1. הייתי מנסה להתקרב לאם - באה ויושבת אצלה על כוס קפה, ומנסה לפתוח בשיחה: בטח קשה לכם עכשיו, בטח הסבלנות קצת נגמרת, בטח לגדולה קשה.... ותוך כדי שיחה הייתי מנסה להכניס כמה דרכי התמודדות, וגם מביאה את נקודת המבט של הגדולה, כמה שהיא זקוקה להם, ועדיין קטנה בעצמה. הייתי מציעה להם לקחת עזרה - ילדה גדולה שכנה אולי - שתיקח את הגדולה לגינה אחרי הצהריים, או בבוקר בשבת.

2. הייתי מחפשת קבוצת הנחית הורים באזור, ושמה להם פלאייר בתיבת הדואר.

אבל בהתחשב שהם משפחה נורמלית לגמרי עם תפיסת עולם בריאה יחסית, לא הייתי מתערבת.

כמו שאני לא אוהבת שמתערבים לי בחינוך לא הייתי רוצה להתערבו לי בחינוך וישברו לי את המילה מול הילדים שלי.

מכיוון שאין לי מושג למה הילדה בכתה, ולמה האבא לא ניסה לנחם אותה וכביכול התעלם מבכייה לא היייתי מתערבת ובטח לא מרימה אותה.

אני שונאת שעושים את זה לי ולכן אני לא העשה את זה לאחרים.

גם בגיל שנתיים ניתן ואפשרי לחנך ילדיםולכן לא הייתי מתערבת ממקרה כזה, רק עם זו ממש אלימות. אבל לפי התיאור זו לא הייתה אלימות כלל.

תארי לעצמך שהילדה בכתה כי היא רצתה סוכרית טופי מדוד סוכריות והאבא לא רצה לתת לה כי זה לא בריא / היא לא תאכל אח"כ את סעודת השבת וכו' והחליט שלא לאפשר לה. כמה שהוא הסביר לה בנועם ועם חיבוקים זה לא עזר עד שהיא התחילה לבכות. ושם בדיוק את הגעת ראית אבא שמתעלם מצורכי הילדה עם נזלת- לא היה לו טישו זמין לתת לה.

עדיין היית מרחמת עליה כמו שריחמת או שההסתכלות שלך הייתה שונה?

לדעתי כל עוד שאין התעללות ממש קבועה לאורך זמן אין מה להתערב.

לא יודעת מה הייתי עושה

אני מאוד מבינה אותך, הרבה פעמים אנו רוצים לעזור ו"לתקן את העולם" מאוד קשה לראות דבר לא הוגן ולא להגיב.

אבל ממה שראיתי כשהגבתי על חינוך של הורים אחרים - בבתים שבאמת לא מבינים בחינוך- התערבות של אדם לרגע לא תועיל כלום ואולי אפילו תחמיר את המצב.

וסיפור על התערבות :

הייתי בשדה תעופה, הילדה שלי(בת 3 מתוקה ומבינה מעבר לגילה) נשכבה על הרצפה שנרים אותה.

להלן הסיבות שהצופה אינו מודע להן:

יש  לנו גם תינוקת ובגלל שיש לנו הרבה טיסות אני צריכה להקפיד על דברים מסוימים(כמו לא להרים ילד גדול).

כמובן המשכנו הלאה. כשאני יודעת ומכירה אותה ,שללא תגובה היא תראה שאנו עומדים להעלם לה ותרוץ אחרינו.(כמובן שאנו בקשר עין בלתי מורגש , כל הזמן)

אלא מה?

איש אחד ניגש אליה, השני הסתכל עלינו כעל הורים שצריכים אישפוז...

גם לנו לא היה נעים, הילדה -חכמה והבינה שהיא יכולה להמשיך ולשבת על הרצפה

לא היתה לנו ברירה, הרמנו אותה והמשכנו.

לפעמים ההורה מכיר את הילד יותר טוב וקצת בכי ודמעות של הילד במקרים המתאימים- יחשלו אותו.-אלה שמתערבים סתם הורסים.

אני לא יודעת אם האב ההוא בקטע של חינוך, יתכן שהתערבות בלבלה אותו כיצד לפעול, או שסתם הוא לא יודע איך מתיחסים לילדים.

כך או כך לדעתי, התערבות לא תעזור(מלבד במקרים של אלימות או הזנחה פושעת שפונים לגורמים המתאימים.)

תודה על התגובות 

אני נראה לי אפסיק להתערב 

אפילו כשבעלי נוקט בעונש שאינו לטעמי אני לא סותרת את דבריו. זה הורס את החינוך הרבה יותר.

ק"ו שלא לאנשים זרים.

עניין הדקה לכל שנה של הילד היא ממש לא תורה למשה מסיני. מעולם לא פתחתי שעון כשהחלטתי לתת לילד לבכות, זה עניין של הרגשה.

לקרוא לזה עוול זו הגזמה. הלוואי וזה היו העוולות כלפי ילדים...

אם האבא יודע שהרמת את הילדה לדעתי תתפסי כרגע מרחק מהמשפחה. אם לא- אז אפשר להציע להם עזרה כחלק מהצעת עזרה של אחרי לידה.

אם הורה יתעקש להרים אותם אז הם ישתוללו וישכבו חזרה

לדעתי כדאי לחכות כמה דקות עד שיעבור זעם ואז לנחם וזו לא הזנחה

ועוד משהו - ילדים מכוונים דברים כאלה להורים, ילדה הזאת לא תבא אליך בדרישה לתת לה סוכריה עם מקל או ללכת רחוק-רחוק אבל עכשיו ומיד. יכול להיות שהיא רצתה מאוד צעצוע של ילד אחר או שיחקה עם מקל חד מאוד

הרי את אמא בעצמך האם אף פעם לא נתקלת ברצונות מוזרים של ילדים שלהורה אין אפשרות להסכים להם

ואז ילד מנסה להתעקש על שלו

פעם נסעתי עם הילדים ליום כיף: רכבת לעזריאלי, ושם אמרתי להם שיבחרו ממתק או גלידה.

בחרו ממתקי ג'לי ונהנינו מאוד, ואז... הילדה החליטה שהיא רוצה גם גלידה

"רוצה גלידההה! גליייידההההה!!!"

וכמובן תוך זמן קצר נשכבת על הרצפה מנופפת בידיים וברגליים

לקחתי שני צעדים אחורה והתיישבתי על ספסל (בחיאת הייתי עם עוד תינוק על הידיים) וחיכיתי שההצגה תסתיים.

פתאום עוברת אישה, מסתכלת על הילדה בזעזוע, ועוד פונה אלי בכעס: "תעשי משהו!"

ווי ווי לשמחתי זו היתה אחת הפעמים היחידות בחיי שלא איבדתי את הלשון, ומיד פניתי לילדה בשמחה: "הנה מתוקה! האישה הזו רוצה לקנות לך גם גלידה!"

ההיא נעלמה במהירות, ויש לקוות שמאז היא חוסכת את דעתה מהורים מסכנים...

מביכנ"ס הייתי מקבלת שקל.....

או התערבות רווחה...

ולמען הבנת הסיטואציות- הוא מגיע לקראת אבא בסיום התפילה או לתפילת ילדים.. מספיק שלא תהיה סוכריה אלא וופל...

אז החולצה והמכנסיים מנקים היטב את הכביש.. ואנחנו נמשיך ללכת לאט ולהתקדם הביתה (תוך שימת עין שלא מגיע רכב צבאי או נסיון קליל לקדם אותו אלינו). ב"ה שאנשים בסביבה יודעים שככה זה ילדים

זה לא יעזור אם אני אגש ואנסה להרים אותו או לא יודעת מה... הוא בעצבים שלו ובסוף יירגע.

לפעמים אפילו ההתערבות של האחים גדולים יכולה לעצבן אותי, אז קו"ח זרים

אבל גם מבינה שלא בכל דבר צריך להתערב...

אולי הייתי שואלת את האמא בלי קשר אם בא לה שאיזה צהריים הבת שלה תבוא אלי לשחק עם ילדי וכך גם הילדה תהנה ולא תהיה רק עם התינוק החדש וגם להורים יהיה קצת זמן לנוח... (שוב, זה בלי קשר לסיטואציה המסויימת שכתבת אלא רק להוסיף טוב בהרגשה...)

הצעתי להביא אותה קצת אלי לשחק

והם לא רצו כי הילדה לא הייתה זורמת עם העניין. מובן בהחלט וזו נקודה לזכותם. 

זה לא היה ככה מה שהיה שם...

זה היה נראה כאילו היא ממש רוצה צומי ושיקחו אותה קצת על הידיים.

זה לא כמו מה שכתבו כאן על ילדים שהם במצב היסטרי ולא יעזור אם ירימו אותם.

כי עובדה שאצלי היא נרגעה ולא הייתה באטרף בכלל, רק שמה עלי ראש חיבקה וליטפה אותי.

היא ילדה טובה ונוחה בכללי שצריכה הרבה צומי עכשיו ושמתי לב שבגן הסייעות מאוד נותנות לה אותו ומודעות לעניין.

לאמאשוני , לתת לילד לצרוח במשך זמן ממושך (לילד בן שנתיים גם שלוש-ארבע דקות זה זמן ממושך)

זו גישה לא בריאה גם לדעת אנשי מקצוע במידה וזה לכתחילה. ברור שלפעמים קורה שהורה עייף, לא מרגיש טוב, סחוט,

סתם באסה לו ואין לו כח, וכדומה, ואז בדיעבד הוא מתנהג ככה שלא באופן קבוע כולם בני אדם.  גם אני בעוונותי הרבים נתתי לבת שלי

כמה פעמים ספורות לבכות 5-7 דקות כשהיא הייתה קטנה והייתי סחוטה ולא הבנתי מה היא רוצה כי היא עדיין לא ידעה לדבר. אבל זה לא לכתחילה אצלי. 

וזה בלי שום קשר למשפחה הזאת שלא עונה על הקריטריונים האלה:

אני רואה, לא עשיתי סטטיסטיקה שהגישה הזאת רווחת בעיקר (לא רק ) אצל משפחות גדולות, או אצל כאלה שגדלו במשפחות גדולות והמשפחה שלהם עדיין קטנה, במדד דוסיות גבוה יחסית (לא אמרתי שכל המשפחות הגדולות במדד דוסיות גבוה הן כאלה, ממש לא). 

וזה מעצבן אותי שאמהות יולדות במרווחים של שנתיים בלחץ מקסימום, ולא משקיעות בילדים שכבר יש להם בבית

אלא מתנהגות אליהם בחוסר סבלנות. להיכנס להריון זה ממש קל אצל רוב הנשים, וגם ללדת זו לא בעיה כל כך גדולה,

לגדל את הילדים ולטפח אותם אחר כך זה כבר הרבה יותר קשה. כאילו שהאידאולוגיה/ התחרות עם השכנות ביישוב / רחם בשירות האומה שרבנים עושים טבלאות שטיפת-מוח בנושא (ראיתי אחת בהריון וכמעט הקאתי), היא זאת שתטפל בילדים, תפתח להם את האינטליגנציה תספר סיפורים ותשיר להם שירים.

(ואני לא כותבת את הדברים הנ"ל על המון אמהות מדהימות למשפחות גדולות שמגדלות ילדים באהבה ובסבלנות רבה. פשוט יש כאלה שהן לא ככה וכולם רק סובלים מהעסק) 

אני הכי בעד משפחות גדולות,

כל עוד הילדים לא חיים בחוסר תשומת לב מתמיד ובדלות רגשית. 

ואני הדגשתי את זה. בחרתן להבין הפוך.

אני רואה משפחות גדולות מדהימות, ומשפחות גדולות שהילדים בהם חסרי טיפוח בסיסי.

כנ"ל משפחות קטנות, רק כשבמשפחה גדולה ומוזנחת, הרבה יותר קשה לתפקד מאשר במשפחה קטנה ומוזנחת,

ואולי אם זו הייתה משפחה קטנה ולא גדולה, היא לא הייתה מוזנחת. (שוב, למי שמסרבת להבין אותי, אני לא מכלילה על כל המשפחות הגדולות, נהפוכו)

הלוואי ואני הייתי בריאה לגמרי , לא שאני חולה, ממש לא, אבל בעניין של משפחה גדולה אני לא אוכל לעמוד מבחינה רפואית-פיזית (קוראים לזה הפרעת שינה.) 

והייתי יכולה להיות אמא של משפחה מרובת ילדים. זה הדבר שאני הייתי רוצה

ואין לאף אחד בעולם מושג כמה דמעות שפכתי על זה עד שהבנתי שכנראה אם יש לי הפרעת שינה

כניראה ה' לא מצפה ממני שיהיו לי הרבה ילדים כי הוא זה שנתן לי את הבעיות, ושזה מה יש וזו לא אשמתי וצריך להשלים עם זה.

לא דיברתי על מישהי מסויימת כשדיברתי על משפחות גדולות וילדים לא מושקעים בעליל,

וכתבתי שאין לנושא הזה גם קשר לאותו מקרה שסיפרתי עליו.

דיברתי באופן כללי, ככה שלדבר באופן כללי , זה לא להיכנס לשיקולים של מישהי,

אלא לדבר על תופעה כללית.

והסיכוי להיכנס 5-6-7 פעמים להריון עם מניעה הוא מאוד קלוש.

אין מצב שמישהי לא רצתה 10 ילדים, וככה סתם נהיו לה כי ביותר מהריון אחד או שניים היא הייתה בין האחוזים הספורים שנכנסים להריון עם מניעה. אולי בתאוריה זה אפשרי, במציאות הכרתי כאלה שנכנסו להריון פעם אחת עם גלולות. לא מיזה נהיים 8  ילדים למי שלא רוצה 8 ילדים.

כתבתי ש"לרוב הנשים קל להיכנס להריון" ועובדתית זה נכון. 

הרבה פעמים ילדים למשפחות מרובות ילדים הם יותר עצמאיים, מסתגלים, חברותיים וכו', 

לא צריך להגיד לי את זה, אני יודעת את זה,

ואני לא יודעת מאיפה קפצתן להסיק שאני לא בעד משפחות מרובות ילדים, כי זה בדיוק ההפך.

אבל זה כשהמשפחה מרובת הילדים מתפקדת בצורה נורמלית והילדים בה מושקעים ברמה הגיונית 

(אני לא מדברת על חומרית, ממש לא, אלא על רגשית, אינטלקטואלית וכו' )

אני דיברתי כאן על משפחות שמביאות לעולם ילדים רבים ולא משקיעות בהם, 

בסיגנון של "יאללה עוד תינוק לאוסף" ... 

והשקעה זה לא בבגדים ומותגים, זה, בהכללה, מה שמקבלים הרבה פעמים ילדים מוזנחים רגשית כדי לפצות על ההזנחה של ההורים, יש ילדים מושקעים ומאושרים שלובשים בגדים שעברו 20 שנה, השקעה זה בלדבר עם הילד, להקשיב לו, לתת לו חום,

להיות סבלני אליו, להקריא לו סיפורים, ללמד אותו, לפתח אותו מבחינה שכלית וגופנית, לא צריך בשביל זה מותרות וצעצועים יקרים, ממש לא

ולא כל אחת מסוגלת לעשות את זה כשיש לה שיירה צפופה של ילדים קטנים,

ככה שהרבה פעמים יוצא שהתינוקות שוכבים חצי יום בעגלה כמו טמבלים, או צורחים או מסתכלים על התקרה, 

וה"גדולים" בני השנתיים, בקושי יודעים לפתוח את הפה ולהוציא משפט תקין, כי אף אחד לא טרח לדבר איתם יותר מידי. 

ואני שוב מדגישה שאני לא מדברת על כל המשפחות מרובות הילדים, רוב המשפחות הגדולות שהכרתי כן משקיעות בילדים שלהם, אבל יש פה כמה שלא מצליחות להבין את זה 

שאני בעד משפחות גדולות לפחות כמוהן, רק תלוי למי ואיך.

מסקנה מכל החפירה הזאת,

מי שאין לה סבלנות ויכולת להשקיע ולטפח מבחינה רגשית ופיזית את הילדים שלה,

שתתייעץ עם מכון פוע"ה מה לעשות. חבל עליה וחבל על הילדים שלה. 

ואין להמשך הדיון הזה שהבעתי בו את דעתי על משפחות גדולות,

שום קשר למקרה על ההתערבות שהתחלתי איתו את השירשור. אין שום סיבה הגיונית לכך

ש"תקעתי" את הדעות שלי בנושא משפחות גדולות, דווקא בשירשור הזה שדן על האבא והילדה,

חוץ מיזה שאני מרצה לכל העולם ואחותה את האידאולוגיה שלי בנושא, בכל מצב ובכל רגע נתון,

אז יצא שגם כאן דחפתי את זה., בלי היגיון.. אולי כי לא היה נעים לי לפתוח שירשור חדש עם המשנה סדורה שלי בעניין.

בס"ד.

להיות אימא זה קשה. נקודה.

ובמיוחד בילד שני. המשפחה צורכצ יותר כסף, ולכן עובדים יותר, מקשה מאוד, לאישה יש גם הורמונים שגם מקשים מאוד עליה ועל הבעל. וזה לגיטמי שתהיה חוסר סבלנות זמנית, כמובן עם נסיון לשלוט בעצמך כמה שיותר.

אבל ילדים שיש להם אחים והרבה אחים, הם הרבה יותר מאושרים ובעלי כישורים חברתיים ממשפחות של 1-3 ילדים, למרות שהם חוו הרבה יותר הורמונים וחוסר סבלנות.

לא הכל נראה לעין, יש הרבה בנפש האדם.

סליחה, אבל ממש הוצאת דברים מפרופורציות!

אז יש לי ילד אחד בן שנתיים. חכם, דעתן, מתוק ועקשן. כשאני מחליטה לתת לו לבכות כמה זמן שצריך זה רק מתוך טובתו!!!!!!

לא מתוך עייפות שלי או טיפול באחים אחרים!

זה פשוט לא קשור!

לא שאני בעד שילד יבכה הרבה זמן לעיתים קרובות, אבל יש מצבים שרק אם נותנים לילד לבכות ולהוציא את מה שיש לו זה יעזור. עובדה שאחרי שהוא נרגע הוא בא כמו מלאך "לשים ראש וללטף".

וזה ממש לא קורה לעיתים קרובות, בעיקר בעת שינויים אפילו כמו לנסוע שבת לסבא וסבתא, אז מתוך טובתו אנחנו לא נוסעים הרבה כדי לא לשנות לו את השגרה, אבל כשזה קורה והוא נכנס להיסטריה אז לא קורה כלום!!!

וגם קרה שאחרי שהשתבשו לו זמני האוכל והשינה הוא צרח וצרח בבכי של עייפות ושמנו אותו לישון והוא בכה- 15 דקות!! עד שנרדם וקם כמו חדש.

גם לזה את קוראת עוול?! (לא מדברת על למה להגיע לסיטואציה כזאת, לא הכל תמיד בשליטתנו)

את בעמך אומרת שהילדה מתמודדת כרגע עם מציאות שהשתנתה ודורשת צומי, אז יש דרך לקבל צומי! וזה לא בדרך של בכי על רצפת חצר ביכ"נ.

ויכול להיות שבסיטואציה המסויימת אכן האב טעה והיה צריך לנהוג אחרת. זה עדיין רחוק כרחוק מזרח ממערב מ"עוול".

ועדיין, לפי מה שהבנתי מהמקרה- ההתערבות שלך רק מזיקה לילדה ולא לתועלתה. (אם כי בטווח הקצר נראה לך שעזרת לה)

המעקב הזה שלך אחריהם

גם בגן ראיתי וכו...

מזה המעקב הזה?

את הכישרון של הצפייה הזה תנתבי לילדייך

אם לבעלי היה קורה מקרה כזה

ומישהי היתה מגיעה ועומדת שעות ומטפלת בילדה שלנו היינו מסתכלים עליה קצת כקרציה.

אנחנו הורים חכמים

ובכלל המהירות של פנייה לרווחה לא רק אצלך.. מחלחלת זוועות  ,איפה תנאי לשון הרע לתועלת?

קל לרחם ולהשקיע בילד של השכנים..

את הרחמים שלפעמים צריכים לבא לילד שלנו (ואני לא אומרת שאת לא משקיעה בילדייך) אבל עודף שימת לב במה קורה אצל השכנים לוקח מהשימת לב שאמורה להיות במה קורה אצלנו.

ודבר אחרון . זה שהיא נרגעה אצלך, זה כי לא ממך היא רצתה צ'ומי

אני אמא צעירה לששה ילדים ברוך ה'. משתדלת לעשות את הטוב ביותר ועושה הרבה פעמים טעויות.

אם היית מנסה להרגיע ילד שלנו בזמן שאנחנו לידו ומסיבה זו או אחרת לא מתייחסים אליו אני חושבת שהייתי די כועסת עליך במילים עדינות.

הילדונת, זה לא יזיק לה ולא יגרום לה לשנוא את אביה. ילד יודע להבחין בין הוריו לבין אחרים, כמו סבא וסבתא המפנקים.

לא יודעת אם לכתחילה היה עליה להתערב, אבל זה לא כזה נורא לפעמים שמישהו "מבחוץ" מרגיע.אם זה היה האבא, ש"נכנע" לסצנות, לדעתו, אז זו הייתה בעיייה חינוכית, אבל כל עוד זה מישהו שמחוץ למשפחה זה לא כזה נורא בעיניי.

לא נראה לי שהייתי מעזה לנהוג כמוך במקרה עם הילדה, 

אולי כן להרים ולהרגיע אבל לא ממש קרוב לאבא, יותר בצד.

אני אישית לא רואה בזה שבירת מילה,

כל עוד את לא מספקת לילדה את הדבר שעבורו היא בוכה והאבא מונע.(במידה ויש כזה מעבר לצומי)

ולהפך, לעתים נדירות ממש, כשאני בוחרת לנהוג ב"קשיחות" כלפי הילד שלי, (לתת לו לבכות)

אני כן אשמח אם מישהו ירגיע אותו, כי הנקודה היא לא שאני רוצה שהוא יבכה,

אלא כי אני רוצה שהוא יידע שממני באופן כזה ובנסיבות האלו הוא לא ישיג את הצומי שהוא מבקש.

לא נראה לי שהיה מפריעה לי התערבות כזאת, ולהפך.

היו כאן שכתבו שאת משקיעה יותר מידי אנרגיה במעקב אחרי הורים אחרים,

ורק את יכולה לדעת אם באמת יש בזה אמת, או שפשוט דברים שאת רואה אותם.

(לא תמיד צריך לעקוב אחרי אנשים כדי להיחשף להתנהגויות שלהם)

בכל אופן יכול להיות- ואני מסייגת כי אין לי באמת מושג עד כמה זה נכון,

אבל יכול להיות שיש כאן עודף רגישות ושזה יושב על נקודה כואבת אצלך בנפש.

לא אומרת שזה בהכרח ככה, בטח לא על פי כמה תגובות ושירשור שפתחת,

אבל כן הייתי ממליצה לך לבדוק עם עצמך, עד כמה זה סביר שדבר כזה יכאיב לך כל כך בנפש,

והאם זה באמת משהו אובייקטיבי שגם משתתפות הפורום לו היו רואות היו מרגישות אחרת,

או שאולי יש נקודה כואבת בלב שלך, שגרמה לך להעצים את הסיטואציה הזאת, ואת תחושת העוול שבה.

מה שבטוח אני מאד מעריכה את הרצון שלך לעזור לילדים,

שהם די חסרי ישע בפני עצמם בגיל הזה,

אבל כאמור כן ממליצה לבדוק פנימית, האם זה מצב אמתי של הילדים,

או כאמור משהו שצריך התייחסות אצלך בלב.

בהצלחה יקרה.

ישנו סיפור על איש אחד שהלך לאיבוד באיזה בניין גדול, ולא היה בטוח לאן הוא צריך להגיע.

הוא ראה חדר, ניסה לפתוח אותו וראה שהוא נעול.

מכיוון ששמע משם רעשים הוא הציץ דרך חור המנעול, וקלט ילד ישן כשמעליו איש מפחיד עם סכין ביד שבא לחתוך אותו.

הוא ניסה לפרוץ את הדלת בכוח כדי להציל את הילד, וכשהתבררה התמונה המלאה הסתבר לו שזה חדר ניתוח, והרופא המחזיק את הסכין בעצם מציל את חייו של הילד, ולא בא להזיק לו...

הרבה תמונות בחיים שלנו נראות לנו באור מסוים (בעיקר שליליות, כי להן אנחנו נותנים מקום רחב יותר בתודעה שלנו).

קל לשפוט לפי תמונה של רגע (או אפילו של 4-5 דקות...).

קל להחליט על דרך פעולה מסוימת על פי השפיטה שלי את המצב הנוכחי, וקל גם לפעול.

הדבר הקשה ביותר זה להבין את המורכבות שבעניין.

זה להבין שמאחורי מעשה - יש מניע. מאחורי המניע יש רצון לבחון גבולות, או היסטוריה שאחרים לא מכירים שמשפיעים על ההתנהגות הנוכחית.

לא תמיד קל לדעת כיצד לפעול. לפעמים צודקים, לפעמים טועים. אנחנו בני אדם.

לפעמים חוזרים על טעויות, לפעמים לומדים מהן ומתקנים.

השיקולים של האדם שנמצא בתוך הסיטואציה הם שיקולים שונים לחלוטין מהשיקולים של אדם זר שנקלע במקרה לסצנה הסופית, מבלי להבין את הרקע.

לכן התגובות יהיו שונות, וההשפעה של המעשים תהיה שונה...

יכול להיות שהתערבות חיצונית, גם אם כרגע היא נראית הכי נכונה מוסרית והכי צודקת, עלולה לפגוע יותר מאשר להועיל (תארי לך הבנאדם שהציץ בדלת היה נכנס, מעיף את הסכין מהיד של הרופא ומכסח אותו במכות כדי "להציל" את הילד? או אפילו "רק" מעיר לו, ומסב את תשומת ליבו מהילד, ובכך  היה עובר זמן שיכול להיות קריטי לילד?)

ממה שכתבת זה נשמע שהכוונות שלך היו טהורות, וזה מקסים. 

אבל חשוב להפריד בין מחשבה למעשה כשנמצאים בסיטואציה שאין לנו רקע עליה, ואין לנו באמת אפשרות לדעת כיצד הכי נכון לנהוג...

בהצלחה לך

האבא רצה לחנך את הילדה ולא להכנע לה באיזה שהוא עניין שאיננו יודעים מהו.. וזכותו לנהוג כך

ואת הרגעת אותה מבלי שהוא יאלץ להרוס את עקרונות החינוך שלו..

רק רציתי להעיר לך שעודף צומי הורס לא פחות מחוסר צומי

משום מה דווקא ילדים שאמא לא מרפה מהם עם אהבה בלתי נשלטת גדלים עם הרבה בעיות ותסמונות מוזרות וקשיים שצצים משום מקום

ובקשר למקרה שני על ילדה שיכלה להידרס נראה לי את צודקת . אז אולי כשהורים שלה יהיו בגינה תספרי בין לבין שקראת בחדשות על מקרה מפחיד כשילד נדרס- נראה לי מדווחים על מקרים כאלה מפעם לפעם

וזה באמת מעצבן כשאנשים זרים מעירים לי בלי להבין שום דבר או מתוך איזה גישה מערבית מבוססת על פרויד 

מציעה לך לקרוא עליו בויקיפדיה ולהחליט לבד מה שוות תאוריות מוזרות שלו ובאיזה מצב- יכול להיות שתחת השפעת סמים- הוא המציא אותם

מדברת במקום של אמא לבנים ב"ה מקסימים אבל שאוהבים הרבה צומי ואתגרים, הייתי ממש בל ממש

מתעצבנת עליך בלשון המעטה.

כמו שאמרו קודמותיי אין לך מושג מה קרה שם אם האב ובמקום ללכת מהמקום ולא להביך את האב שראית את הסיטואציה ואת חברה שלהם, אז זה ממש לא נעים עוד להתערב?

לדעתי , ממש לא במקום.

לי יש מספיק התמודדויות עם הילדים שלי ואין לי שום צורך בעזרה של אף חברה שדוחפת את האף שלה. ומתנצלת על הישירות אבל זה כבר קרה לי כאמא ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי, זו הדרך שלי וזו הגישה של, מי היא אותה אחת שתבוא באמצע הרחוב ותתערב לי בחינוך???

מזכיר לי שהיתה לי חברה שתמיד הסתכלה על ילדים של אחרים והיתה אוהבת להשמייעאת דעתה על צפיפות ילדים, והשובבות שלהם, והיום ידו של הבורא הביאה אותה למצב של ילדים צפופים הרבה יותר משל הנורמה. ובמקרה זה לא היתי מחלפת איתה בחיים בילדים... עם כל המופרעות שלי ילדיי אין עליהם...

הילדים גדלים מאוד בריא כשיש הרבה ילדים. ילדים זה שמחה! מרגישה מאוד טוב  על "מרווחי" הלידות אצלנו (הכל מה'!). שמח אצלנו תמיד! גם להורים וגם לילדים.   (ושבע"ה יהיה לנו עוד כוח להמשך....)

דבר נוסף- לא מזמן ראיתי אמא לילד אחד, בן 5 בערך, והיא היתה עצבנית  עליו ברמות....... (לא שופטת כמובן. רק מראה שגם כשיש ילד אחד לפעמים קשה.)

ואם את לא יכולה לראות - אל תסתכלי.

גם עם ילדים שנו אנחנו לפעמים טועים, מה כבר לדבר על ילדים של אחרים...

לא מקצועיות

לא רגישות

לא סבלניות

(לא כולם הכל ביחד חח..)

סיוט סיוט סיוט

רק צריך למצוא אותם

אין ברירה 

ותחושת שריפה בנרתיק זה לדעתי דבר ראשון לפנות לרופא

אפשר גם באפליקציה

לתאר מה את מרגישה בדיוק

בכל מקרה לא כדאי לקיים יחסים במצב הזה

ואולי זו איזו רגישות לטבעת

שמטפלת בכאבים ביחסים

אם את מחפשת לא משהן נקודתי אלא מבט יותר כולל

מירושלים

היא יקרה כי היא פרטית 

ברור לי שקשור לטבעת

אבל אין לי מניעה אחרת....

אם מכבי באזור הדרום עוזר לך.

החלפתי כבר כמה רופאות

לצערי כל אחת נפלה על קטע אחר. כבר יצאתי בוכה מרופאה לא רגישה

כבר יצאתי עם אבחנה לא נכונה מרופאה אחרת

ורופאה אחרת בלי סבלנות בכלל

נורא נורא נורא

אולי תכתבי אזור ומי שמכירה תוכל לכתוב לך המלצה.

בכל מקרה אולי יש לך רגישות למשהו כי תחושת שורף לא אמורה להיות. זה חריג אז כדאי כן לבדוק מה קורה.

האמת שגם את אמורה להנות

אולי יש לך שם פטריה? לא נשמע כמו תופעה מוכרת של המניעה הזו ממה שאני מכירה.. 

אז אולי אין כינים?

הספריי של אלופירסט,

הייתי מרססת ממש הרבה באיזור והדימום ממש התקצר לי, אחרי 5 שבועות אני חושבת שכבר היה די נקי.

בסוף טבלתי אחרי 7 שבועות אני חושבת אבל בעיקר בגלל שפחדתי לעשות בדיקה שם..

בהצלחה!

אני משתמשת בספריי הזה לכל מיני דברים ועזר לי בטירוף עם תפרים של לידה קיסרית.

אבל הדימום מגיע מהרחם. ולכן דברים שיכולים לעזור זה דברים שמכווצים את הרחם.

למשל- קינמון, מחיצות רימון, טיפות מסטיק תימני...

כמו מה שעוזר לקיצור מחזור.

בהצלחה ממש!!

אנסה את מה שאמרת

תודה❤️

מתרחבת מגודל של מיטת מעבר למיטת נוער רגילה, בהתאם לשלב.

עולה סביבות ה600 אם אני לא טועה, בלי מזרון

מידה 2-2-

זה מה שזוכרת שקראתי או שמעתי.

בהצלחה עם החלום!!

כן... חשבתי אולי השתנה.

מנסיון כואב

בחיפה ממה שאני מכירה זה מקום חילוני.. 

באסה שנופלים בין הכיסאות.

כן, חיפה נשמע הכי חילוני... כנראהשלא כדאי .

רוב הציבור הדת"ל לומד ועובד במקומות חילוניים, אני לא חושבת שזה צריך למנוע ממך להגשים חלום.

אגב, אני מנחשת שרוב גדול בתואר הזה הוא נשים אם זה עוזר לך…

אח''כ תטפלי רק בילדים/אנשים דתיים?

כנראה שלא בהכרח, במיוחד שצריך לעשות סטאג'/עבודה מעשית במסגרות לא דווקא דתיות.

חבל להמנע רק בגלל הסיבה הזאת. 

לק"י

אין בעיות צניעות בקורסים.

כל מיני ציורים לא צנועים בלשון המעטה.

באמת לא חשבתי על זה… היה לי בראש יותר הפן הטיפולי ופחות האומנותי.

עדיין כדאי לברר טוב לפני שפוסלים.

הדיבור, אירועים, וכו

יש כאלה שלא מפריע להם

אבל אם הפותחת שאלה כנראה שלה מפריע

יש מצב לדבר איתה?

אם זה בסדר...

שונים מתנאי הקבלה לתואר ראשון, אז ממש לא כדאי להתייאש מראש

הבעיה המשמעותית יותר שזה נסיעה רצינית

ולא יודעת אם זה מתאים לך..

אני מציעה לך לחפש בנות שלמדו את התואר גם בחיפה וגם במבח''ר ולשאול אותן ישירות.

יש תואר די חדש

בתקווה שכן יהיה מקום נורמלי

אם עשית בגרויות.

יש גם אופציה באונו, יש מסלול חרדי.

ואם את באיזור שיש תחנת רכבת, זה לא נראה לי כל כך נורא.

כי זו לא הוראה שלהם, אלא של המל"ג.

יש אפשרות להיכנס עם בגרויות, אבל בדרך כלל זו ועדת חריגים.

כלא חרדים.

בעצם את מבחר הקימו כדי שתהיה לציבור חרדי ללא בגרויות, אופציה ללמוד לימודים גבוהים.

מבחינתם אם יש למישהו בגרות, הוא לא זקוק למבחר, ולכן זה לא מקומו.

אני יודעת את זה כי בעבר ניסיתי ללמוד במבחר, ולפני הראיון שאלו אותי איפה למדתי, והסבירו שתהיה בעיה קשה, והאופציה היא רק דרך ועדת חריגים. (למדתי במוסד חרדי עם בגרויות).

אולי משם ההיכרויות שלכן. (מהחריגים).

היית לומדת מראש בתיכון שלומדים בו בגרויות,

כנראה שהייתה לך בעיה קשה.

אין לי עניין לכתוב את זה שוב ושוב.

פשוט תבדקו. זו ההוראה של המל"ג.

ביקשו ממני את מס המוסד שלמדתי, ומיד המזכירה אמרה לי שיהיה קשה, כי זה מוסד עם בגרויות. אולי יש סמינרים מוחרגים. אין לי מושג. למדתי בתיכון חרדי רגיל. לא סמינר.

למדתי בסמינר בית יעקב עם בגרות מלאה

לא סמינר גדול

אם למדת באולפנת תהילה ויש לך תעודת בגרות חרדית- תתקבלי

אם למדת בתיכון חב"ד ששייך לממ"ד ויש לך תעודת בגרות של ממד לא תתקבלי. למרות שבעלך ואבא שלך עם חליפה ואת עם פאה וגרביים

יש גם מוסדות חרדיים עם בגרות של ממד (בדיוק כמו שיש אולפנות של חרד"ל עם סמל מוסד ובגרות חרדית)

אולי למדת באחד מהם (חסידויות ספציפיות, נושרים ואולי גם ספרדים חלק)

רואה חברות שעשו בגרות חרדית, החיים שלהם הרבה יותר קלים מבחינה אקדמית

באמת חבל שלא כל האולפנות עושות חרדי 

תתקשרו לשם לשאול.

זו הוראה של המל"ג.

אני התקבלתי למבחר

ועשיתי בגרות מלאה

זה הסוג מוסד

למדתי בסמינר ולא באולפנה

החכמתי.

(יש לי עוד כ"כ הרבה לעשות

ולשנות את עצמי

כדי להתקבל...

אבל זה נותן אופק).

אשמח (תודה לך שהגבת בפרטי!)

ש

אנחנו צריכים להתחיל את המסע לivf (אני לא מאמינה עדיין)

בעז"ה עוד יהיו לי קטנטנים

אז איך זה ישתלב

והאופי שלי - דחיינות, איחורים... צריכה להשתנות הרבה.

ויש עוד הרבה עניינים לטפל בהם

כמו ללמוד להיות אמא טובה יותר...

ולהשלים קורסים בפסיכולוגיה

ולממן עוד תואר...

קיצור

דימיון.

שזה באמת תואר קשה ודורש מאוד.

לא יודעת איך עושים את זה עם קטנטנים. למרות שמכירה כאלה שעשו ושרדו.

ממליצה לך ממש ללכת בעצמך לטיפול באומנות. תכירי את התחום מחוויה אישית ממש (מה שיקל עלייך אחר כך בלימודים) ואולי הטיפול יעזור גם מול הפחדים והתהיות.

זה יכול להיות צעד ראשון בכיוון.

טבריה אמנם לא הכי מופגזת ..אבל תלוי בך..