לא כל אישה יכולה להרשות לעצמה להאריך את חופשת הלידה ללא תשלום-

וככה מוציאים מהבית תינוק בן 3 חודשים....

עצוב מאוד!

לכל דבר יש מחיר, למי שבוחרת להשאר בבית עם הילדים יש מחיר (כלכלי בעיקר, אבל גם חברתי)

גם ליציאה לעבודה יש מחיר, ומי שבוחרת בכך צריכה להיות מוכנה לשלם אותו.

ולחרות, וגם לנשים האחרות שבחרו בעבודה אני רוצה להוסיף מנסיון אישי שלי - כשכורח המציאות חייב אותי לצאת לעבודה, למרות שהיה לי תינוק בבית, הייתי מאוד עצובה מהענין. ורק חשבתי שכל מה שאני רוצה זה להשאר עם התינוק הקטן והמתוק שלי. ואז תפסתי את עצמי, שזה פשוט לא נכון. הרי יכולתי לבחור להשאר איתו בכל זאת, אבל יותר מכך רציתי שיהיה אוכל לכל הילדים שלי, ושיהיה לנו מספיק כסף למחייה, ולו מינימלית.

אז אותי באופן אישי זה ניחם, העובדה שאין פה כפייה, עשיתי החלטה מודעת, והייתי שלמה איתה. הזכרתי לעצמי את החלופות, וידעתי שבחרתי בטוב ביותר עבור משפחתי

ושיהיה לכולנו בחירות טובות, ושלמות בקבלת ההחלטות שלנו. בלי יסורי מצפון.

נכון שבימינו א"א לפרנס משפחה בלי לעבוד והרבה.

עם זאת, מותר לי להצטער על העניין.

לא ביקשתי שהציבור יפרנס אותי.

הבעתי את הצער מהעניין, ונראה לי שלפחות זה מותר לי.

חופשת לידה של 3 חודשים בתשלום זה באמת מעט מאוד זמן. וכמובן שלא חייב לקפוץ לשנה חופשה. עוד חודש חודשיים, אפילו 3, אולי אפילו בתשלום אבל מופחת, יעודדו נשים להישאר עם הילדים שלהם עוד קצת. וכולנו יודעים שאין כמו אמא. שלא לדבר על כל הנשים שנאלצות לוותר על הנקה בגלל החזרה לעבודה, וממילא הילדים הופכים פחות מחוסנים ויותר חולים- ומי מרוויח פה?.

גם אני לא הייתי נשארת בבית כל החיים- כי זה  לא מתאים לי. אבל יש הבדל בין להשאיר תינוקת בת 3 חודשים לתינוקת בת חצי שנה. (אם כי באופן אישי אני מתחילה לעבוד עכשיו כשהקטנה בת 4 חודשים, במשרה מלאה ביותר וכואב לי הלב על כך).

אם המדינה שלנו היתה עשירה מספיק זה בפירוש היה מתבקש

למרות שהלוואי שהמדינה הייתה יכולה לאפשר את זה גם פה.

אני יודעת על לפחות מדינה אחת באירופה שמקבלים שנה חופשת לידה, ואחרי הילד השלישי חופש מוחלט (עם משכורת מהמדינה), ולמרות זאת כמעט ואין שם ילודה..

שאני משלמת מדי חודש עשרות שנים....

ומקבלת תמורה כל כך מעטה.....

שאני נותנת להם לבוא בלילה למיטה שלנו (האמת , שזה יוצא יותר לפנות בוקר...). ואני בטוחה שזה טוב מצד אחד כי זה אהבה לילדים, אבל מצד שלי זה לא הרגלים נכונים, וכל מי ששומעת את זה צועקת עלי שאני עושה נזק לילדים כי גבולות בלילה זה דבר חשוב שכל אחד נשאר במיטה שלו....

והיום בכלל הילד שלי אמר שהוא ש--ו--נ--א  את היום הזה כי אני חוזרת בו מאוחר. אוףףףף

בכיות. כל אחד על משהוא אחר, ממתק/גינה/ללכת לטיל/ללכת לסבא.

אמרתי יופי בא נעשה תחרות מי בוכה יותר חזק.  התחלתי גם אני כאילו לבכות.

אח"כ לקח עוד שעה לפחות להרגע, ולשכנע בא נאכל, הקטן נשכב על הריצפה בכיות אימים, ואני תמיד בהתלבטות אם לתת לו לבכות כי כולו אדום עם נזלת, לתת לו לבכות זה להראות לו שלא אכפת לי... מצד שני אני מרימה ומחבקת והוא לא רוצה.......כל אחד לא נראה לו האוכל/המקלחת

מצאתי את עצמי בשבע וחצי בערב עם הפאה המגפים אפילו לא הגעתי להוריד אותם..

סיפורים של כל בית....

למה אני מספרת את כל זה? כי נראה לי בגלל שאני עובדת והם בקושי איתי אחה"צ אני משתדלת להתאפק ולהיות סבלנית. לא יודעת אם זה היה קורה כשהייתי איתם בבית כל היום....

גם אני שואלת את עצמי, למה אני צריכה "לריב" בשביל לקחת את הילדים לטיפת חלב.

כל ילד אני אומרת: איתו אני לא אדחה טורים לטיםת חלב בעז"ה

אבל בשטח את רואה שהפרנסה גם נדרשת ב"ה..

החלטתי בע"זה ששנה הבאה אני לא הולכת לעבוד, אני פשוט משחררת להי!!! פרנסה משמים, ובעז"ה אמצא משהו מהבית. 

דייי נמאס לי שהילדים שלי גדלים מהאוייר. שנה הבאה אני צריך ללדת ועוד הגדול עולה לכיתה א'. זה יותר מידי בשבילי....

ברובם גברים אם כי לא רק שהרווחים חשובים להם יותר מערכי המישפחה

ההחלטה שלי לצאת בערב, או לכמה שעות ולא יותר, כשהם היו ממש קטנים, כמו שחרות מתארת, ,אז גם הם היו רגועים יותר,

אבל בנתיים אני באמת מנסה לעבוד פחות, ובעלי עובד יותר, אבל אולי בגלל שאני כרגע לא עם מספר גדול מדי של ילדים אז אני מצליחה להסתפק במועט, אבל כן תמיד אני משתדלת כשאני איתם, הם יודעים שאני משתיקה את הפלאפון והטלפון הביתי ולא עונה,

ובשבת להיות איתם המון, ובערב לפני השינה, להקריא ספורים וכולי,

בקיצר, זמן איכות.

גם כשנסעתי פעם עם בעלי לבד והשארנו אותם אצל סבתא, הסברתי לגדול שלי, שהיה אז קטן- שאמא ואבא נוסעים כדי לקבל כוח, כדי שאחר כך יהיה לנו כח להיות איתם ולהשקיע בהם, והוא הסתדר מצויין

אבל תכלס, אני מבינה את התסכול-

הדיאלוג הזה בין אמא לעבודה וקרירה, לא נגמר!!!!!!!!!!!

במשפחה שלי בזמן המועט שנותר לי איתם, במשך היום, כך למשל לצערי אולי, אני לא עושה חסד כמו חלוקת מזון לנזקקים, וכדומה, כי ברור לי שהחסד כרגע הוא עם בני ביתי. וכך כשאני מכוונת מטרה יותר קל לי וגם להם המסר ברור שהם בטופ מבחינתי וזה משדר הרבה בטחון לילדים.

פעם ראשונה שהודיתי לשם שאני חולה

אז אני בבית כן,למדתי לראות את הצד החיובי בענין,עבדתי פעם אבל זה היה לפני המון זמן וכמה שנים לפני הנישואים כבר הפסקתי

וכל הכבוד שאת רואה את החיובי שבכך!

באמת מעורר השראה (הנה אני מנסה ליישם את מה שאני מצפה לו מאחרים...)

וכבר אני מעריצה שלך על כך שאת בעלת יכולות חשיבה חיוביות,

אבל מותר לשאול קצת יותר?

זה מצבי מאז ומעולם אז אין במה להתביש

הייתי מחזירה לך הצדעה אבל כבר השתחררתי מהצבא

חשבתי שאולי זה המצב, שהנה צוחקים ואני לא קולטת ,

אני מבינה שאת לא רוצה לספר, וזה בסדר,

ואיזה חוש הומור חמוד,

כי עכשיו גם הסמיילי הזה ששמת שם הוא כל הזמן מנופף וזה כזה חמוד,

טוב אז את יודעת מה עשית טוב בכך ששתפת? שזה מאפשר להבין אותך יותר טוב ומאיפה את מגיעה.

אישית אני גם ניסיתי אז להסביר שיש לי די לקות בכל הנוגע לאיך לומר דברים בחברה, אבל חשבו שאני מתייפייפת ושוב אמרו שאני חסרת טאקט ולכן מאוד כאב לי שאת לא זוכרת כמה כתבתי שקשה לי גם ככה,

אני באמת עושה את כל המאמצים ואת עדיין לא מתארת לך מה עובר עליי ביום יום לפעמים בגלל הטאקט שלי.

רפואה שלמה!

היו לי כמה חברים וחברות שעבדתי איתם שהיו נכים ממש בגוף, ומאוד נהנתי

זכורה לי תקופה אולי הכי יפות בחיי , למדתי איך להסתכל על החיים והייתי כל כך שמחה מכל מה שיש לי

אני לא מאובחנת כך שאין לי מושג  מה יש לי

ואכן קשיי תיקשורת הם חלק מהענין-קשה לתפוס דקויות חברתיות,לנהל שיחה והתוצאה חוסר טאקט משווע שברוך השם בשנים האחרונות עם הרבה עבודה אני מתמודדת יותר טוב אבל חוסר טאקט זה לא ההגדרה הנכונה אלא יותר סטיגמה שמדביקה הסביבה למי ששונה,חוסר הטקט לטעמי הוא של מי שלא מוכן לאפשר לי זכות קיום,מי ששולל ממני כל בחירה,מי שמנסה לערער על אימהותי,מציק לבת שלי בגללי,אם לא  השם בטח כבר הייתי נשברת,בבקשה אל תתימרי להבין אותי כי אי אפשר זה רק עושה לי נזקים

שמאפשר לראות מזוית אחרת, לא מרחמת ולא כלום, אל תדאגי, לא אקח אותך כמקרה סוציאלי,

את צודקת מאוד לגבי הדיוק, אני מזדהה לחלוטין, גם אני בשיפור....

שאלתי, אבל בעדינות, כי שוב, לא ידעתי האם זה בסדר...

מרוב תיקונים, (חלק היו שלך...) אני כבר כל כך נזהרת

אולי בגלל זה שתינו כל כך רבנו יחד, כי אנחנו דומות בעניין..........

פיזי.

חס ושלום, אף אחד לא נכה בגלל טאקט.

ויאלה,

אני לפעמים אומרת, עם כל הכבוד לכולם

לי כבר נמאס,

אנחנו אפשר לומר במילה אחרת: נותנות לעצמינו דרור, כדי להיות שמחות, ילדיות יותר,

ויאלה כל מי שלא נוח לו, שילך. כמובן שאני כן עובדת על עצמי, אבל אנשים לפעמם משטויות עושים פיל

שמעצבן אותה איך שאני מדברת,נגיד,

כי באמת אני התחלתי לאחרונה לומר למי שמעיר לי, שזה לא תמיד אצלי טאקט אלא אני לא תמיד אומרת את הדברים באנטונציה המתאימה או עם המילים הנכונות,

ואמרתי לקורב משפחה שהעיר לי לא מזמן על אמירה מסויימת, שבאמת אני מבקשת שתמיד אם כבר מעיר, אז שיאמר לי מה החלופה, ,

מה הייתי יכולה לומר במקום זה, כי אם לא, אז אני חס וחלילה אהיה בדכאון ואל ארצה לצאת מהבית במקרה הקל, כי כמה אפשר לשמוע הערות כל היום וכל הלילה

קשיים חברתים הם לרוב הסימפטום

לא לכל מצב יש פיתרון ולא כולם מצליחים להגיע לטיפול מתאים כמוני למרות שאני משוועת לטיפול כזה אז אני משתדלת בחסדי השם ובכוחותי הדלים לשים לב ליוצא מפי

אם אצלך זה סתם תכונה אז אשריך שיותר קל לטפל בזה לי זה גורם סבל עצום והייתי מוותרת על זה,זה לא משמח אותי,נמאס לי להסביר את עצמי כל הזמן,נמאס לי להיות חסרת זכויות במדינה שלי,נמאס לי שחושבים שאני ככ דפוקה,סליחה על הפריקה

אחרי שניסו לקחת את בתי נמאס לי שכל העולם מנסה לחנך אותי כל הזמן

עשינו פשוט השלכה אחת על השניה, כנראה, (אני לא מתיימרת לדעת הכל) כי גם לי נמאס מזה,

אבל את גם כל הזמן תקנת אותי,

וכשכתבת שאנשים לא אוהבים שמתקנים אותם, אז כשהשכבתי את ילדיי פתאום הבנתי עוד לפני שספרת על עצמך,

שכנראה עושים לך את זה הרבה, או את עושה לאחרים, ולכן כל כך מציק לך,לעומת אחרות כאן,

לא הבנתי מה הכוונה הסמפטום? ברור שיש לזה טיפול, זה בעקבות טראומה?

אני מאוד עובדת על עצמי, וזה מה שניסיתי אז לומר, שאני לכן מנסה שוב ושוב, ולא מתייאשת,

מנסה עוד ועוד לכתוב ולכתוב עד שתגיע התוצאה הרצויה, הבעיה כשאני עובדת כשכירה, לא תמיד מבינים מה זה מבוגרים עם הפרעת קשב, וזה קצת קשה.

בקשתי משרבוב שיקימו פורום למבוגרים עם הפרעות קשב, אני חייבת אחד כזה, כי בפרום לקויות למידה, זה ממש לא קשור כי אני הכי זקנה שם

חיבוק ענק ענק ענק

בודאי שיש טיפול זה תלוי במיקרה ואני עדין מקווה לקבל טיפול ולנהל חיים יותר נורמלים.

העוסית האטומה לא הבינה שנשים בהיריון לא נראות ככ טוב ורשמה דוח שאני איזו מטורללת-מוזנחת,כל הצוות הרפואי היה אנטיפטי כלפי לחלוטין,אחרי שלושה חודשים התברר  לנו שרצו לקחת את הילדה,את ההלם של אותו היום לא אשכח לעולם ניראה לי,אני לכל לידה אלך רק' עורך דין

רוצה להגיד משהו,

אז חיבוק גדול,

והרבה כח!

לא נעים מה שאת עובדת בוודאי עם העוסיות האלה,

ובטח את אמא מעולה, והן סתם טועות מחוסר ידע, כי מגזימות בוודאי,

ותהיי חזקה!

תודה על ששתפת

בתור ילדה בבי"ס יסודי אני זוכרת שמאוד הפריע לי שאמא לא היתה בערב בבית. כשהם תינוקות זה יותר רעשני אבל פחות קשה להם לטווח ארוך. זה יותר קשה מבחינה נפשית לאמא, הילדים בבוקר כבר כמעט לא זוכרים.

תודי לה' שכולם בריאים ואת יכולה להשאיר בייביסיטר וללכת. אני עובדת מעט פשוט כי ביתי נכה וזקוקה לטיפול רב. הייתי שמחה מאוד שהיא היתה בריאה והייתי יוצאת לעבוד ומשאירה בייביסיטר וכו'.

כיום יציאות בערב רק אחרי 21:00, ובייביסיטר רק כשהם ישנים.

ויש לה 100% היא ואנחנו עברנו המון משברים 

גם עליי איימו כשהגשתי בקשה לסיוע בדרגה למעון לבן שאני כנראה לא אמא אחראית אם אני לא יכולה להחזיק אותו איתי בזמן שאני לוקחת אותה לטיפולים

עברתי הרבה בחיים היא לא שברה אותי אני יכולה להגיד לכן שהיום היא כבר לא עובדת שם וזו שהחליפה אותה הייתה בהלם מאיפה היו לנו כוחות להילחם בה

 ה.ח.צ ומתעלה אליו

לא מחפשת מילחמות....לא עוזרים.....שיעזבו אותנו בשקט ולא ימציאו כל מיני דברים

מזדהה עם כל מילה

זה מעודד וגורם לי לחשוב שלמרות שאני עובדת הילדים בעז"ה לא יפגעו...

אם כ"כ הרבה עושות את זה אז כנראה זה לא כ"כ נורא (נו טוב אני צריכה להתנחם במשהו... )

וגם תודה על נקודת המבט הנוספת!

הרבה בריאות לכולם!!!

גם אני אמא  עובדת ,ילדי גדלו כבר ,ואני זוכרת את ההרגשה שהם היו קטנים.

אמא צריכה להיות שלמה עם עצמה  אם היא מחליטה לצאת לעבודה.

אם את שלמה עם  עצמך ,זה יחלחל לילדים.

הילדים גדלים מצוין עם אמא עובדת.

אבל למה לא נותנים לה הקלדה במתמטיקה?

יש דרכים לכתוב משוואות עם המקלדת, צריך ללמוד את זה, אבל אפשרי טכנית.

לא יודעת מה הסיבה, אבל אין התאמה בכתיבה במקצועות דלי מלל

במבחנים חיצוניים אין לה?

הייתי מנסה לברר את זה יותר עם בית הספר.

אני יודעת שיש מקרים שבהם נותנים בוודאי.

השאלה בית הספר אומר את זה כי היא לא זכאית, או כי הוא מתקשה להביא מישהו שיעשה את זה.

פסיכודידקטי?

צריך אבחון פסיכודידקטי

כנראה תלוי איזה התאמות או שהיה שינוי בנהלים.

אכן לצורך הקלדה מספיק אבחון דידקטי.

האם בי"ס הגיש אותה לוועדת התאמות? מה הייתה התשובה של הוועדה?

אז באמת שאין אפשרות לקבל התאמות, רק וועדת ההתאמות יכולה לאשר את ההתאמות ולא בית הספר

מקווה שהוועדה תאשר

אין התאמה של הקלדת תשובות הבחינה במקצועות דלי מלל.

זה ציטוט מחוזר מנכל, זה לא ספציפי עבורה.

הדבר היחיד שמצאתי שכולל התאמות במתמטיקה זה התאמות ברמה 3 שאכן כוללת התאמות במתמטיקה, ודורשות אבחון פסיכודידקטי.

השאלה אם שווה לך לעשות הרחבה של החלק הפסיכולוגי לצורך זה

ובעצם, זה לא יקנה לה התאמות בכתיבה אלא התאמות אחרות ממה שזכור לי...

לדעתי המקרה הזה היה שבוע שעבר, והם הצליחו לאפשר לאותה בחורה לגשת למבחן בהקלדה (לא מתמטיקה, כי היא פספסה כבר)

תבררי איתם, אולי יוכלו לעזור

יהיה בסדר בגלצ

זה לוקח מלא זמן

בגלל זה אין את ההקלה הזאת

להגיד לתלמידה שתשקיע בלכתוב לאט ומסודר עלול להפעיל עליה לחץ במבחן

וגם ככה הבגרות במתמטיקה מאוד ארוכה ולחוצה

לדעתי עדיף לכוון לשעתוק

דבר ראשון? באיזה כיתה היא? 

אם היא עדיין בכיתה י' (כך נשמע ממך) אין עדיין מה להחלץ כי רק שנה הבאה יהיו הבגרויות 

לצערך, אין הקלדה במקצועות דלי מלל (מתמטיקה, פיזיקה, מדמ"ח וכו')

ולכן אין על מה לנסות להתבאס, זה מה שיש, ועם זה מנצחים

ההתאמה שמחליפה את ההקלדה היא שעתוק (ובהחלט עדיף מאשר לנסות להקליד במתמטיקה, תנסי ותראי שזה סיוט)

ההקלה של שעתוק היא שהבת שלך כותבת את המבחן כמו כולם כולל תוספת זמן אם צריך

ולאחר סיום המבחן היא יושבת עם מורה אחרת מבית הספר (שהיא לא המורה הישירה שלה) 

והן ביחד מעתיקות את הכתוב במחברת למחברת חדשה

שתי המחברות נשלחו לסריקה ובדיקה, הבוחן מוודא שכתוב בהן אותו דבר, אבל הוא תכלס בודק את הכתב המסודר

אז איך מוציאים התאמת שעתוק?

פונים לרכזת התאמות בבית הספר, מבקשים ממנה שתבנה "תיק" מבחנים לבת שלך, 

ואת התיק הזה שולחים למשרד החינוך ובדרך כלל אם יש באמת כתב גרוע 

מקבלים את ההתאמה הזאת

במתכונת ובמבחנים בדרך כלל לא עושים את השעתוק כי המורה מצליחה לקרוא את כתב היד, ואם משהו לא ברור היא יכולה לפנות תמיד לתלמידה

למיטב ידעתי אין צורך בשום אבחון לשעתוק

אלא המורה/מחנכת מדווחים שיש לה כתב לא קריא ומתחילים תהליך של בניית התיק

תודה רבה!

יש התאמה של שעתוק אבל מאוד קשה לקבל אותה.

אם לא מצליחים לקבל משהו לכתיבה אז הארכת זמן תעזור לאפשר לה לכתוב יותר לאט ואולי קצת יותר קריא, וגם מבחן מותאם יאפשר לה לבחור שאלות שדורשות פחות כתיבה.

מלמדת הרבה שנים מתמטיקה בתיכון וזוכרת אולי מקרה אחד שאישרו שיעתוק.

בעוד שנה ושנתים עלול להיות מאוחר מידי. רכזת ההתאמות אמורה לדעת את כל הנהלים והניואנסים. לועדת התאמות בשביל הקלדה מגישים במהלך כיתה י ואז מקבלים אישור לבגרויות שאמורות להתקיים ב יא- יב. אם מגישים בכיתה יא זה מאוחר מידי לבגרויות של יא. 

התאמות.

אחכ זה כבר יותר מסובך

ששעתוק זה משהו שמקבלים בקושי ...

אבל תמיד חשבתי שאם ירצה ויכתוב לאט יותר כן יבינו מה כותב.

כל מבחן שלו כתוב שצריך לשפר את הכתב.

מתי החלטתם שזה דורש אבחון? 

כתב יד לא קריא זו סיבה להקלות

לא יודעת איך הלך האבחון ומול מי האמת.. אבל כדאי לבקש

כמה פעמים בהרדמות, זה כמה שניות, ואז יצאתי

בשניהם היינו איתו עד שהוא נרדם

בחלק של ההרדמה רק אחד ההורים יכול להיכנס

בניתוח השני הייתי בהריון אז אמרו שעדיף שבעלי ייכנס כי יש שם כל מיני מכשירים וחומרים ולא יודעת מה..

כיפית לראות שמרדימים את הילד שלה.....

לקח לי כמה דקות טובות להתאפס

מצד שני לא הסכמתי לוותר לבעלי שהוא יכנס

הייתי חייבת להיות שם ברגע הזה.....

לצערי קראו לי כשהוא כבר היה ער, בוכה ומבולבל😔

למרות שחיכיתי בלחץ בחדר המתנה.

תדגיש להם מראש שייקראו לך מהר.

בהצלחה!!!

מסכה (כמו של אינהלציה) זה רק לקטנים,

לגדולים ההרדמה בעירוי.

אבל אצל הבת שלי בניתוחים של גיל 11, ו12 היה בהרדמה בעירוי.

(לקטנים שמים עירוי למטרות אחרות אבל החומר הרדמה עצמו לדעתי זה רק דרך המסיכה)

אבל יש חומר שמוזרם לאורך הניתוח בעירוי

בשאיפה גם בגיל 14.

אבל אם אני זוכרת נכון, אמרו שזה רק להתחלה, ואחר כך מכניסים ישר לווריד.

האמת שאני לא זוכרת כל כך.

הבת שלי עברה ניתוח בגיל 6 והייתה עם מסכה. בגיל 15 כמובן היה לה עירוי.

עכשיו בת אחרת שלי, בת 7.5, גם אמורה לעבור ניתוח... מניחה שכן תהיה מסכה, היא די קטנה בסופו של דבר, ומחט של עירוי זה מפחיד...

והרדמה בעירוי...

הסבירו לו בכל שלב מה עושים. נהניתי מזה מאד.

כי הבת שלי בגיל 11 כבר הייתה מפותחת יחסית,

סביר להניח שזה הטווח פחות או יותר.

בכל אופן בגלל שכולם לפני כתבו על המסיכה, והפותחת לא ציינה את גיל הילד, אז כתבתי שלא תופתע.

לו את הבחירה אם להרדים בעירוי או במסיכה

זה קצת אכזב אותו שאכן לא שאלו אותו ותוך כדי ששמו לו את המסיכה כבר תקעו לו את העירוי ביד.

הוא אמר לי: אבל הבטיחו שישאלו אותי.... צודק 🤷‍♀️

למזלי בגלל שזו היתה מרדימה מיומנת הכנסת העירוי לקחה לה חלקיק שניה.....

חוויה לא נעימה, גם ככה הכל מלחיץ. 😏

אם הרופא נתן לו אפשרות לבחור, כנראה שהוא על הגבול, אז מצאנו את שלב המעבר פחות או יותר (שמבוסס על מבנה גוף, ובכל זאת הגיל מהווה אינדיקציה מסויימת)

@טארקו לשאלתך.

הרבה פעמים מסכימים שיכנסו עד שמתחילים להרדים כדי שהילד יראה

את ההורים עד שנרדם ולהוריד לחץ (גם להורים)

ויוצאים כשהוא לכאורה נרדם.

האמת שלא תמיד זה נראה שהוא נרדם - הוא עדיין יכול להיות בעיניים פקוחות - אבל לטענת הצוות הוא כבר רדום... (ככה היה לי כשהייתי עם הבת שלי בניתוח. בשאר הפעמים בעלי היה, ולא זוכרת אם הוא תיאר אותו דבר)

של ארבעה ניתוחים.

נותנים להיכנס עד שהילד ישן, ברגע שישן מוציאים את ההורים.

חוויה לא נעימה, במיוחד בילד מתנגד..

לקראת עוד ניתוח 😑

אני מצפה מבעלי שיבין את הסיטואציה

זה לא נעים בכלל

להיות במיטה כל השבת וכל הזמן דואגים לי. זה לא המשפחה שלי, זה מּמש ממש מצב לא נעים 

איך זה עובד? חייבים ללכת תמיד למשפחה שלו כשהם מזמינים?

בעיני החלטה של התארחות צריכה להיות החלטה משותפת. ואם לצד אחד זה לא מתאים אז לא בכוח."על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו", כפשוטו לשני הצדדים. אתם הכי חשובים!

ולכן מלכתחילה מזמינים אחת לחודשיים בערך, או בחגים שזה תורות.

אבל מצידכם מותר להגיד שלא מתאים.

רק כדי לנרמל- אנחנו לא היינו בשבת אצל חמי וחמותי כבר למעלה משנה וחצי, והם מזמינים לאחרונה כמעט כל שבת. אז מה? אנחנו נחמדים ומנומסים וגם כנים במידה שמתאים לנו לשתף את הסיבות. אבל בעיקר בעיקר חושבים על עצמינו, ואני חושבת גם על הילדים שלי, ועל זה שהדבר האחרון שהייתי רוצה זה שהם יבואו אליי בלי שמתשחק להם ועל חשבון שלום הבית שלהם

ובכל מקרה, כדאי לנהל את כל הנושא הזה בהידברות.

אם את לא יכולה להתארח,

ואת מתארחת ונאלצת לשדר עסקים כרגיל  זה לא תקין.

לא מהבחינה הזוגית ואולי גם לא מבחינה רפואית. הכי נכון שתחליטו יחד ויהיה לך מקום גם להגיד לא. 

אבל הברכה שורה על הנסתר

במיוחד שאני יודעת שהמשפחה לא ששה מזה כי ההריונות שלי קשים ומאתגרים את כל המשפחה

לא אמור להיות להם say בנושאים של כן או לא הריון.

ואם ההריונות שלך מעמיסים עליהם (או שהם טוענים שזה מעמיס עליהם) אתם צריכים לקבל עזרה בתשלום ממקור חיצוני.

אם אתם תלויים בעזרה שלהם, הם מרגישים בנוח להביע דעתם, אם אתם מסתדרים לבד אתם יכולים להגיד להם בפה מלא- וככה אני עושה לפעמים, למרות שיש לי אהבה גדולה להורים שלי ולחמים שלי- שזה לא עניינים/לא על חשבונם/משהו בסגנון.

אני מבטיחה לך שהקשרים שלנו יפים וטובים למרות שנאמרות מילים לא פשוטות, כיוון שהן נאמרות בכנות, בחיוך ובכבוד.

כדאי אולי למתוח להם גבולות.

שלכם כזוג כלפיהם. 

הילדים, הבעל

מהם אני לא דורשת ולא מבקשת

והם לא אומרים לי אם להביא או לא, אבל מספיק לראות את הפרצוף או בכללי שהם לא מרוצים מהסיטואציה, זה מספיק בשביל לרצות למנוע לספר

שהייתי בהריון בהתחלה היה לי מאוד קשה להתארח שאני על הפנים וגם רציתי למשוך עוד קצת ולא לספר עדיין..

אני חושבת שזה תלוי בהרגשה שלך ומה יעשה לך טוב הייתי נשארת שבת בבית ונניח ללכת עוד חודש חודשיים שכבר תרצו לספר

ושתרגישי יותר טוב 

אני חושבת שבעניין הזה נדרש שיח שהוא מעבר לרגיל אצלכם.

בעלך כבר לא רק הילד של ההורים שלו, ואם הוא לא מצליח להבין אותך ואת צריכה ללכת בכל מחיר, זה קצת בעייתי בעיניי האמת ואומר יותר בעדינות - בסוף זה לרעתכם כי ריצוי יכול ליצור בסוף תסיסה קשה של כעס ורגשות קשים. גם את מולו וגם את מול עצמך.

הייתי חושבת שוב אם להשאיר את זה ככה או לפתוח את זה בטיפול. לא יכול להיות שמספיק שמזמינים וחייב להגיע בכל מחיר. יש לכם חיים וחוסר ההתחשבות בך פה הוא קצת בעייתי בעיניי.

מקווה שאת קוראת בטוב♥️ ומקווה שאני מבינה את הסיטואציה נכון. הכל בדרכי נועם כמובן ולא ממקום של פתיחת חזית אבל מותר לך להרגיש לא בנח לנסוע ולכל הפחות צריך להיות פה שיח ענייני שרואה את התחושות שלך ונותן לך מקום

זה דפוס התנהגות שדורש שינוי

ומי שמבין שותק בנימוס

לא מפריע לי שיבינו ויסתמו

מפריע לי שישאלו וידברו על זה

אז אם אנחנו שותקים סימן שאנחנו לא רוצים עדיין לדבר על זה

כשנרצה נספר

בכל מקרה אני לא חושבת שזה נכון להתארח בכל פעם שהם מזמינים

אלא לפי מה שמתאים ומסתדר לכם ולהם

את יכולה לנסות לעשות הפסק ביום שבו שבוע אח"כ אין לך משהו מסויים.

כמובן, שהכל יכול להיות, ויש דברים שיכולים לשבש. אבל אפשר לנסות.

שזה לחכות עד יום ראשון

וזה מבאס

כי החתונה חמישי הבא אז אני לא אעשה היום

ואז שבת חתן

ואני צריכה לברר גם אם בראשון יש שבע ברכות של הצד שלנו 

ואז זה לחכות לשני

אוף

ופשוט מנסה לעשות הםסק

אח"כ תראו מה לעשות...

ומה שלומכם??

ביום של ארוע? או בשבת חתן?

מלחיץ אותי מידי

אנחנו בסדר ב"ה

חוזרים לשגרה לאט לאט

תודה💕

על שניכם

הרב שלנו דוקא אמר שאחרי לידה לעשות הפסק ברגע שאפשר

לבדוק שביעי

ואז אפשר גם לטבול יום אחרי

ועוד משו

האם יש איזשני בדיקה מאתמול שיכולה להחשב כהפסק?

או אחרי החתונה למצוא מקווה בסביבה שפתוח עד מאוחר

הייתי עושה מאמץ כדי לא להיות אסורים בשבת... לא כיף

(ומתי חופה? אולי אפשר להספיק לפני?)

לא ידעתי מה עדיף, לדחות את ההפסק או את הטבילה אחרי ההפסק

אני אשאל רב באמת

אתמול שכחתי לצערי הרב לעשות הפסק כי לא הייתי בבית

מלחיץ אותי מקווה ביום של החתונה

זה אחות של בעלי

זה אומר שאנחנו שם מוקדם לצילומי משפחה

עם איפור של ערב

ויוצאים אחרונים מהחתונה....

ונשמע לי מטורף אחרי האירוע להתחיל הכנות

גם ככה אף אחד לא מבטיח שה-7 נקיים ילכו חלק (בעז"ה שכן).

אחכ הייתי שוברת את הראש מה לעשות אם זה יוצא ביום פחות טוב.

לפעמים השכבתי את הגדולים יותר כשהתינוק היה במנשא.

היה שלב שהתינוק היה נרדם לפני, ואז הייתי פנויה להשכיב את הגדולים. אבל הרבה פעמים הוא בדיוק התעורר, ואז הייתי באה אליו, והם היו נשארים לבד.

כיום הקטן שלי ישן צהריים במעון, והולך לישון יותר מאוחר.

כשאני משכיבה את הגדולים יותר, הוא מסתובב. לפעמים הגדולה מעסיקה אותו, לפעמים הוא קצת יושב עלי.

יעזור לקבוע מראש עם הגדולים, שיהיו פנויים בזמן הזה? אולי שתהיה איזו תורנות ביניהם, כל אחד ביום אחר?

לפעמים עוזרים נקודתית פה ושם אבל ההשכבה באמת ארוכה ככה שרוב הזמן אני לבד

אני משתמשת הרבה במנשא ובאמת לא חשבתי להשתמש בו בהשכבות.

אז איך זה בדיוק הולך, היית שמה את התינוק מקדימה? כי אז זה נראה לי מפריע קצת להיות פנויה לילדים, זה גם ידרוש ממני לעמוד ולא לשבת לידם (משום מה הוא לא רגוע עם המנשא כשאני יושבת יותר מכמה רגעים)

והקטן שבמעון- אין אפשרות להשאיר אותו להסתובב בבית. הוא ממש שובר וחייב השגחה צמודה 

אבל הם יכולים להעסיק אותו בזמן שאת משכיבה את הילדה, או שהם לא יכולים לעזור בכלל בזמן הזה גם לא בלהעסיק אותו?

אולי אם תמקדי את העזרה רק לזמן שאת מרדימה את הגדולה ולא את התינוק הם יצליחו להחזיק מעמד?

הקטן שבמעון עולה לגן או ממשיך במעון?

השלב הזה שהם ישנים יותר מדי במעון ממש קשוח.

הייתי מציעה לצאת עם התינוק והפעוט לסיבוב בחוץ אחרי שהילדה נרדמת במקום לרדוף אחריו בבית. או שהתינוק יירדם בדרך, או שהוא יתעניין בחוץ.

כך או כך יכול להיות שיהיה לך יותר קל כשהם רגועים בחוץ.

אולי גם תצליחי לאכול משהו כשאת איתם בחוץ. איזה סנדוויץ לפחות.

אולי לשמוע סיפור באוזניות?

לא הייתי מנסה להשכיב אותו, זה רק גומר אותך והופך את ההרדמה למתישה.

תחשבי איך אפשר לגרום לו להיות לידך בשקט בלי לישון.

אם הוא עולה לגן עירייה זו בעיה ממוקדת ליודשים הקרובים ואז זה ייפתר מאליו.

אז שווה גם לתאם עם בייביסיטר או שבעלך יגיע יותר מוקדם בימים מסויימים לחודשיים הקרובים.

אם שנה הבאה הוא עדיין במעון זה רק ילך ויחמיר

אז תצטרכו לחפש פתרון מובנה.

תנסי להפריד את השינה שלהם, לדעתי יש סיכוי טוב שהגדולה תירדם לך מהר בלי בעיות ואז הכל יהיה פשוט יותר.

ויש לו עוד שנה במעון, בגלל זה רוצה לפתור את העניין

(והוא גם יחסית מהקטנים, עוד לא בין שנתיים. לא יודעת למה השינה הזאת כל כך מעכבת את שנת הלילה)

אני מבחינה באמת אין לי ברירה אלא להפריד אבל מנסה לחשוב איך באמת לעשות את זה

כמו טרמפולינה, ערסל חיבוק...

ואז הוא גם יוציא מרץ שזה יכול לעזור להרדמה רגועה יותר אחכ

ויעסיק אותו שתוכלי להתפנות להרדים את הגדולה יותר

ואת הגדולה אולי יעזור שתהיי איתה כמה דקות ואז לשים לה שירים/סיפור ברמקול בלוטוס? אצלנו זה ממש עזר לשחרר אותנו בגיל גן..

אנסה אולי לשים לה סיפור

הלוואי ויעבוד

שהיא גדולה

אז תשבי איתה איקס זמן

ואז את מפעילה לה סיפור ויוצאת..

ותשמעי איך היא מרגישה עם זה

לק"י

את התינוק להרדים בידיים/ עגלה או מה שנוח בישיבה ליד המיטה של הגדולה.

בהצלחה!

אין ספק שזה מאתגר.