לא כל אישה יכולה להרשות לעצמה להאריך את חופשת הלידה ללא תשלום-

וככה מוציאים מהבית תינוק בן 3 חודשים....

עצוב מאוד!

לכל דבר יש מחיר, למי שבוחרת להשאר בבית עם הילדים יש מחיר (כלכלי בעיקר, אבל גם חברתי)

גם ליציאה לעבודה יש מחיר, ומי שבוחרת בכך צריכה להיות מוכנה לשלם אותו.

ולחרות, וגם לנשים האחרות שבחרו בעבודה אני רוצה להוסיף מנסיון אישי שלי - כשכורח המציאות חייב אותי לצאת לעבודה, למרות שהיה לי תינוק בבית, הייתי מאוד עצובה מהענין. ורק חשבתי שכל מה שאני רוצה זה להשאר עם התינוק הקטן והמתוק שלי. ואז תפסתי את עצמי, שזה פשוט לא נכון. הרי יכולתי לבחור להשאר איתו בכל זאת, אבל יותר מכך רציתי שיהיה אוכל לכל הילדים שלי, ושיהיה לנו מספיק כסף למחייה, ולו מינימלית.

אז אותי באופן אישי זה ניחם, העובדה שאין פה כפייה, עשיתי החלטה מודעת, והייתי שלמה איתה. הזכרתי לעצמי את החלופות, וידעתי שבחרתי בטוב ביותר עבור משפחתי

ושיהיה לכולנו בחירות טובות, ושלמות בקבלת ההחלטות שלנו. בלי יסורי מצפון.

נכון שבימינו א"א לפרנס משפחה בלי לעבוד והרבה.

עם זאת, מותר לי להצטער על העניין.

לא ביקשתי שהציבור יפרנס אותי.

הבעתי את הצער מהעניין, ונראה לי שלפחות זה מותר לי.

חופשת לידה של 3 חודשים בתשלום זה באמת מעט מאוד זמן. וכמובן שלא חייב לקפוץ לשנה חופשה. עוד חודש חודשיים, אפילו 3, אולי אפילו בתשלום אבל מופחת, יעודדו נשים להישאר עם הילדים שלהם עוד קצת. וכולנו יודעים שאין כמו אמא. שלא לדבר על כל הנשים שנאלצות לוותר על הנקה בגלל החזרה לעבודה, וממילא הילדים הופכים פחות מחוסנים ויותר חולים- ומי מרוויח פה?.

גם אני לא הייתי נשארת בבית כל החיים- כי זה  לא מתאים לי. אבל יש הבדל בין להשאיר תינוקת בת 3 חודשים לתינוקת בת חצי שנה. (אם כי באופן אישי אני מתחילה לעבוד עכשיו כשהקטנה בת 4 חודשים, במשרה מלאה ביותר וכואב לי הלב על כך).

אם המדינה שלנו היתה עשירה מספיק זה בפירוש היה מתבקש

למרות שהלוואי שהמדינה הייתה יכולה לאפשר את זה גם פה.

אני יודעת על לפחות מדינה אחת באירופה שמקבלים שנה חופשת לידה, ואחרי הילד השלישי חופש מוחלט (עם משכורת מהמדינה), ולמרות זאת כמעט ואין שם ילודה..

שאני משלמת מדי חודש עשרות שנים....

ומקבלת תמורה כל כך מעטה.....

שאני נותנת להם לבוא בלילה למיטה שלנו (האמת , שזה יוצא יותר לפנות בוקר...). ואני בטוחה שזה טוב מצד אחד כי זה אהבה לילדים, אבל מצד שלי זה לא הרגלים נכונים, וכל מי ששומעת את זה צועקת עלי שאני עושה נזק לילדים כי גבולות בלילה זה דבר חשוב שכל אחד נשאר במיטה שלו....

והיום בכלל הילד שלי אמר שהוא ש--ו--נ--א  את היום הזה כי אני חוזרת בו מאוחר. אוףףףף

בכיות. כל אחד על משהוא אחר, ממתק/גינה/ללכת לטיל/ללכת לסבא.

אמרתי יופי בא נעשה תחרות מי בוכה יותר חזק.  התחלתי גם אני כאילו לבכות.

אח"כ לקח עוד שעה לפחות להרגע, ולשכנע בא נאכל, הקטן נשכב על הריצפה בכיות אימים, ואני תמיד בהתלבטות אם לתת לו לבכות כי כולו אדום עם נזלת, לתת לו לבכות זה להראות לו שלא אכפת לי... מצד שני אני מרימה ומחבקת והוא לא רוצה.......כל אחד לא נראה לו האוכל/המקלחת

מצאתי את עצמי בשבע וחצי בערב עם הפאה המגפים אפילו לא הגעתי להוריד אותם..

סיפורים של כל בית....

למה אני מספרת את כל זה? כי נראה לי בגלל שאני עובדת והם בקושי איתי אחה"צ אני משתדלת להתאפק ולהיות סבלנית. לא יודעת אם זה היה קורה כשהייתי איתם בבית כל היום....

גם אני שואלת את עצמי, למה אני צריכה "לריב" בשביל לקחת את הילדים לטיפת חלב.

כל ילד אני אומרת: איתו אני לא אדחה טורים לטיםת חלב בעז"ה

אבל בשטח את רואה שהפרנסה גם נדרשת ב"ה..

החלטתי בע"זה ששנה הבאה אני לא הולכת לעבוד, אני פשוט משחררת להי!!! פרנסה משמים, ובעז"ה אמצא משהו מהבית. 

דייי נמאס לי שהילדים שלי גדלים מהאוייר. שנה הבאה אני צריך ללדת ועוד הגדול עולה לכיתה א'. זה יותר מידי בשבילי....

ברובם גברים אם כי לא רק שהרווחים חשובים להם יותר מערכי המישפחה

ההחלטה שלי לצאת בערב, או לכמה שעות ולא יותר, כשהם היו ממש קטנים, כמו שחרות מתארת, ,אז גם הם היו רגועים יותר,

אבל בנתיים אני באמת מנסה לעבוד פחות, ובעלי עובד יותר, אבל אולי בגלל שאני כרגע לא עם מספר גדול מדי של ילדים אז אני מצליחה להסתפק במועט, אבל כן תמיד אני משתדלת כשאני איתם, הם יודעים שאני משתיקה את הפלאפון והטלפון הביתי ולא עונה,

ובשבת להיות איתם המון, ובערב לפני השינה, להקריא ספורים וכולי,

בקיצר, זמן איכות.

גם כשנסעתי פעם עם בעלי לבד והשארנו אותם אצל סבתא, הסברתי לגדול שלי, שהיה אז קטן- שאמא ואבא נוסעים כדי לקבל כוח, כדי שאחר כך יהיה לנו כח להיות איתם ולהשקיע בהם, והוא הסתדר מצויין

אבל תכלס, אני מבינה את התסכול-

הדיאלוג הזה בין אמא לעבודה וקרירה, לא נגמר!!!!!!!!!!!

במשפחה שלי בזמן המועט שנותר לי איתם, במשך היום, כך למשל לצערי אולי, אני לא עושה חסד כמו חלוקת מזון לנזקקים, וכדומה, כי ברור לי שהחסד כרגע הוא עם בני ביתי. וכך כשאני מכוונת מטרה יותר קל לי וגם להם המסר ברור שהם בטופ מבחינתי וזה משדר הרבה בטחון לילדים.

פעם ראשונה שהודיתי לשם שאני חולה

אז אני בבית כן,למדתי לראות את הצד החיובי בענין,עבדתי פעם אבל זה היה לפני המון זמן וכמה שנים לפני הנישואים כבר הפסקתי

וכל הכבוד שאת רואה את החיובי שבכך!

באמת מעורר השראה (הנה אני מנסה ליישם את מה שאני מצפה לו מאחרים...)

וכבר אני מעריצה שלך על כך שאת בעלת יכולות חשיבה חיוביות,

אבל מותר לשאול קצת יותר?

זה מצבי מאז ומעולם אז אין במה להתביש

הייתי מחזירה לך הצדעה אבל כבר השתחררתי מהצבא

חשבתי שאולי זה המצב, שהנה צוחקים ואני לא קולטת ,

אני מבינה שאת לא רוצה לספר, וזה בסדר,

ואיזה חוש הומור חמוד,

כי עכשיו גם הסמיילי הזה ששמת שם הוא כל הזמן מנופף וזה כזה חמוד,

טוב אז את יודעת מה עשית טוב בכך ששתפת? שזה מאפשר להבין אותך יותר טוב ומאיפה את מגיעה.

אישית אני גם ניסיתי אז להסביר שיש לי די לקות בכל הנוגע לאיך לומר דברים בחברה, אבל חשבו שאני מתייפייפת ושוב אמרו שאני חסרת טאקט ולכן מאוד כאב לי שאת לא זוכרת כמה כתבתי שקשה לי גם ככה,

אני באמת עושה את כל המאמצים ואת עדיין לא מתארת לך מה עובר עליי ביום יום לפעמים בגלל הטאקט שלי.

רפואה שלמה!

היו לי כמה חברים וחברות שעבדתי איתם שהיו נכים ממש בגוף, ומאוד נהנתי

זכורה לי תקופה אולי הכי יפות בחיי , למדתי איך להסתכל על החיים והייתי כל כך שמחה מכל מה שיש לי

אני לא מאובחנת כך שאין לי מושג  מה יש לי

ואכן קשיי תיקשורת הם חלק מהענין-קשה לתפוס דקויות חברתיות,לנהל שיחה והתוצאה חוסר טאקט משווע שברוך השם בשנים האחרונות עם הרבה עבודה אני מתמודדת יותר טוב אבל חוסר טאקט זה לא ההגדרה הנכונה אלא יותר סטיגמה שמדביקה הסביבה למי ששונה,חוסר הטקט לטעמי הוא של מי שלא מוכן לאפשר לי זכות קיום,מי ששולל ממני כל בחירה,מי שמנסה לערער על אימהותי,מציק לבת שלי בגללי,אם לא  השם בטח כבר הייתי נשברת,בבקשה אל תתימרי להבין אותי כי אי אפשר זה רק עושה לי נזקים

שמאפשר לראות מזוית אחרת, לא מרחמת ולא כלום, אל תדאגי, לא אקח אותך כמקרה סוציאלי,

את צודקת מאוד לגבי הדיוק, אני מזדהה לחלוטין, גם אני בשיפור....

שאלתי, אבל בעדינות, כי שוב, לא ידעתי האם זה בסדר...

מרוב תיקונים, (חלק היו שלך...) אני כבר כל כך נזהרת

אולי בגלל זה שתינו כל כך רבנו יחד, כי אנחנו דומות בעניין..........

פיזי.

חס ושלום, אף אחד לא נכה בגלל טאקט.

ויאלה,

אני לפעמים אומרת, עם כל הכבוד לכולם

לי כבר נמאס,

אנחנו אפשר לומר במילה אחרת: נותנות לעצמינו דרור, כדי להיות שמחות, ילדיות יותר,

ויאלה כל מי שלא נוח לו, שילך. כמובן שאני כן עובדת על עצמי, אבל אנשים לפעמם משטויות עושים פיל

שמעצבן אותה איך שאני מדברת,נגיד,

כי באמת אני התחלתי לאחרונה לומר למי שמעיר לי, שזה לא תמיד אצלי טאקט אלא אני לא תמיד אומרת את הדברים באנטונציה המתאימה או עם המילים הנכונות,

ואמרתי לקורב משפחה שהעיר לי לא מזמן על אמירה מסויימת, שבאמת אני מבקשת שתמיד אם כבר מעיר, אז שיאמר לי מה החלופה, ,

מה הייתי יכולה לומר במקום זה, כי אם לא, אז אני חס וחלילה אהיה בדכאון ואל ארצה לצאת מהבית במקרה הקל, כי כמה אפשר לשמוע הערות כל היום וכל הלילה

קשיים חברתים הם לרוב הסימפטום

לא לכל מצב יש פיתרון ולא כולם מצליחים להגיע לטיפול מתאים כמוני למרות שאני משוועת לטיפול כזה אז אני משתדלת בחסדי השם ובכוחותי הדלים לשים לב ליוצא מפי

אם אצלך זה סתם תכונה אז אשריך שיותר קל לטפל בזה לי זה גורם סבל עצום והייתי מוותרת על זה,זה לא משמח אותי,נמאס לי להסביר את עצמי כל הזמן,נמאס לי להיות חסרת זכויות במדינה שלי,נמאס לי שחושבים שאני ככ דפוקה,סליחה על הפריקה

אחרי שניסו לקחת את בתי נמאס לי שכל העולם מנסה לחנך אותי כל הזמן

עשינו פשוט השלכה אחת על השניה, כנראה, (אני לא מתיימרת לדעת הכל) כי גם לי נמאס מזה,

אבל את גם כל הזמן תקנת אותי,

וכשכתבת שאנשים לא אוהבים שמתקנים אותם, אז כשהשכבתי את ילדיי פתאום הבנתי עוד לפני שספרת על עצמך,

שכנראה עושים לך את זה הרבה, או את עושה לאחרים, ולכן כל כך מציק לך,לעומת אחרות כאן,

לא הבנתי מה הכוונה הסמפטום? ברור שיש לזה טיפול, זה בעקבות טראומה?

אני מאוד עובדת על עצמי, וזה מה שניסיתי אז לומר, שאני לכן מנסה שוב ושוב, ולא מתייאשת,

מנסה עוד ועוד לכתוב ולכתוב עד שתגיע התוצאה הרצויה, הבעיה כשאני עובדת כשכירה, לא תמיד מבינים מה זה מבוגרים עם הפרעת קשב, וזה קצת קשה.

בקשתי משרבוב שיקימו פורום למבוגרים עם הפרעות קשב, אני חייבת אחד כזה, כי בפרום לקויות למידה, זה ממש לא קשור כי אני הכי זקנה שם

חיבוק ענק ענק ענק

בודאי שיש טיפול זה תלוי במיקרה ואני עדין מקווה לקבל טיפול ולנהל חיים יותר נורמלים.

העוסית האטומה לא הבינה שנשים בהיריון לא נראות ככ טוב ורשמה דוח שאני איזו מטורללת-מוזנחת,כל הצוות הרפואי היה אנטיפטי כלפי לחלוטין,אחרי שלושה חודשים התברר  לנו שרצו לקחת את הילדה,את ההלם של אותו היום לא אשכח לעולם ניראה לי,אני לכל לידה אלך רק' עורך דין

רוצה להגיד משהו,

אז חיבוק גדול,

והרבה כח!

לא נעים מה שאת עובדת בוודאי עם העוסיות האלה,

ובטח את אמא מעולה, והן סתם טועות מחוסר ידע, כי מגזימות בוודאי,

ותהיי חזקה!

תודה על ששתפת

בתור ילדה בבי"ס יסודי אני זוכרת שמאוד הפריע לי שאמא לא היתה בערב בבית. כשהם תינוקות זה יותר רעשני אבל פחות קשה להם לטווח ארוך. זה יותר קשה מבחינה נפשית לאמא, הילדים בבוקר כבר כמעט לא זוכרים.

תודי לה' שכולם בריאים ואת יכולה להשאיר בייביסיטר וללכת. אני עובדת מעט פשוט כי ביתי נכה וזקוקה לטיפול רב. הייתי שמחה מאוד שהיא היתה בריאה והייתי יוצאת לעבוד ומשאירה בייביסיטר וכו'.

כיום יציאות בערב רק אחרי 21:00, ובייביסיטר רק כשהם ישנים.

ויש לה 100% היא ואנחנו עברנו המון משברים 

גם עליי איימו כשהגשתי בקשה לסיוע בדרגה למעון לבן שאני כנראה לא אמא אחראית אם אני לא יכולה להחזיק אותו איתי בזמן שאני לוקחת אותה לטיפולים

עברתי הרבה בחיים היא לא שברה אותי אני יכולה להגיד לכן שהיום היא כבר לא עובדת שם וזו שהחליפה אותה הייתה בהלם מאיפה היו לנו כוחות להילחם בה

 ה.ח.צ ומתעלה אליו

לא מחפשת מילחמות....לא עוזרים.....שיעזבו אותנו בשקט ולא ימציאו כל מיני דברים

מזדהה עם כל מילה

זה מעודד וגורם לי לחשוב שלמרות שאני עובדת הילדים בעז"ה לא יפגעו...

אם כ"כ הרבה עושות את זה אז כנראה זה לא כ"כ נורא (נו טוב אני צריכה להתנחם במשהו... )

וגם תודה על נקודת המבט הנוספת!

הרבה בריאות לכולם!!!

גם אני אמא  עובדת ,ילדי גדלו כבר ,ואני זוכרת את ההרגשה שהם היו קטנים.

אמא צריכה להיות שלמה עם עצמה  אם היא מחליטה לצאת לעבודה.

אם את שלמה עם  עצמך ,זה יחלחל לילדים.

הילדים גדלים מצוין עם אמא עובדת.

לא מקצועיות

לא רגישות

לא סבלניות

(לא כולם הכל ביחד חח..)

סיוט סיוט סיוט

רק צריך למצוא אותם

אין ברירה 

ותחושת שריפה בנרתיק זה לדעתי דבר ראשון לפנות לרופא

אפשר גם באפליקציה

לתאר מה את מרגישה בדיוק

בכל מקרה לא כדאי לקיים יחסים במצב הזה

ואולי זו איזו רגישות לטבעת

שמטפלת בכאבים ביחסים

אם את מחפשת לא משהן נקודתי אלא מבט יותר כולל

מירושלים

היא יקרה כי היא פרטית 

ברור לי שקשור לטבעת

אבל אין לי מניעה אחרת....

אם מכבי באזור הדרום עוזר לך.

החלפתי כבר כמה רופאות

לצערי כל אחת נפלה על קטע אחר. כבר יצאתי בוכה מרופאה לא רגישה

כבר יצאתי עם אבחנה לא נכונה מרופאה אחרת

ורופאה אחרת בלי סבלנות בכלל

נורא נורא נורא

אולי תכתבי אזור ומי שמכירה תוכל לכתוב לך המלצה.

בכל מקרה אולי יש לך רגישות למשהו כי תחושת שורף לא אמורה להיות. זה חריג אז כדאי כן לבדוק מה קורה.

האמת שגם את אמורה להנות

אולי יש לך שם פטריה? לא נשמע כמו תופעה מוכרת של המניעה הזו ממה שאני מכירה.. 

אז אולי אין כינים?

הספריי של אלופירסט,

הייתי מרססת ממש הרבה באיזור והדימום ממש התקצר לי, אחרי 5 שבועות אני חושבת שכבר היה די נקי.

בסוף טבלתי אחרי 7 שבועות אני חושבת אבל בעיקר בגלל שפחדתי לעשות בדיקה שם..

בהצלחה!

אני משתמשת בספריי הזה לכל מיני דברים ועזר לי בטירוף עם תפרים של לידה קיסרית.

אבל הדימום מגיע מהרחם. ולכן דברים שיכולים לעזור זה דברים שמכווצים את הרחם.

למשל- קינמון, מחיצות רימון, טיפות מסטיק תימני...

כמו מה שעוזר לקיצור מחזור.

בהצלחה ממש!!

אנסה את מה שאמרת

תודה❤️

מתרחבת מגודל של מיטת מעבר למיטת נוער רגילה, בהתאם לשלב.

עולה סביבות ה600 אם אני לא טועה, בלי מזרון

מידה 2-2-

זה מה שזוכרת שקראתי או שמעתי.

בהצלחה עם החלום!!

כן... חשבתי אולי השתנה.

מנסיון כואב

בחיפה ממה שאני מכירה זה מקום חילוני.. 

באסה שנופלים בין הכיסאות.

כן, חיפה נשמע הכי חילוני... כנראהשלא כדאי .

רוב הציבור הדת"ל לומד ועובד במקומות חילוניים, אני לא חושבת שזה צריך למנוע ממך להגשים חלום.

אגב, אני מנחשת שרוב גדול בתואר הזה הוא נשים אם זה עוזר לך…

אח''כ תטפלי רק בילדים/אנשים דתיים?

כנראה שלא בהכרח, במיוחד שצריך לעשות סטאג'/עבודה מעשית במסגרות לא דווקא דתיות.

חבל להמנע רק בגלל הסיבה הזאת. 

לק"י

אין בעיות צניעות בקורסים.

כל מיני ציורים לא צנועים בלשון המעטה.

באמת לא חשבתי על זה… היה לי בראש יותר הפן הטיפולי ופחות האומנותי.

עדיין כדאי לברר טוב לפני שפוסלים.

הדיבור, אירועים, וכו

יש כאלה שלא מפריע להם

אבל אם הפותחת שאלה כנראה שלה מפריע

יש מצב לדבר איתה?

אם זה בסדר...

שונים מתנאי הקבלה לתואר ראשון, אז ממש לא כדאי להתייאש מראש

הבעיה המשמעותית יותר שזה נסיעה רצינית

ולא יודעת אם זה מתאים לך..

אני מציעה לך לחפש בנות שלמדו את התואר גם בחיפה וגם במבח''ר ולשאול אותן ישירות.

יש תואר די חדש

בתקווה שכן יהיה מקום נורמלי

אם עשית בגרויות.

יש גם אופציה באונו, יש מסלול חרדי.

ואם את באיזור שיש תחנת רכבת, זה לא נראה לי כל כך נורא.

כי זו לא הוראה שלהם, אלא של המל"ג.

יש אפשרות להיכנס עם בגרויות, אבל בדרך כלל זו ועדת חריגים.

כלא חרדים.

בעצם את מבחר הקימו כדי שתהיה לציבור חרדי ללא בגרויות, אופציה ללמוד לימודים גבוהים.

מבחינתם אם יש למישהו בגרות, הוא לא זקוק למבחר, ולכן זה לא מקומו.

אני יודעת את זה כי בעבר ניסיתי ללמוד במבחר, ולפני הראיון שאלו אותי איפה למדתי, והסבירו שתהיה בעיה קשה, והאופציה היא רק דרך ועדת חריגים. (למדתי במוסד חרדי עם בגרויות).

אולי משם ההיכרויות שלכן. (מהחריגים).

היית לומדת מראש בתיכון שלומדים בו בגרויות,

כנראה שהייתה לך בעיה קשה.

אין לי עניין לכתוב את זה שוב ושוב.

פשוט תבדקו. זו ההוראה של המל"ג.

ביקשו ממני את מס המוסד שלמדתי, ומיד המזכירה אמרה לי שיהיה קשה, כי זה מוסד עם בגרויות. אולי יש סמינרים מוחרגים. אין לי מושג. למדתי בתיכון חרדי רגיל. לא סמינר.

למדתי בסמינר בית יעקב עם בגרות מלאה

לא סמינר גדול

אם למדת באולפנת תהילה ויש לך תעודת בגרות חרדית- תתקבלי

אם למדת בתיכון חב"ד ששייך לממ"ד ויש לך תעודת בגרות של ממד לא תתקבלי. למרות שבעלך ואבא שלך עם חליפה ואת עם פאה וגרביים

יש גם מוסדות חרדיים עם בגרות של ממד (בדיוק כמו שיש אולפנות של חרד"ל עם סמל מוסד ובגרות חרדית)

אולי למדת באחד מהם (חסידויות ספציפיות, נושרים ואולי גם ספרדים חלק)

רואה חברות שעשו בגרות חרדית, החיים שלהם הרבה יותר קלים מבחינה אקדמית

באמת חבל שלא כל האולפנות עושות חרדי 

תתקשרו לשם לשאול.

זו הוראה של המל"ג.

אני התקבלתי למבחר

ועשיתי בגרות מלאה

זה הסוג מוסד

למדתי בסמינר ולא באולפנה

החכמתי.

(יש לי עוד כ"כ הרבה לעשות

ולשנות את עצמי

כדי להתקבל...

אבל זה נותן אופק).

אשמח (תודה לך שהגבת בפרטי!)

ש

אנחנו צריכים להתחיל את המסע לivf (אני לא מאמינה עדיין)

בעז"ה עוד יהיו לי קטנטנים

אז איך זה ישתלב

והאופי שלי - דחיינות, איחורים... צריכה להשתנות הרבה.

ויש עוד הרבה עניינים לטפל בהם

כמו ללמוד להיות אמא טובה יותר...

ולהשלים קורסים בפסיכולוגיה

ולממן עוד תואר...

קיצור

דימיון.

שזה באמת תואר קשה ודורש מאוד.

לא יודעת איך עושים את זה עם קטנטנים. למרות שמכירה כאלה שעשו ושרדו.

ממליצה לך ממש ללכת בעצמך לטיפול באומנות. תכירי את התחום מחוויה אישית ממש (מה שיקל עלייך אחר כך בלימודים) ואולי הטיפול יעזור גם מול הפחדים והתהיות.

זה יכול להיות צעד ראשון בכיוון.

טבריה אמנם לא הכי מופגזת ..אבל תלוי בך..