון שתחליטו יחד ויהיה לך מקום גם להגיד לא. 

אבל הברכה שורה על הנסתר

במיוחד שאני יודעת שהמשפחה לא ששה מזה כי ההריונות שלי קשים ומאתגרים את כל המשפחה

לא אמור להיות להם say בנושאים של כן או לא הריון.

ואם ההריונות שלך מעמיסים עליהם (או שהם טוענים שזה מעמיס עליהם) אתם צריכים לקבל עזרה בתשלום ממקור חיצוני.

אם אתם תלויים בעזרה שלהם, הם מרגישים בנוח להביע דעתם, אם אתם מסתדרים לבד אתם יכולים להגיד להם בפה מלא- וככה אני עושה לפעמים, למרות שיש לי אהבה גדולה להורים שלי ולחמים שלי- שזה לא עניינים/לא על חשבונם/משהו בסגנון.

אני מבטיחה לך שהקשרים שלנו יפים וטובים למרות שנאמרות מילים לא פשוטות, כיוון שהן נאמרות בכנות, בחיוך ובכבוד.

כדאי אולי למתוח להם גבולות.

שלכם כזוג כלפיהם. 

הילדים, הבעל

מהם אני לא דורשת ולא מבקשת

והם לא אומרים לי אם להביא או לא, אבל מספיק לראות את הפרצוף או בכללי שהם לא מרוצים מהסיטואציה, זה מספיק בשביל לרצות למנוע לספר

שהייתי בהריון בהתחלה היה לי מאוד קשה להתארח שאני על הפנים וגם רציתי למשוך עוד קצת ולא לספר עדיין..

אני חושבת שזה תלוי בהרגשה שלך ומה יעשה לך טוב הייתי נשארת שבת בבית ונניח ללכת עוד חודש חודשיים שכבר תרצו לספר

ושתרגישי יותר טוב 

אני חושבת שבעניין הזה נדרש שיח שהוא מעבר לרגיל אצלכם.

בעלך כבר לא רק הילד של ההורים שלו, ואם הוא לא מצליח להבין אותך ואת צריכה ללכת בכל מחיר, זה קצת בעייתי בעיניי האמת ואומר יותר בעדינות - בסוף זה לרעתכם כי ריצוי יכול ליצור בסוף תסיסה קשה של כעס ורגשות קשים. גם את מולו וגם את מול עצמך.

הייתי חושבת שוב אם להשאיר את זה ככה או לפתוח את זה בטיפול. לא יכול להיות שמספיק שמזמינים וחייב להגיע בכל מחיר. יש לכם חיים וחוסר ההתחשבות בך פה הוא קצת בעייתי בעיניי.

מקווה שאת קוראת בטוב♥️ ומקווה שאני מבינה את הסיטואציה נכון. הכל בדרכי נועם כמובן ולא ממקום של פתיחת חזית אבל מותר לך להרגיש לא בנח לנסוע ולכל הפחות צריך להיות פה שיח ענייני שרואה את התחושות שלך ונותן לך מקום

זה דפוס התנהגות שדורש שינוי

ומי שמבין שותק בנימוס

לא מפריע לי שיבינו ויסתמו

מפריע לי שישאלו וידברו על זה

אז אם אנחנו שותקים סימן שאנחנו לא רוצים עדיין לדבר על זה

כשנרצה נספר

בכל מקרה אני לא חושבת שזה נכון להתארח בכל פעם שהם מזמינים

אלא לפי מה שמתאים ומסתדר לכם ולהם

את יכולה לנסות לעשות הפסק ביום שבו שבוע אח"כ אין לך משהו מסויים.

כמובן, שהכל יכול להיות, ויש דברים שיכולים לשבש. אבל אפשר לנסות.

שזה לחכות עד יום ראשון

וזה מבאס

כי החתונה חמישי הבא אז אני לא אעשה היום

ואז שבת חתן

ואני צריכה לברר גם אם בראשון יש שבע ברכות של הצד שלנו 

ואז זה לחכות לשני

אוף

ופשוט מנסה לעשות הםסק

אח"כ תראו מה לעשות...

ומה שלומכם??

ביום של ארוע? או בשבת חתן?

מלחיץ אותי מידי

אנחנו בסדר ב"ה

חוזרים לשגרה לאט לאט

תודה💕

על שניכם

הרב שלנו דוקא אמר שאחרי לידה לעשות הפסק ברגע שאפשר

לבדוק שביעי

ואז אפשר גם לטבול יום אחרי

ועוד משו

האם יש איזשני בדיקה מאתמול שיכולה להחשב כהפסק?

או אחרי החתונה למצוא מקווה בסביבה שפתוח עד מאוחר

הייתי עושה מאמץ כדי לא להיות אסורים בשבת... לא כיף

(ומתי חופה? אולי אפשר להספיק לפני?)

לא ידעתי מה עדיף, לדחות את ההפסק או את הטבילה אחרי ההפסק

אני אשאל רב באמת

אתמול שכחתי לצערי הרב לעשות הפסק כי לא הייתי בבית

מלחיץ אותי מקווה ביום של החתונה

זה אחות של בעלי

זה אומר שאנחנו שם מוקדם לצילומי משפחה

עם איפור של ערב

ויוצאים אחרונים מהחתונה....

ונשמע לי מטורף אחרי האירוע להתחיל הכנות

גם ככה אף אחד לא מבטיח שה-7 נקיים ילכו חלק (בעז"ה שכן).

אחכ הייתי שוברת את הראש מה לעשות אם זה יוצא ביום פחות טוב.

לפעמים השכבתי את הגדולים יותר כשהתינוק היה במנשא.

היה שלב שהתינוק היה נרדם לפני, ואז הייתי פנויה להשכיב את הגדולים. אבל הרבה פעמים הוא בדיוק התעורר, ואז הייתי באה אליו, והם היו נשארים לבד.

כיום הקטן שלי ישן צהריים במעון, והולך לישון יותר מאוחר.

כשאני משכיבה את הגדולים יותר, הוא מסתובב. לפעמים הגדולה מעסיקה אותו, לפעמים הוא קצת יושב עלי.

יעזור לקבוע מראש עם הגדולים, שיהיו פנויים בזמן הזה? אולי שתהיה איזו תורנות ביניהם, כל אחד ביום אחר?

לפעמים עוזרים נקודתית פה ושם אבל ההשכבה באמת ארוכה ככה שרוב הזמן אני לבד

אני משתמשת הרבה במנשא ובאמת לא חשבתי להשתמש בו בהשכבות.

אז איך זה בדיוק הולך, היית שמה את התינוק מקדימה? כי אז זה נראה לי מפריע קצת להיות פנויה לילדים, זה גם ידרוש ממני לעמוד ולא לשבת לידם (משום מה הוא לא רגוע עם המנשא כשאני יושבת יותר מכמה רגעים)

והקטן שבמעון- אין אפשרות להשאיר אותו להסתובב בבית. הוא ממש שובר וחייב השגחה צמודה 

אבל הם יכולים להעסיק אותו בזמן שאת משכיבה את הילדה, או שהם לא יכולים לעזור בכלל בזמן הזה גם לא בלהעסיק אותו?

אולי אם תמקדי את העזרה רק לזמן שאת מרדימה את הגדולה ולא את התינוק הם יצליחו להחזיק מעמד?

הקטן שבמעון עולה לגן או ממשיך במעון?

השלב הזה שהם ישנים יותר מדי במעון ממש קשוח.

הייתי מציעה לצאת עם התינוק והפעוט לסיבוב בחוץ אחרי שהילדה נרדמת במקום לרדוף אחריו בבית. או שהתינוק יירדם בדרך, או שהוא יתעניין בחוץ.

כך או כך יכול להיות שיהיה לך יותר קל כשהם רגועים בחוץ.

אולי גם תצליחי לאכול משהו כשאת איתם בחוץ. איזה סנדוויץ לפחות.

אולי לשמוע סיפור באוזניות?

לא הייתי מנסה להשכיב אותו, זה רק גומר אותך והופך את ההרדמה למתישה.

תחשבי איך אפשר לגרום לו להיות לידך בשקט בלי לישון.

אם הוא עולה לגן עירייה זו בעיה ממוקדת ליודשים הקרובים ואז זה ייפתר מאליו.

אז שווה גם לתאם עם בייביסיטר או שבעלך יגיע יותר מוקדם בימים מסויימים לחודשיים הקרובים.

אם שנה הבאה הוא עדיין במעון זה רק ילך ויחמיר

אז תצטרכו לחפש פתרון מובנה.

תנסי להפריד את השינה שלהם, לדעתי יש סיכוי טוב שהגדולה תירדם לך מהר בלי בעיות ואז הכל יהיה פשוט יותר.

ויש לו עוד שנה במעון, בגלל זה רוצה לפתור את העניין

(והוא גם יחסית מהקטנים, עוד לא בין שנתיים. לא יודעת למה השינה הזאת כל כך מעכבת את שנת הלילה)

אני מבחינה באמת אין לי ברירה אלא להפריד אבל מנסה לחשוב איך באמת לעשות את זה

כמו טרמפולינה, ערסל חיבוק...

ואז הוא גם יוציא מרץ שזה יכול לעזור להרדמה רגועה יותר אחכ

ויעסיק אותו שתוכלי להתפנות להרדים את הגדולה יותר

ואת הגדולה אולי יעזור שתהיי איתה כמה דקות ואז לשים לה שירים/סיפור ברמקול בלוטוס? אצלנו זה ממש עזר לשחרר אותנו בגיל גן..

אנסה אולי לשים לה סיפור

הלוואי ויעבוד

שהיא גדולה

אז תשבי איתה איקס זמן

ואז את מפעילה לה סיפור ויוצאת..

ותשמעי איך היא מרגישה עם זה

לק"י

את התינוק להרדים בידיים/ עגלה או מה שנוח בישיבה ליד המיטה של הגדולה.

בהצלחה!

אין ספק שזה מאתגר.