1. הייתי מנסה להתקרב לאם - באה ויושבת אצלה על כוס קפה, ומנסה לפתוח בשיחה: בטח קשה לכם עכשיו, בטח הסבלנות קצת נגמרת, בטח לגדולה קשה.... ותוך כדי שיחה הייתי מנסה להכניס כמה דרכי התמודדות, וגם מביאה את נקודת המבט של הגדולה, כמה שהיא זקוקה להם, ועדיין קטנה בעצמה. הייתי מציעה להם לקחת עזרה - ילדה גדולה שכנה אולי - שתיקח את הגדולה לגינה אחרי הצהריים, או בבוקר בשבת.

2. הייתי מחפשת קבוצת הנחית הורים באזור, ושמה להם פלאייר בתיבת הדואר.

אבל בהתחשב שהם משפחה נורמלית לגמרי עם תפיסת עולם בריאה יחסית, לא הייתי מתערבת.

כמו שאני לא אוהבת שמתערבים לי בחינוך לא הייתי רוצה להתערבו לי בחינוך וישברו לי את המילה מול הילדים שלי.

מכיוון שאין לי מושג למה הילדה בכתה, ולמה האבא לא ניסה לנחם אותה וכביכול התעלם מבכייה לא היייתי מתערבת ובטח לא מרימה אותה.

אני שונאת שעושים את זה לי ולכן אני לא העשה את זה לאחרים.

גם בגיל שנתיים ניתן ואפשרי לחנך ילדיםולכן לא הייתי מתערבת ממקרה כזה, רק עם זו ממש אלימות. אבל לפי התיאור זו לא הייתה אלימות כלל.

תארי לעצמך שהילדה בכתה כי היא רצתה סוכרית טופי מדוד סוכריות והאבא לא רצה לתת לה כי זה לא בריא / היא לא תאכל אח"כ את סעודת השבת וכו' והחליט שלא לאפשר לה. כמה שהוא הסביר לה בנועם ועם חיבוקים זה לא עזר עד שהיא התחילה לבכות. ושם בדיוק את הגעת ראית אבא שמתעלם מצורכי הילדה עם נזלת- לא היה לו טישו זמין לתת לה.

עדיין היית מרחמת עליה כמו שריחמת או שההסתכלות שלך הייתה שונה?

לדעתי כל עוד שאין התעללות ממש קבועה לאורך זמן אין מה להתערב.

לא יודעת מה הייתי עושה

אני מאוד מבינה אותך, הרבה פעמים אנו רוצים לעזור ו"לתקן את העולם" מאוד קשה לראות דבר לא הוגן ולא להגיב.

אבל ממה שראיתי כשהגבתי על חינוך של הורים אחרים - בבתים שבאמת לא מבינים בחינוך- התערבות של אדם לרגע לא תועיל כלום ואולי אפילו תחמיר את המצב.

וסיפור על התערבות :

הייתי בשדה תעופה, הילדה שלי(בת 3 מתוקה ומבינה מעבר לגילה) נשכבה על הרצפה שנרים אותה.

להלן הסיבות שהצופה אינו מודע להן:

יש  לנו גם תינוקת ובגלל שיש לנו הרבה טיסות אני צריכה להקפיד על דברים מסוימים(כמו לא להרים ילד גדול).

כמובן המשכנו הלאה. כשאני יודעת ומכירה אותה ,שללא תגובה היא תראה שאנו עומדים להעלם לה ותרוץ אחרינו.(כמובן שאנו בקשר עין בלתי מורגש , כל הזמן)

אלא מה?

איש אחד ניגש אליה, השני הסתכל עלינו כעל הורים שצריכים אישפוז...

גם לנו לא היה נעים, הילדה -חכמה והבינה שהיא יכולה להמשיך ולשבת על הרצפה

לא היתה לנו ברירה, הרמנו אותה והמשכנו.

לפעמים ההורה מכיר את הילד יותר טוב וקצת בכי ודמעות של הילד במקרים המתאימים- יחשלו אותו.-אלה שמתערבים סתם הורסים.

אני לא יודעת אם האב ההוא בקטע של חינוך, יתכן שהתערבות בלבלה אותו כיצד לפעול, או שסתם הוא לא יודע איך מתיחסים לילדים.

כך או כך לדעתי, התערבות לא תעזור(מלבד במקרים של אלימות או הזנחה פושעת שפונים לגורמים המתאימים.)

תודה על התגובות 

אני נראה לי אפסיק להתערב 

אפילו כשבעלי נוקט בעונש שאינו לטעמי אני לא סותרת את דבריו. זה הורס את החינוך הרבה יותר.

ק"ו שלא לאנשים זרים.

עניין הדקה לכל שנה של הילד היא ממש לא תורה למשה מסיני. מעולם לא פתחתי שעון כשהחלטתי לתת לילד לבכות, זה עניין של הרגשה.

לקרוא לזה עוול זו הגזמה. הלוואי וזה היו העוולות כלפי ילדים...

אם האבא יודע שהרמת את הילדה לדעתי תתפסי כרגע מרחק מהמשפחה. אם לא- אז אפשר להציע להם עזרה כחלק מהצעת עזרה של אחרי לידה.

אם הורה יתעקש להרים אותם אז הם ישתוללו וישכבו חזרה

לדעתי כדאי לחכות כמה דקות עד שיעבור זעם ואז לנחם וזו לא הזנחה

ועוד משהו - ילדים מכוונים דברים כאלה להורים, ילדה הזאת לא תבא אליך בדרישה לתת לה סוכריה עם מקל או ללכת רחוק-רחוק אבל עכשיו ומיד. יכול להיות שהיא רצתה מאוד צעצוע של ילד אחר או שיחקה עם מקל חד מאוד

הרי את אמא בעצמך האם אף פעם לא נתקלת ברצונות מוזרים של ילדים שלהורה אין אפשרות להסכים להם

ואז ילד מנסה להתעקש על שלו

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

מביכנ"ס הייתי מקבלת שקל.....

או התערבות רווחה...

ולמען הבנת הסיטואציות- הוא מגיע לקראת אבא בסיום התפילה או לתפילת ילדים.. מספיק שלא תהיה סוכריה אלא וופל...

אז החולצה והמכנסיים מנקים היטב את הכביש.. ואנחנו נמשיך ללכת לאט ולהתקדם הביתה (תוך שימת עין שלא מגיע רכב צבאי או נסיון קליל לקדם אותו אלינו). ב"ה שאנשים בסביבה יודעים שככה זה ילדים

זה לא יעזור אם אני אגש ואנסה להרים אותו או לא יודעת מה... הוא בעצבים שלו ובסוף יירגע.

לפעמים אפילו ההתערבות של האחים גדולים יכולה לעצבן אותי, אז קו"ח זרים

אבל גם מבינה שלא בכל דבר צריך להתערב...

אולי הייתי שואלת את האמא בלי קשר אם בא לה שאיזה צהריים הבת שלה תבוא אלי לשחק עם ילדי וכך גם הילדה תהנה ולא תהיה רק עם התינוק החדש וגם להורים יהיה קצת זמן לנוח... (שוב, זה בלי קשר לסיטואציה המסויימת שכתבת אלא רק להוסיף טוב בהרגשה...)

הצעתי להביא אותה קצת אלי לשחק

והם לא רצו כי הילדה לא הייתה זורמת עם העניין. מובן בהחלט וזו נקודה לזכותם. 

זה לא היה ככה מה שהיה שם...

זה היה נראה כאילו היא ממש רוצה צומי ושיקחו אותה קצת על הידיים.

זה לא כמו מה שכתבו כאן על ילדים שהם במצב היסטרי ולא יעזור אם ירימו אותם.

כי עובדה שאצלי היא נרגעה ולא הייתה באטרף בכלל, רק שמה עלי ראש חיבקה וליטפה אותי.

היא ילדה טובה ונוחה בכללי שצריכה הרבה צומי עכשיו ושמתי לב שבגן הסייעות מאוד נותנות לה אותו ומודעות לעניין.

לאמאשוני , לתת לילד לצרוח במשך זמן ממושך (לילד בן שנתיים גם שלוש-ארבע דקות זה זמן ממושך)

זו גישה לא בריאה גם לדעת אנשי מקצוע במידה וזה לכתחילה. ברור שלפעמים קורה שהורה עייף, לא מרגיש טוב, סחוט,

סתם באסה לו ואין לו כח, וכדומה, ואז בדיעבד הוא מתנהג ככה שלא באופן קבוע כולם בני אדם.  גם אני בעוונותי הרבים נתתי לבת שלי

כמה פעמים ספורות לבכות 5-7 דקות כשהיא הייתה קטנה והייתי סחוטה ולא הבנתי מה היא רוצה כי היא עדיין לא ידעה לדבר. אבל זה לא לכתחילה אצלי. 

וזה בלי שום קשר למשפחה הזאת שלא עונה על הקריטריונים האלה:

אני רואה, לא עשיתי סטטיסטיקה שהגישה הזאת רווחת בעיקר (לא רק ) אצל משפחות גדולות, או אצל כאלה שגדלו במשפחות גדולות והמשפחה שלהם עדיין קטנה, במדד דוסיות גבוה יחסית (לא אמרתי שכל המשפחות הגדולות במדד דוסיות גבוה הן כאלה, ממש לא). 

וזה מעצבן אותי שאמהות יולדות במרווחים של שנתיים בלחץ מקסימום, ולא משקיעות בילדים שכבר יש להם בבית

אלא מתנהגות אליהם בחוסר סבלנות. להיכנס להריון זה ממש קל אצל רוב הנשים, וגם ללדת זו לא בעיה כל כך גדולה,

לגדל את הילדים ולטפח אותם אחר כך זה כבר הרבה יותר קשה. כאילו שהאידאולוגיה/ התחרות עם השכנות ביישוב / רחם בשירות האומה שרבנים עושים טבלאות שטיפת-מוח בנושא (ראיתי אחת בהריון וכמעט הקאתי), היא זאת שתטפל בילדים, תפתח להם את האינטליגנציה תספר סיפורים ותשיר להם שירים.

(ואני לא כותבת את הדברים הנ"ל על המון אמהות מדהימות למשפחות גדולות שמגדלות ילדים באהבה ובסבלנות רבה. פשוט יש כאלה שהן לא ככה וכולם רק סובלים מהעסק) 

אני הכי בעד משפחות גדולות,

כל עוד הילדים לא חיים בחוסר תשומת לב מתמיד ובדלות רגשית. 

ואני הדגשתי את זה. בחרתן להבין הפוך.

אני רואה משפחות גדולות מדהימות, ומשפחות גדולות שהילדים בהם חסרי טיפוח בסיסי.

כנ"ל משפחות קטנות, רק כשבמשפחה גדולה ומוזנחת, הרבה יותר קשה לתפקד מאשר במשפחה קטנה ומוזנחת,

ואולי אם זו הייתה משפחה קטנה ולא גדולה, היא לא הייתה מוזנחת. (שוב, למי שמסרבת להבין אותי, אני לא מכלילה על כל המשפחות הגדולות, נהפוכו)

הלוואי ואני הייתי בריאה לגמרי , לא שאני חולה, ממש לא, אבל בעניין של משפחה גדולה אני לא אוכל לעמוד מבחינה רפואית-פיזית (קוראים לזה הפרעת שינה.) 

והייתי יכולה להיות אמא של משפחה מרובת ילדים. זה הדבר שאני הייתי רוצה

ואין לאף אחד בעולם מושג כמה דמעות שפכתי על זה עד שהבנתי שכנראה אם יש לי הפרעת שינה

כניראה ה' לא מצפה ממני שיהיו לי הרבה ילדים כי הוא זה שנתן לי את הבעיות, ושזה מה יש וזו לא אשמתי וצריך להשלים עם זה.

לא דיברתי על מישהי מסויימת כשדיברתי על משפחות גדולות וילדים לא מושקעים בעליל,

וכתבתי שאין לנושא הזה גם קשר לאותו מקרה שסיפרתי עליו.

דיברתי באופן כללי, ככה שלדבר באופן כללי , זה לא להיכנס לשיקולים של מישהי,

אלא לדבר על תופעה כללית.

והסיכוי להיכנס 5-6-7 פעמים להריון עם מניעה הוא מאוד קלוש.

אין מצב שמישהי לא רצתה 10 ילדים, וככה סתם נהיו לה כי ביותר מהריון אחד או שניים היא הייתה בין האחוזים הספורים שנכנסים להריון עם מניעה. אולי בתאוריה זה אפשרי, במציאות הכרתי כאלה שנכנסו להריון פעם אחת עם גלולות. לא מיזה נהיים 8  ילדים למי שלא רוצה 8 ילדים.

כתבתי ש"לרוב הנשים קל להיכנס להריון" ועובדתית זה נכון. 

הרבה פעמים ילדים למשפחות מרובות ילדים הם יותר עצמאיים, מסתגלים, חברותיים וכו', 

לא צריך להגיד לי את זה, אני יודעת את זה,

ואני לא יודעת מאיפה קפצתן להסיק שאני לא בעד משפחות מרובות ילדים, כי זה בדיוק ההפך.

אבל זה כשהמשפחה מרובת הילדים מתפקדת בצורה נורמלית והילדים בה מושקעים ברמה הגיונית 

(אני לא מדברת על חומרית, ממש לא, אלא על רגשית, אינטלקטואלית וכו' )

אני דיברתי כאן על משפחות שמביאות לעולם ילדים רבים ולא משקיעות בהם, 

בסיגנון של "יאללה עוד תינוק לאוסף" ... 

והשקעה זה לא בבגדים ומותגים, זה, בהכללה, מה שמקבלים הרבה פעמים ילדים מוזנחים רגשית כדי לפצות על ההזנחה של ההורים, יש ילדים מושקעים ומאושרים שלובשים בגדים שעברו 20 שנה, השקעה זה בלדבר עם הילד, להקשיב לו, לתת לו חום,

להיות סבלני אליו, להקריא לו סיפורים, ללמד אותו, לפתח אותו מבחינה שכלית וגופנית, לא צריך בשביל זה מותרות וצעצועים יקרים, ממש לא

ולא כל אחת מסוגלת לעשות את זה כשיש לה שיירה צפופה של ילדים קטנים,

ככה שהרבה פעמים יוצא שהתינוקות שוכבים חצי יום בעגלה כמו טמבלים, או צורחים או מסתכלים על התקרה, 

וה"גדולים" בני השנתיים, בקושי יודעים לפתוח את הפה ולהוציא משפט תקין, כי אף אחד לא טרח לדבר איתם יותר מידי. 

ואני שוב מדגישה שאני לא מדברת על כל המשפחות מרובות הילדים, רוב המשפחות הגדולות שהכרתי כן משקיעות בילדים שלהם, אבל יש פה כמה שלא מצליחות להבין את זה 

שאני בעד משפחות גדולות לפחות כמוהן, רק תלוי למי ואיך.

מסקנה מכל החפירה הזאת,

מי שאין לה סבלנות ויכולת להשקיע ולטפח מבחינה רגשית ופיזית את הילדים שלה,

שתתייעץ עם מכון פוע"ה מה לעשות. חבל עליה וחבל על הילדים שלה. 

ואין להמשך הדיון הזה שהבעתי בו את דעתי על משפחות גדולות,

שום קשר למקרה על ההתערבות שהתחלתי איתו את השירשור. אין שום סיבה הגיונית לכך

ש"תקעתי" את הדעות שלי בנושא משפחות גדולות, דווקא בשירשור הזה שדן על האבא והילדה,

חוץ מיזה שאני מרצה לכל העולם ואחותה את האידאולוגיה שלי בנושא, בכל מצב ובכל רגע נתון,

אז יצא שגם כאן דחפתי את זה., בלי היגיון.. אולי כי לא היה נעים לי לפתוח שירשור חדש עם המשנה סדורה שלי בעניין.

בס"ד.

להיות אימא זה קשה. נקודה.

ובמיוחד בילד שני. המשפחה צורכצ יותר כסף, ולכן עובדים יותר, מקשה מאוד, לאישה יש גם הורמונים שגם מקשים מאוד עליה ועל הבעל. וזה לגיטמי שתהיה חוסר סבלנות זמנית, כמובן עם נסיון לשלוט בעצמך כמה שיותר.

אבל ילדים שיש להם אחים והרבה אחים, הם הרבה יותר מאושרים ובעלי כישורים חברתיים ממשפחות של 1-3 ילדים, למרות שהם חוו הרבה יותר הורמונים וחוסר סבלנות.

לא הכל נראה לעין, יש הרבה בנפש האדם.

סליחה, אבל ממש הוצאת דברים מפרופורציות!

אז יש לי ילד אחד בן שנתיים. חכם, דעתן, מתוק ועקשן. כשאני מחליטה לתת לו לבכות כמה זמן שצריך זה רק מתוך טובתו!!!!!!

לא מתוך עייפות שלי או טיפול באחים אחרים!

זה פשוט לא קשור!

לא שאני בעד שילד יבכה הרבה זמן לעיתים קרובות, אבל יש מצבים שרק אם נותנים לילד לבכות ולהוציא את מה שיש לו זה יעזור. עובדה שאחרי שהוא נרגע הוא בא כמו מלאך "לשים ראש וללטף".

וזה ממש לא קורה לעיתים קרובות, בעיקר בעת שינויים אפילו כמו לנסוע שבת לסבא וסבתא, אז מתוך טובתו אנחנו לא נוסעים הרבה כדי לא לשנות לו את השגרה, אבל כשזה קורה והוא נכנס להיסטריה אז לא קורה כלום!!!

וגם קרה שאחרי שהשתבשו לו זמני האוכל והשינה הוא צרח וצרח בבכי של עייפות ושמנו אותו לישון והוא בכה- 15 דקות!! עד שנרדם וקם כמו חדש.

גם לזה את קוראת עוול?! (לא מדברת על למה להגיע לסיטואציה כזאת, לא הכל תמיד בשליטתנו)

את בעמך אומרת שהילדה מתמודדת כרגע עם מציאות שהשתנתה ודורשת צומי, אז יש דרך לקבל צומי! וזה לא בדרך של בכי על רצפת חצר ביכ"נ.

ויכול להיות שבסיטואציה המסויימת אכן האב טעה והיה צריך לנהוג אחרת. זה עדיין רחוק כרחוק מזרח ממערב מ"עוול".

ועדיין, לפי מה שהבנתי מהמקרה- ההתערבות שלך רק מזיקה לילדה ולא לתועלתה. (אם כי בטווח הקצר נראה לך שעזרת לה)

המעקב הזה שלך אחריהם

גם בגן ראיתי וכו...

מזה המעקב הזה?

את הכישרון של הצפייה הזה תנתבי לילדייך

אם לבעלי היה קורה מקרה כזה

ומישהי היתה מגיעה ועומדת שעות ומטפלת בילדה שלנו היינו מסתכלים עליה קצת כקרציה.

אנחנו הורים חכמים

ובכלל המהירות של פנייה לרווחה לא רק אצלך.. מחלחלת זוועות  ,איפה תנאי לשון הרע לתועלת?

קל לרחם ולהשקיע בילד של השכנים..

את הרחמים שלפעמים צריכים לבא לילד שלנו (ואני לא אומרת שאת לא משקיעה בילדייך) אבל עודף שימת לב במה קורה אצל השכנים לוקח מהשימת לב שאמורה להיות במה קורה אצלנו.

ודבר אחרון . זה שהיא נרגעה אצלך, זה כי לא ממך היא רצתה צ'ומי

אני אמא צעירה לששה ילדים ברוך ה'. משתדלת לעשות את הטוב ביותר ועושה הרבה פעמים טעויות.

אם היית מנסה להרגיע ילד שלנו בזמן שאנחנו לידו ומסיבה זו או אחרת לא מתייחסים אליו אני חושבת שהייתי די כועסת עליך במילים עדינות.

הילדונת, זה לא יזיק לה ולא יגרום לה לשנוא את אביה. ילד יודע להבחין בין הוריו לבין אחרים, כמו סבא וסבתא המפנקים.

לא יודעת אם לכתחילה היה עליה להתערב, אבל זה לא כזה נורא לפעמים שמישהו "מבחוץ" מרגיע.אם זה היה האבא, ש"נכנע" לסצנות, לדעתו, אז זו הייתה בעיייה חינוכית, אבל כל עוד זה מישהו שמחוץ למשפחה זה לא כזה נורא בעיניי.

לא נראה לי שהייתי מעזה לנהוג כמוך במקרה עם הילדה, 

אולי כן להרים ולהרגיע אבל לא ממש קרוב לאבא, יותר בצד.

אני אישית לא רואה בזה שבירת מילה,

כל עוד את לא מספקת לילדה את הדבר שעבורו היא בוכה והאבא מונע.(במידה ויש כזה מעבר לצומי)

ולהפך, לעתים נדירות ממש, כשאני בוחרת לנהוג ב"קשיחות" כלפי הילד שלי, (לתת לו לבכות)

אני כן אשמח אם מישהו ירגיע אותו, כי הנקודה היא לא שאני רוצה שהוא יבכה,

אלא כי אני רוצה שהוא יידע שממני באופן כזה ובנסיבות האלו הוא לא ישיג את הצומי שהוא מבקש.

לא נראה לי שהיה מפריעה לי התערבות כזאת, ולהפך.

היו כאן שכתבו שאת משקיעה יותר מידי אנרגיה במעקב אחרי הורים אחרים,

ורק את יכולה לדעת אם באמת יש בזה אמת, או שפשוט דברים שאת רואה אותם.

(לא תמיד צריך לעקוב אחרי אנשים כדי להיחשף להתנהגויות שלהם)

בכל אופן יכול להיות- ואני מסייגת כי אין לי באמת מושג עד כמה זה נכון,

אבל יכול להיות שיש כאן עודף רגישות ושזה יושב על נקודה כואבת אצלך בנפש.

לא אומרת שזה בהכרח ככה, בטח לא על פי כמה תגובות ושירשור שפתחת,

אבל כן הייתי ממליצה לך לבדוק עם עצמך, עד כמה זה סביר שדבר כזה יכאיב לך כל כך בנפש,

והאם זה באמת משהו אובייקטיבי שגם משתתפות הפורום לו היו רואות היו מרגישות אחרת,

או שאולי יש נקודה כואבת בלב שלך, שגרמה לך להעצים את הסיטואציה הזאת, ואת תחושת העוול שבה.

מה שבטוח אני מאד מעריכה את הרצון שלך לעזור לילדים,

שהם די חסרי ישע בפני עצמם בגיל הזה,

אבל כאמור כן ממליצה לבדוק פנימית, האם זה מצב אמתי של הילדים,

או כאמור משהו שצריך התייחסות אצלך בלב.

בהצלחה יקרה.

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

האבא רצה לחנך את הילדה ולא להכנע לה באיזה שהוא עניין שאיננו יודעים מהו.. וזכותו לנהוג כך

ואת הרגעת אותה מבלי שהוא יאלץ להרוס את עקרונות החינוך שלו..

רק רציתי להעיר לך שעודף צומי הורס לא פחות מחוסר צומי

משום מה דווקא ילדים שאמא לא מרפה מהם עם אהבה בלתי נשלטת גדלים עם הרבה בעיות ותסמונות מוזרות וקשיים שצצים משום מקום

ובקשר למקרה שני על ילדה שיכלה להידרס נראה לי את צודקת . אז אולי כשהורים שלה יהיו בגינה תספרי בין לבין שקראת בחדשות על מקרה מפחיד כשילד נדרס- נראה לי מדווחים על מקרים כאלה מפעם לפעם

וזה באמת מעצבן כשאנשים זרים מעירים לי בלי להבין שום דבר או מתוך איזה גישה מערבית מבוססת על פרויד 

מציעה לך לקרוא עליו בויקיפדיה ולהחליט לבד מה שוות תאוריות מוזרות שלו ובאיזה מצב- יכול להיות שתחת השפעת סמים- הוא המציא אותם

מדברת במקום של אמא לבנים ב"ה מקסימים אבל שאוהבים הרבה צומי ואתגרים, הייתי ממש בל ממש

מתעצבנת עליך בלשון המעטה.

כמו שאמרו קודמותיי אין לך מושג מה קרה שם אם האב ובמקום ללכת מהמקום ולא להביך את האב שראית את הסיטואציה ואת חברה שלהם, אז זה ממש לא נעים עוד להתערב?

לדעתי , ממש לא במקום.

לי יש מספיק התמודדויות עם הילדים שלי ואין לי שום צורך בעזרה של אף חברה שדוחפת את האף שלה. ומתנצלת על הישירות אבל זה כבר קרה לי כאמא ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי, זו הדרך שלי וזו הגישה של, מי היא אותה אחת שתבוא באמצע הרחוב ותתערב לי בחינוך???

מזכיר לי שהיתה לי חברה שתמיד הסתכלה על ילדים של אחרים והיתה אוהבת להשמייעאת דעתה על צפיפות ילדים, והשובבות שלהם, והיום ידו של הבורא הביאה אותה למצב של ילדים צפופים הרבה יותר משל הנורמה. ובמקרה זה לא היתי מחלפת איתה בחיים בילדים... עם כל המופרעות שלי ילדיי אין עליהם...

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

ואם את לא יכולה לראות - אל תסתכלי.

גם עם ילדים שנו אנחנו לפעמים טועים, מה כבר לדבר על ילדים של אחרים...

גם יפה וגם קל וגם כמעט אף פעם לא מתפקשש

מצרכים

לשכבה הבסיסית

• 3 כוסות קמח

• ¾ כוס סוכר

• 1 ביצה L

• 1 שקית אבקת אפייה

• 1 כוס שמן קנולה

לשכבת השוקולד

• 2 כפות שטוחות אבקת קקאו

• ½ כוס מים

• ½ כוס שמן קנולה

• ¼ כוס סוכר

• 2 ביצים L

אופן ההכנה

1. מחממים תנור ל־180 מעלות.

2. מכינים את השכבה הבסיסית: מערבבים בקערה את הקמח, הסוכר ואבקת האפייה.

3. מוסיפים ביצה ושמן ומערבבים עד שמתקבלת תערובת אחידה.

4. מעבירים חצי מהתערובת לתבנית ומשטחים החצי השני מכניסים למקפיא.

5. מכינים את שכבת השוקולד: מערבבים בקערה את הקקאו, המים, השמן, הסוכר והביצים עד לקבלת תערובת חלקה.

6. יוצקים את תערובת השוקולד מעל השכבה הבסיסית ומשטחים בעדינות.

7. מפוררים מעל המלית שוקלד את החצי השני של השכבה הבסיסית

8. אופים בתנור שחומם מראש עד שהעוגה מתייצבת וקיסם יוצא עם מעט פירורים לחים.

9. מצננים היטב לפני החיתוך.

אגב שבוע שעבר שלחתי עוגת תפוזים לשכנה בערב שבת כדי לשמח אותה והיא עפה עליה לדבריה

אם קשהלך עוגה אפשר עודיות

אבל כל מה שכתבת נשמע מעולה ואל תזלזלי בעוגת שוקולד עם קרם שוקולד מלמעלה!!! זה מעדן מלכים ובאופן אישי זה הגילטי פלז'ר שלי ומזל שאת לא בקהילה שלי🤭

כי יודעת שלא אצליח להכין משהו טעים ושווה מספיק. (וגם כי קשה לי אפילו להכין לעצמנו דברים, אז אני לא יכולה להתחייב לאחרים...)

אני לא שמחה מהמצב הזה, אבל זה מה יש🤷‍♀️

ובתור מגויסת ויולדת הייתי שמחה לקבל, אבל כן מעדיפה כמה שפחות מלכלך ומתפורר.

זה את הטורט הפשוטות

הכל מתקבל בברכה

יש כאלה ששולחות אלפחורס ועוגות גבינה

אפשר לקשט קצעת מלמעלה בשקדים פרוסים אם זה מתאים לעושה או אבקת סוכר תמיד משדרגת את המראה.

וככה עוגה הכי פשוטה שיש נראית מרשימה בהרבה.

הרבה פעמים במקום בחושה ממש אני עושה בחושה משודרגת

נגיד עוגת שוקולד פירורים/ריבה פירורים

בראוניז עם אגוזים למעלה

....

וממש לא צריך עוגה מתוחכמת, פס עוגה בחושה זה מהמם

את יכולה לקנות תבניות פס מקרטון שהן יותר יפות

ואם את שמה בשקית צלופן אז בכללל...

יש לי מאגר עטיפות שלא מתקרב לקצב השימוש

ואני יודעת כמה זה משדרג 😊

אבל עדיין לא נעים לי להכין איזו עוגת וניל ב5 דקות, מרגיש לי כזה פשוט...

ואם את רוצה לשדרג אז תפוזים, מייפל או שוקולד, או להוסיף ציפוי.

היא שהתרגלתי לרמה גבוהה בבית לעצמנו, אני כמעט לא מכינה בחושות, רק עוגיות (גם יותר טעים וגם יותר מותאם למשפחה צעירה כי אפשר להקפיא ולאכול לאט לאט),

ואז נראה לי לא מספיק שווה ומכבד להכין לאחרים פחות מזה...

תודה על הפידבק הזה, זה מעודד אותי שאני כנראה סתם מגזימה 🙃

למשפחות לפחות, לא לקידוש.

פשוט זה דורש יותר זמן התעסקות ואז זה גורם לי פחות לרצות לקחת את זה על עצמי...

(בדיוק השתבצתי לארוחת ערב ליולדת, דורש ממני אומץ ועבודה על פחדים. כל הכבוד לי

זה לא מיועד עכשיו לעוגת רושם, אם זה חשוב להם זה משהו שמזמינים

הכי כן עוגת וניל ב5 דקות, עטופה יפה, אם את מספיקה פתק קטן אז בכלל.

המטרה היא לא העוגה

העוגה במקרה כזה היא אמצעי להגיד "חשבתי עליכם ואני אוהבת אתכם"

ובתור מגויסת/ יולדת קיבלתי גם דברים דוחים ובאמת שעיקר היחס, מישהו רואה אותי, הייתי מאושרת גם כשהביאו לי חלה שהכל בפנים היה בצק (!) וזה מאוד שימח אותי שחשבו עליי.

אני אופה גם עוגה קטנה בתבנית מאפינס, וטועמת אותה. אם יוצא טוב, אני מביאה את הגדולה למי שרציתי.

ומסכימה עם מה שטארקו אמרה

עוגת קפה בחושה עם קרם מעל (אבקת סוכר מעורבבת בקצת מים חמים וטיפה קפה) נראית וואו.

עוגת בראוניז תמיד מתקבלת בברכה (ונח לחתוך אותה לקוביות קטנות במנג'טים)

עוגיות שוקולד צ'יפס חתוכות לרצועות

קאפקייקס שוקולד או שוקולד צ'יפס

עוגה אחת בלבד- עוגת שוקולד עם סוכריות מעל.

אני לא רואה בעיה לשלוח עוגה כזו ותמיד קיבלו אותה בברכה (ממה שאמרו לי).

ואני עצמי קיבלתי:שמרים, בחושות, פעם אחת קיבלתי עוגת גבינה.

גם קל, הכל בקערה אחת בלי מיקסר וגם קצת יותר טעים מעוגה בחושה רגילה.

אני תמיד מביאה פשוטות. הכי הרבה עם ציפוי שוקולד

לק"י

אז אם במקרה תשלחי לנו עוגה אי פעם, אז זה מעולה😅

בעייני זה מספיק לגמרי.

את יכולה לעשות מאפינס בקערה אחת (של בננה ושוקולד הולך אצלנו טוב) או לחתוך ולשים במנג'טים או לעשות עוגיות ברמת קושי וזמן כמו עוגה בחושה.

אני כבר הרבה אחרי השלב הזה

אבל באופן כללי

פחד זה לא דבר שמנהל את חיי

כי פחד יכול להיות המחסום הכי גדול להגשמת חלומות ורצונות

כלומר, הרצון להבאת ילדים לא יושב על ההיגיון הפשוט, אלא על הלב ועל יצר החיים.

זה טבע העולם.

ואם אדם לא מרגיש את זה באופן טבעי, אז אני חושבת שכדאי לטפל בזה, לבדוק מה יושב שם בעומק, למה הפחד משתלט על יצר החיים הטבעי.

בכל אופן, תפילות הן הפתרון הכי טוב לכל דבר שלא תלוי רק בידיים שלנו

ואני מאוד רוצה, זה מרגיש כבר צורך מרוב שאני רוצה.

אבל הפחד כן קיים ואני מנסה להבין מה עושים עם זה. כי תכלס, אנחנו מביאים ילדים לעולם רע. כן, יש אנשים טובים. אבל גם הרבה אנשים רעים, שפוגעים באחרים, ומפחיד להביא אותם למקום כזה. מעבר באמת לזה שמי אמר שיצאו מחונכים כמו שצריך?

ולא לחשוב יותר מדי. כלומר, לחשוב רק על האושר שבהבאת ילדים לעולם, על האמונה שבע"ה הגאולה קרובה והילדים שלך יגדלו בעולם טוב ושלם, על זה שהם ואתם מושגחים בידיו של הקב"ה...

ואם לא מצליחים לעשות זאת לבד - אז הולכים לטיפול...

יש בו המון דברים קשים, וזאת כן התמודדות בשבילי. אבל במהותו הוא טוב. הוא גילוי של ה'.

שהמחשבות האלה הן דרך של הנפש לאותת לנו שאנחנו לא בנויים כרגע לילד או לעוד ילד.

אם את כבר רוצה אולי יעזור לך טיפול סביב הנושא אבל מאמינה שכשתוכלי נפשית את פשוט לא תהיי מוטרדת מזה

שלמרות כל הטעויות שההורים שלי עשו בגידו שלי

ולמרות הקשיים שעברתי בחיים

אני שמחה שהם בחרו להביא אותי לעולם...

מאמינה שכל אחד שתשאלי יגיד לך ככה

גם כאלה שעברו דברים יותר קשים ממני

אני משתדלת להחזיק בראש שאני עושה את ההשתדלות שלי ומתפללת לה' שיעזור, ובסופו של דבר מה יקרה זה בידיים שלו.

אבל אחרי שיש לי אני יכולה להבין על מה את מדברת

וזה לא פשוט. בכלל

אבל זה ממלא אותי באושר גדול.

אבל הזכרת לי מאד את החששות שהיו לי.

בסוף, אצלי, רק כשהרגשתי שאני מוכנה גם לתרחיש תיאורטי שבו הילד הופך למבוגר בעייתי מוקצן, נניח חלילה מתמכר לסמים קשים ובמובן מסויים אני מאבדת אותו, והשלמתי עם תרחיש כזה, הסכמתי להתחיל.

כן היה לנו ברור שאם אחד אז שניים כי לא פייר לגדול לבד.

שאביא ילדים לעולם כזה

מאז יש לנו עוד שתיים.. ברוך ה'

מה שאני מנסה לומר- שבסוף יצר החיים גובר על ההישרדותיות

בסוף רוב העולם הוא טוב, ולתת חיים זו מתנה

לי גם עזר שקראתי איפשהוא שהנשמה מחכה לרדת לעולם. היא מחכה ואת גואלת אותה

לא עושה לה רע שהורדת אותה לעולם, אלא הטבת איתה

לא זוכרת מקור, אולי מישהי כאן תדע

מפחיד אותי דברים אחרים כמו שמשהו יקרה להם וכזה, אבל לא מפחיד אותי שהם יהפכו לאנשים רעים או שהחינוך שלהם לא יצא טוב.

אני משתדלת להיות האמא הכי טובה שאני יכולה להיות, ולחנך אותם למה שאני מאמינה בו. אני מכירה בזה שחינוך והורות טובה זה תהליכים שקורים לאורך כל החיים, ואני משתדלת להתקדם ולהשתפר כל הזמן.

ואם כשהם יגדלו הם יבחרו אחרת, בחירות שאני לא מאמינה בהם או חושבת שהם פוגעות בהם, אני מקווה שאני יצליח להכיר בזה שהם בני אדם נפרדים ממני ויכולים לבחור אחרת, ולהמשיך לאהוב אותם ולתמוך בהם בכל מצב.

"להביא ילד לעולם זו החלטה משמעותית. זה לבחור בכך שלנצח הלב שלך יתהלך מחוץ לגוף שלך"

(אליזבת סטון, סופרת אמריקאית)

אני מרגישה שזה ממש נכון, ורק תכפילי את התחושה במספר הילדים. ואני לא אמא חרדתית בכלל, אני מקבלת את זה שזה הטבע, ככה ה' התכוון, שנאהב את הילדים שלנו כ"כ, והוא נותן לנו כוחות-

לסמוך עליהם שילכו בדרך טובה

ולסמוך על עצמנו שאנחנו נותנים להם כלים טובים ונכונים שמאפשרים להם להתמודד,

ולסמוך עליו כמובן, שהוא שומר עליהם ואוהב אותם. לי עוזר לזכור ברגעים של פחד שהילדים שלי הם גם הילדים שלו ואנחנו בעצם בהורות משותפת. זה נותן לי הרבה ביטחון ורוגע ומזכיר לי שהם מושגחים ושהוא משגיח גם עלי שלא אעשה יותר מדי שטויות ושאהיה אמא מדויקת לילדיי.

אבל כן זה בהחלט מפחיד וקיים ונוכח

גם אחרי שהילדים נולדים כמובן אבל אצלי יש פחד מאוד גדול גם מהתהליך עד הלידה כולל..

בכל מקרה, מה שגורם לי בסופו של דבר כן להפסיק מניעה/לעשות פעולות שבע"ה יובילו להריון ולתינוק

זה כשהרצון גובר על הפחד.

אני לא מחפשת לא לפחד. זו לא אופציה שקיימת מבחינתי ולא משהו שאני שואפת אליו, הפחדים הם חלק מהסל שיש לי בחיים ואיתם אני עובדת.

אבל בשלב שבו הפחדים לא מוחקים את הרצון, אני מבינה שאני בשלה להריון נוסף..

ממש כעסתי על עצמי שאני כ"כ אגואיסטית שמביאה את הילד לעולם שכולו עבודה קשה, ושאפילו הלידה שהיא תחילת החיים מתחילה בכזה קושי פיזי (כי אני לא יודעת מה תינוק מרגיש בכל התהליך הזה של הלידה, גם פיזית וגם רגשית הכל מבלבל וחדש)

אבל אני חושבת שטוב לילדים שלי, ברור שיש קשיים וגם יהיו להם בעתיד כי זה העולם, אבל ברוב הזמן טוב להם, והם שמחים. וגם לי עם כל הקשיים שהיו לי בילדות (והיו הרבה, וב"ה שהילדים שלי לא עוברים אותם) עדיין טוב לי ואני שמחה שנולדתי.

הם גם מרחיבים לי את הלב כל יום מחדש שאחרי תקופה בלי תינוק הרצון פשוט משתיק לי את כל הפחדים והופ מגיע עוד ילד....

אבל אני תמיד זוכרת שתפקיד של אישה יהודיה זה להביא ילדים והשותף השלישי מלווה אותי ואותם בכל התהליך הזה.

במצרים הנשים ידעו שהילדים שלהם יישלכו ליאור והן עדיין הביאו ילדים.

התפקיד שלי זה להביא אותם ולסמוך על הקב"ה שיעזור לגדל אותם בנחת, בשלום, ברווחה.

באמת עמרם היה מאוד רציונלי והגיוני כשגירש את יוכבד אשתו, כי באמת איך אפשר להביא ילדים לעולם של עבדות ואובדן?

אבל נשות ישראל במקורן ניחנו ביכולת להתעלות מעל השכל, ולהמשיך להביא ילדים לעולם.

והנה - בזכותן אנחנו קיימים היום

והיא ילדה 3 שבועות לפני 🤭🤭

זה שלב כזה שאת מתה ללדת...

ויוצאות לך העיניים מכל מי שכבר סוף סוף אחרי זה.

אבל אם קשה את יכולה להגיד לה שזה מלחיץ אותך

העיקר בעיתו ובזמנו.

ולהיפך, את תלדי אחריה אז היחס יעבור אלייך לא?

ממני שלא רצתה ללדת ותמיד רציתי שישארו עוד בבטן, בשביל ההרגשה והכיף, בעיקר באחרון.

וכולם נולדו רגיל וטבעי עם צירים בשבוע 37...

גם לי זה היה.

משמים בסוף כל התיזמונים האלה...

השם ישלח לך מה שהכי טוב לך ❤️

בשלב הזה את רק רוצה כבר להיות עם תינוק מתוק ביד וכל מי שעוקפת אותך זה מעצבן😅

בקיצור, תכילי את עצמך, מותר לך

ותחשבי איזה כיף יהיה לבני הדודים עוד כמה שנים להיות כל כך קרובים בגיל

גיסתי היית צריכה ללדת שבועיים אחרי וילדה כמה ימים לפני.

וכן התעצבנתי חח

כשאת מוצפת הורמונים הכל הגיוני

הייתי אמורה ללדת חודש אחרי התל"מ האחרון של גיסתי (כאילו שבוע 42) בסוף ילדתי יום אחריה

ושתינו עשינו ברית.

האמת היה קצת מעצבן כי מהצד של בעלי רק חמי וחמותי הגיעו כי כולם הרגישו שיצאו ידי חובה בברית יום לפני

אבל בפועל הם נולדו 3 שבועות הפרש. כך שהייתה ברית ויום אחכ פידיון. כולם הגיעו גם לזה וגם לזה (אבל אולי גם בגלל שפדיון זו מצווה שלא תמיד עושים, וזה גם היה אחהצ, בניגוד לברית שהיא בבוקר)

וכו'

נחיה כנראה מה יקרה בסוף

לק"י

(אני דוקא לא מאלה שרק מחכות ללדת כבר. אבל מבינה את החלק הרגשי המשוגע בהריון....).

אףפעם לא הגעתי לתאריך ותמיד יולדת מוקדם.

הפעם גיסתי הייתה צריכה ללדת שבועיים וחצי לפני וכולם אמרו שבטח אלד לפניה. אז נכון שכבר הייתי בביח יום לפני שילדה אבל בסוף שחררו אותי. ילדתי 5 ימים אחריה וממש הייתי רוצה הפרש גדול יותר.

נראה לי באף לידה לא רציתי ללדת אבל מסתבר שהילדים שלי כבר רוצים לצאת...

שאני רוצה לסחוב כי אףפעם לא הגעתי לתאריך ואני לא יודעת איך זה...

כבר לא בטוחה שאוכל לנסות ולבדוק איך זה ..

אבל כנראה שאת ממש מיוחדת, כי גם כשעברת את התאריך, את עדיין אוהבת😉

אני כל כך אוהת להיות בהריון....

תמיד מרחמת על מי שכבר ילדה חחח.

הכי מושלם כשהם בפנים שמורים ומוגנים.

ואני כל כך יפה וסקסית...

לא כי כ"כ כיף לי להיות בהריון פשוט כי אני *מפחדת* להגיע לרגע הזה, אז כמה שאני סובלת וכאובה בהריון, אני לא מחכה להגיע לרגע הלידה, אבל מי שואל אותי? כשזה מגיע זה מגיע.

תמיד אני אומרת לעצמי שאיזה מזל שיש 9 חודשים מאז שנכנסת להריון עד הלידה, אם זה היה קצר לא הייתי מעיזה להכנס להריון.

אבל להיות אחרי זה כ"כ כיף לדעת שעברתי את זה!

אני לא מחכה ללדת

אני מחכה להיות אחרי

חחחח

לגבי השורה האחרונה שלך, קרה לי גם, ילדתי כמה ימים אחרי גיסתי וזה גרם רק להתרגשות שיא מצד המשפחה של בעלי. זה לא הוריד להם מההתרגשות בכלל

ילדתי פעמיים כמה ימים אחרי גיסתי, ולא הרגשתי שזה. השפיע על היחס של המשפחה.

זה מאוד הגיוני לרצות כבר ללדת ולקנא במי שכבר יולדת...

לא הבנתי למה הסקת מזה שאת אדם רע

את לא רוצה שלא יהיה לה

את פשוט רוצה כבר גם..

אבל נשמע שזה פחות עושה לך טוב התקשורת האינטנסיבית איתה כרגע, אז תכתבי לה משהו נעים שיאפשר לך מרחק

(אגב היא לחלוטין כן גיסתך חח)

והיא מסכנה עבר לה…

כל היום היתה עם ציר כל שעה ובערב הפסיק…

ממה שאני מכירה, בדרך כלל מתזמנים את החידוש של הלק ללפני המקווה.

יש כאלה שעושות רק בתקופה שאין הרבה טבילות, כמו הריון או הנקה.

ונקי ללא פגמים, סדקים או קילופים. כזה שהיית הולכת איתו לאירוע נחשב.

אם את עושה לק חדש סמוך ככל האפשר למועד הטבילה, לא צריכה להיות בעיה לטבול ככה.

פ

ואם בתקופה "רגילה" אז מיד אחרי טבילה כדי שעד הטבילה הבאה זה ירד (לא מחדשת כל פעם רק באירועים מיוחדים)

אני יודעת שיש דעות שמתירות לטבול עם לק ג'ל שלם.

אישית אני מעדיפה להדר ולטבול בלי לק בכלל אבל כן יש גם את השיטה הנ"ל...

יש פסיקה שאם זה ממש לפני המקווה שאז הלק שלם לגמרי מותר לטבול ככה

אבל זה לא לפי כל הפסיקות

לפי הפסיקה שלנו אסור, אולי רק בדיעבד

אבל לכתחילה בלי לק, גם אם הוא ממש שלם

זאת הסיבה שעשיתי רק בזמן הריון, כי לא בשבילי כל פעם ללכת להוריד ואז לחזור שוב לעשות חדש

(עכשיו כבר עושה לעצמי לק מתי שרוצה)

תבדקי מה הפסיקה שלכם

אם מותר עם לק שלם, אז אחלה

תעשי יום לפני

אני מורידה לפני המקווה ועושה חדש אחרי

יש הרבה שאני מכירה שטובלות עם חדש אז עושים צמוד למקווה

הניתן לטבילה. (כשיצאה לי טבילה בחול המועד, שאלתי רב והוא אמר שעד שבוע זה בסדר, בתנאי שהלק שלם)

ועשיתי זאת גם בתקופה שהייתי טובלת כל חודש והיה בסדר גמור.

ו- @שלומית. לק ג'ל לא יורד לבד

צריך ללכת להוריד אותו כי קשה מאוד להוריד בבית

אולי התכוונת ללק רגיל

אצלי יורד בבית לבד, עשיתי כמה פעמים לק ג'ל אני יודעת מה זה.

אבל אולי יש לי ציפורניים מיוחדות (;

( עשיתי כמה פעמים כל פעם אצל מישהי אחרת אז זו לא בעיה של מישהי ספציפית או משהו כזה)

10-15 דק' לכל יד וסיימת סיפור, אפשר אפילו פחות אבל עדיף להיות סבלניים

מספיגים כדורי צמר גפן במסיר לק או אציטון, שמים על הציפורן ועוטפים עם נייר כסףאת האצבע יחד עם הצמר גפן

מחכים 15 דק' ואז שפשפים או מקלפים את הלק

פשוט אצלי זה בד"כ יורד לבד בלי כל ההליך

שהלק לא מאד איכותי🫣

אגב אולי הלק עצמו יורד אבל גם שכבת הבסיס?

הייתי בודקת כי זה בעייתי הלכתית ומהווה חציצה. לרוב שכבת הבסיס יורדת רק בשיוף

אבל באמת הלק לא הכי איכותי

יורד לי יחד עם הלק גם שכבה דקיקה של הציפורן....

המכשיר שמורידים איתו עושה לי צמרמורות שאני לא מסוגלת🙈

אצלי קבוע הייתי סובלת בזה.

עד שהגעתי למניקוריסטית שראתה שהעור שלי עדין אז היא עושה לי בעוצמת נמוכה ובעדינות כזו שלא כואב לי בכלל.

כשלפני זה סבלתי כל פעם🤦‍♀️

הרעש עושה לי צמרמורות

כמו ברופא שיניים

אני מתפתלת כולי חחחח נושכת שפתיים

שלוש וחצי-ארבע שבועות לא אכפת לי שהוא לא הכי איכותי

וגם ניסיתי פעם

סיוט

מעדיפה חד משמעית ללכת קוסמטיקאית

והיא במילא מורידה לפני ששמים חדש

ואם את הולכת לפי פסיקה שמתירה לטבול עם לק חדש מצוין, אבל אם את הולכת לפי פסיקה שצריך לטבול בלי לק זה אומר ללכת פעמיים לקוסמטיקאית

אני עושה קבוע לק גל.

ממה שאני יודעת מהרב שלנו אפשר לטבול עם הלק גל כאשר הוא חדש ולא רואים תוספת ציפורן שגדלה ואז זה מהווה חציצה. אז לרוב אני מסנכרנת את התור ללק גל שיהיה ממש יומיים גג שלושה לפני הטבילה.

אבל הוא במצב שאת לא מקפידה עליו ואת מסתובבת ככה בחוץ זה בסדר.

אישית יצא לי עד עכשיו לעשות רק בתקופות שמותרים. לא יודעת מה אעשה בהמשך.

בחודשים האחרונים התחלתי.

עושה יום יומיים לפני המקווה.

ביום המקווה מקפידה לנקות מתחת לציפורניים.

זה ממש עושה לי טוב

ומחדשות אחרי. הן מכירות את זה...

אבל זה באמת מייגע ללכת פעמיים, וגם צריך לתזמן את התורים ולא תמיד מסתדר.

עושה לפי הפסיקה הרווחת

מחדשת לפני המקווה

כמה קרוב שאפשר

אבל גם כמה ימים לפני זה בסדר אם זה שלם, יפה והייתי הולכת כך לאירוע

זה עושה לי ממש טוב אוהבת את ההתחדשות של זה לפני מקווה 🤭

ואחרי המקוה הולכת לשים

מגיבה לעצמי כדי להגיע לסוף השרשור..

עזרתן לי מאוד להחליט ש...

כרגע אין לי כח להיכנס לזה, זה כן די כאב ראש , כמובן תלוי פסיקה אבל עדיין..

נושא לא פתור אצלי

אני עושה בעיקר בתקופות ארוכות שמותרים

או לכבוד אירועים מסויימים או חגים

יצא לי כבר לעשות לחתונה ולהוריד אחרי פחות משבוע למקווה...

אבל בסוף זה כן כיף ועושה תחושה טובה

(עד שאחרי שבועיים הציפורן מתארכת ונהיה רווח חחח)

אני לא מאורגנת מספיק בשביל שזה באמת יקרה בזמן

ואין לי איך להוריד לעצמי בבית בלי להרוס את הציפורן במקרה ששכחתי.

וגם זה לא מחזיק אצלי חודש אף פעם (ציפורניים שומניות, קרה עם כל מניקוריסטית)

אז די.

מקפידה לגזוז בבית כדי שתמיד יראה טוב ולא יהיו לכלוכים מתחת הציפורן או משהו. אם היא קצרה אז אין. ושלום על ישראל.

אבל גם חושבת שזה מהמם ונותן הרגשה של טיפוח (עד שזה חצי מקולף ואז זה הרגשה של הזנחה)

ולמיטב ידיעתי לא משפיע על מקווה

זה עושה שהריסים נראות יפות, קצת כמו מסקרה

אולי יתן לך את התחושה הנשית אבל עם פחות השקעה והתארגנות

בלי קשר למנהגים ולטבילה.

האם חק ג'ל זה בניה או רק שגבה של לק משובח?

מה קורה לציפורניים הטבעיות? האם נשמרות טוב? נפגעות?

כמה זמן מחזיק לק ג'ל באופן יפה

זה לק מיוחד שמקבעים לציפורן.

לי אישית מחזיק נגיד שבועיים

אבל יש לי צמיחה מהירה של הציפורניים.

אחרי חודש אני כבר חייבת להחליף לק.

הציפורניים נחלשות.

כאילו מורידים שכבה

עם מה שמשייף את השן. מורידים את השכבה העליונה.

אח"כ משייפים עם משייף את השכבה השניה.

ואחרי כל מריחת לק שמים את האצבעות בתוך מכונה שמקבעת את הלק על היד.

המכונה קצת חמה

לפעמים משייפים טיפה עם משייף שתהיה מחוספסת

אבל אם היה לך לק קודם ורק מחליפים אז זה גם ככה מחוספס

ובגדול אני גם ממליצה לנסות להתקרב לצוות.

אני ממש רואה בחוש שכשמפנקים גננת,

מרימים לה, מפנקים אותה, קינוחים מילים טובות- זה משפיע על היחס לילד.

אפילו אם על הגננת למשל לא, אבל אפילו הסייעת או אפילו מלווה רפואית של ילד אחר פתאום אוהבת את הילד שלי קצת יותר מהרגיל, זה משפיע על כל היום בגן.

הגשתי פניה לריפוי בעיסוק ולא הייתה שם אפשרות לרופא התפתחות.

נשמעים לי כמו משהו שמתאים לילד רגיש שעובר דברים. לא נשמע תקשורת אלא ילד במצוקה משלל סיבות. הוא הבכור שלך? כי אם כן אז עוד יותר ברור לי המקום שלי.

אני חושבת שהדרכת הורים טובה שתחזיק אותך/אתכם תעזור לו מאוד. אם לפי מה שאת רואה הוא כן משחק עם ילדים ולך אומר שלא כיף לו אז יכול להיות שזה לא מול הילדים אלא מולך, כי זה מפעיל אותך. לא כל כך הבנתי מה הגננת אומרת על נמצא עם ילדים ולא משחק איתם. רק קצת בא לי להגיד שאני ממש לא מתלהבת מכל הניתוחי התנהגות שעושים בגנים וכו ואם את כל רוצה ללכת למקומות של לבדוק את זה מקצועית בבקשה תראי שמי שבודק את הילד הוא אם הכשרה רלוונטית בתחומים הטיפוליים.

בסוף מכל מה שאמרת הדבר שהכי מטריד זה מה שהגננת אמרה. ואת זה הייתי בודקת- אולי באמת תייצרי אינטראקציות אחרי הגן, משחקים באחד על אחד שתיזמי (להזמין ילד לשחק בבית שלכם) ושם תראי איך מתנהל המשחק והאם עולה לך שם שמשהו לא תקין.

למרות שהוא לא בכור. אני גם מתלבטת כמה זה החוויה שלו וכמה זה כדי להפעיל אותי. אבל לא נראה לי שהוא משקר ממש. ונגיד בגן שעשועים הוא צוחק ומחייך כשילד מנדנד אותו בנדנדה. או שהם רצים ביחד וצוחקים, או מסתובבים ביחד בקרוסלה. אולי זה לא משחק בעיניו. אבל כשהוא אומר שהציקו לו אני מתלבטת אם אולי היתה איזו הצקה באמצע וזה מה שהוא זוכר (נגיד בנדנדה עוד ילד הצטרף וכששניהם נידנדו אותו ביחד זה הציק לו והוא צעק שיפסיקו) או שזה כדי להפעיל אותי.

ובגן יש פסיכולוגית חינוכית, לא מנתחת התנהגות.

והוא לא מוכן להזמין חברים הביתה! כשחבר מהגן מגיע מעצמו הוא לרוב שמח מזה, אבל זה לא קורה הרבה והוא ממש מתנגד לרעיון של להזמין. לפעמים אני מתלבטת אם להזמין בלי ידיעתו, אבל בינתיים לא עשיתי את זה. אני כן רואה שכשחבר מגיע הוא יותר נוטה להראות דברים מגניבים שיש לו וצריך עידוד כדי ממש לשבת ולשחק עם החבר.

כי בעבר כשהייתי באישית הרגשתי שיותר מתייחסת לכל התנהגות בפני עצמה, ובסדנה ייותר התייחסו לכל המכלול של הילד וזה יותר עזר. אבל אולי האישית סתם הייתה לא מוצלחת, ואלי הסדנה לא תתן מענה לבדיוק מה שאני צריכה.

את יכולה לקחת גם סדנא, יש שפע של סדנאות בעלויות ממש לא גבוהות (גם אני פותחת בקרוב אבל באמת שלא חסר).

יכול להיות שסדנא תקצר לך ותחסוך חלק מהמפגשים האישיים.

לגבי הנסיון שלך אולי ההבדל היה בין הגישות ותפיסת העולם של מי שהעבירה את הסדנא?

לפעמים יש התנהגויות וקשיים שמופיעים עם העלייה בגיל.

אנחנו נוטים לייחס אותם לאירועים חיצוניים, אבל ייתכן שהקשיים היו צפים בכל מקרה.

(לפעמים, כמובן שהרבה פעמים הקשיים הם תוצאה של אירועים שונים)

ממליצה לפנות להתפתחות הילד

בנוסף, אולי כדאי לבנות קשרים חברתיים באופן יזום? להזמין חבר מידי פעם הבייתה, לקבוע עם חבר ספציפי ללכת לגינה?

גם אני לא רואה את המנהלת רוב הימים )לא מחפשת)

בבוקר בטח שלא, אני מגיעה מוקדם

בצהרים לפעמים

לפעמים נמצאת בתוך החדר אז מאמינה שלפעמים אני לא רואה כי נמצאת בחדרים אחרים

נראה לי עדיף שתבואי באמצע היום לראות איך הולך.

פעם פעמיים ואם הכל רגוע ובסדר אז אפשר לסמוך עליהם.

לגבי המנהלת, מוזר שהיא לא נמצאת.

וזה באמת קריטי שתהיה מנהלת שתסתובב בשטח ותוודא שהכל תקין

לא לכל המנהלות יש משרה מלאה במעון. במעון שלנו שהיה בסביבות 50 ילדים המנהלת השלימה משרה בחלק מהימים בלהיות מטפלת קבוצה ביום החופשי של המטפלת. היום אני יודעת שמנהלת שם מנהלת 2 מעונות במקביל.

אין דבר כזה שהורה נשאר מעל שעתיים בשגרה כדי לשאול על הילד שלו. זה מפריע להתנהלות והמשך סדר היום.

לגבי המנהלת האמת לא יודעת להגיד. אני אף פעם לא חיפשתי את המנהלת אלא אם כן יש איזה נושא חשוב שרציתי להעלות.

ולהסביר המון..לא נשמע תואם..וזה גוזל זמן יקר שהמטפלות אמורות לדאוג לילדים בומולא לדבר עם כל אמא

תחשבי שכל אמא דאגנית תדבר עם המטפלת שעתיים?

לגבי המנהלת מאוד תלוי בגודל מעון.

אני לא יודעת מה קורה במעון פרטי. במעון שהוא חלק מרשת יש לכל קבוצת מעונות מפקחת (יש כאלה שקוראים לה "מדריכה" או "יועצת" או משהו כזה. זה אותו תפקיד, רק עניין של טרמינולוגיה). היא מעל המנהלת, מטעם הרשת.

לפעמים בתחילת השנה מקבלים מהמעון כל מיני טפסים, וכתוב שם גם את שם המפקחת עם מספר טלפון. אם לא, תחפשי באתר האינטרנט של רשת המעונות - או שכתוב שם את כל המפתחות לפי איזורים, או שתכתבי להנהלה של הרשת ותשאלי אותם.

כשאני מגיעה לשעתיים זה פעם ב.. לא כל יום.. יש לי חיים אחרי הכל.. וגם כשאני שם אני לא כל הזמן מדברת עם הצוות.. רק שהן פונות אלי או מספרות לי משהו. בכל אופן הנקודה בעיני זה האדישות שאני מרגישה כלפי המקצוע.

אחרי המקרה המזעזע במעון באריאל כבר נגמרו לי המילים. מקרה רודף מקרה ואף אחד לא מרעיד את המערכת..

אני בעד להקשיב לאינטואציה..

לגבי השעתיים גם פעם ב..הז פשוט לא חלק ממה שאמורים לעשות

ותמיד הייתי אמא מאוד מעורבת במעון ומהועד וכו...כן מדי פעם מדברת עם הגננת אבל שעתיים זה לא לגיטמי אפילו לא יום אחד

אחד ופעם בשבועיים שלושה גם יום השתלמות

אולי היא נמצאת בחדר שלה בזמן הזה עובדת שם?

או אולי היא במטבח?

אצלנו המנהלת לפעמים בבקרים נמצאת בתוך אחת הכיתות ומתגברת שם עד שכל המטופלות מגיעות

ואומרים לי בוודאות שהיא לא הגיעה...

נמוך במעון הזה

וואי ממש מבאס, מבינה אותך

לא מאמינה שהיא פשוט מברישה, זה עלול לדפוק אותה

גם לה יש מפקחת

לא הייתי משאירה את הילד שלי במעון שאני לא סומכת על המטפלות כשהן בלי פיקוח של מנהלת. ובאמת מספר הפעמים שראיתי את המנהלת במעון אצלנו יכולה להיספר על יד אחת.. לא מטריד אותי כי אני סומכת על המטפלות, וגם אני אמא דאגנית שנשארת כשצריך ועם יד על הדופק.

ויש מלא מנהלות מעון כאלו מהיכרות.

כדאי לפנות לפיקוח ואם את לא סומכת פשוט לעזוב.

אני תמיד שמה מקליט ומעודדת לשים מקליט.

יש מעונות שיש מנהלת נוכחת 8-16, ובתוך הכיתה מזעזע (ככה היה אצל הגדול)

הקטן במעון אחר, המנהלת גם לא נוכחת יותר מידי, ב 8 אף פעם, ב 16 אני רואה אותה פעמיים בשבוע נגיד. אבל אני מרגישה שהמעון ממש מנוהל טוב.

אני סומכת על המטפלת למרות שהמנהלת לא תמיד נמצאת.

אם את לא רגועה, ממליצה לשלוח מקליט לכמה ימים ולא להיות תלויה בנוכחות של המנהלת שכן / לא מעורבת.

אחת לי ואחת לתינוק

לא זכור לי שביקשו כל שעתיים כי הערכים של הסוכר היו תקינים

היתי בביות מלא

ילדתי 3.8

3.9

4

לא זכור לי שעשו ניטור סוכר

לק"י

אולי פספסתי ובדקו פעם 1.

בטוח לא כל שעתיים.

אבל ילדתי שניים ב40+5 ואחת ב41+3

עד שזה התעדכן

לכן כתבתי לך חח

אזור הארבע וחצי קילו

ולא בדקו אותו כל כך הרבה, רק לאחר הלידה

וחבל

כי כמה שעות אחרי הלידה הייתה לו נפילת סוכר מאוד משמעותית שהובילה לסיטורציה נמוכה ולאישפוז בטיפול נמרץ יילודים לשבוע (הסוכר הסתדר מהר אבל החמצן עשה בעיות כמה ימים+ימי מעקב)

יכול להיות שזה משתנה

הנקתי

יש לי כמה ילדים שנולדו מעל 4 קילו, כן זוכרת מעקב סוכר צפוף יותר (לא כל שעתיים).

ונתנו לי ביות מלא בלי בעיה

הייתי בביות מלא

העמסת סוכר 50 תקינה שלי ממהלך ההריון.

לק"י

אגב, לא יודעת אם זה אותו הדבר, אבל חלקית אולי.

הקטן שלי נולד פחות מ-3 ק"ג בשבוע 41 בדיוק, ובדקו לו סוכר בגלל זה. אבל הוא היה איתי בביות מלא.

והייתי מטופלת בהריון האחרון עם אינסולין.

אףפעם לא בדקו כל שעתיים. עשו 2-3 בדיקות אחרי הלידה (אחת בחדר לידה, השניה בלילה ונראה לי שהייתה עוד אחת בבוקר)