תמיד אני אומרת שהלידה הכי קשה, זו לידה בהרדמה כללית!

הרגעים המדהימים שלאחר הלידה, שווים את כל סבל הצירים. (ואני ילדתי ללא אפידורל)

מקווה שהתאוששת!

הרבה בריאות ושמחה!

הרגע שבו אני קולטת שאנחנו לא זוג צעיר עם ילד אלא משפחה.. 

זה בהחלט היה מרגש!!

שעבר בראש...

שלי בדיעבד די מצחיק!

לצערי מרוב כאכב ולחץ בכלל לא הייתי פנויה להתרגש מהילד עצמו

איך התרגשתי- אמרתי לאמא שלי- תראי כמה רזיתי! והיא אמרה: "לא הרבה..."

וזה לא היה בלידה האחרונה (חודשיים) אלא לפני אי-אלו שנים. פשוט היא יצאה כך שישר ראיתי.

אצל האחרים אני ממש לא זוכרת.

קוראים לי בכריזה של בית החולים לבוא להניק, אחרי הלידה של הבכורה ב"ה, ואני לא מבינה מה רוצים ממני- ילדתי, עשיתי את שלי, עוד מעט אלך הביתה וביי-ביי... פתאום הבנתי שיש לי תינוקת שהיא שלי

והרגע הזה שאני קולטת שהיא באמת מהממת כמו שחשבתי שהיא תהיה, לפני אחת התמונות באולטרסאונד 

"וואי איך הוא דומה לחמי...."

ברגע שפקחתי את העיניים ונזכרתי שיש לי תינוקת:

"תודה! תודה! תודה תודה תודה תודה תודה!"

מרוב התרגשות אפילו לא הצלחתי להגיד משפט שלם "תודה לך השם".

רק אחרי כמה רגעים קלטתי שבעצם מה שהיה הכי טוב להגיד זה -

"מודה אני לפניך" וכו'....

"אני רוצה לחבק אותה, אל תנקו לי אותה מהחומר הלבן הזה, אני רוצה לחוש אותה ככה.."

האמת היא שהייתי בשוק..כי תמיד הביאו לי אותם אחרי שכבר קילחו אותם ולא האמני שגם אצלי בבטן הם יוצאים עם המשחה הלבנה הזאת.. ובניתוח הזה, פעם ראשונה הראו לי אותה לשניה ברגע ששלפו אותה.. וראיתי אותה לבנה-זה ריגש אותי!

הי,

קוראת פה הרבה ולא מגיבה בד"כ.....

אבל השרשור הזה גרם לי לרצות לשתף!

כשהבת שלי נולדה( הראשונה בינתיים...) פשוט חשבתי שאני כל כך שמחה שזה נגמר ושיום יבוא וגם היא תצטרך לעבור את זה!

הבכור שלי - לא בכה בשניה הראשונה שיצא, כי נולד כרוך פעמיים- ואני צרחתי: למה הוא לא בוכה???

השניה- צרחה וצרחה ונרגעה רק עם הנקה, ואני אמרתי: איזה כיף, את בוכה!!!

כנראה אמרתי את זה מדי מעומק ליבי, כי עד היום כבר שנה וחצי שהיא צרחנית רצינית... 

שאני יוצאת לעולם מהבי"ח ובטוחה שכולם מאושרים בשמחתי-

מרגישה שהדבר הכי חשוב נולד לעולם וכולם יודעים ומאושרים בה

ועוד רגע-שאני מחזיקה אותה אחריי שהיא יוצאת מהבטן ואומרת-היא מוכרת לי מפעם..אולי מגלגול קודם?

זה היה ברור לי שככה היא תראה ומאותו רגע הא הייתה טבעית לי שלא זכרתי מה זה להיות בלעדייה לפני שראיתי אותה..

היום העיניים נראות כמו של בעלי...

ואז.."אמא אמא אני אמא"

בלידה הראשונה- זה היה קל! מה?? זו בת?? אני בשוק! בואי לאמא, מהממת.

בלידה השניה- וואי אני פשוט מבולבלת.

הבטחתי שאתן לה 3 מכות בישבן על כל מה השעוללה לי בהריון וזה אכן מה שאמרתי ועשיתי..

בלידה הראשונה שהייתה 'לידה שקטה', היה לי ברור שאני רוצה לראות אותו (מה שקודם לא היה לי ברור) ואכן ראיתי ואינני מתחרטת. 

בלידה השניה, בעלי אמר שצחקתי איך שהוא יצא. אני זוכרת ששמו אותו עליי וממש נרגעתי כי הוא היה רגוע והבנתי מיד שהוא לא  תינוק חסר מנוחה כמו שחששתי שיהיה, בגלל שלא הפסיק לזוז בבטן והתהפך כמה וכמה פעמים בחודש תשיעי.

מעבר לזה, אחרי ששמו אותו בתינוקיה ואני נשכבתי לראשונה אחרי 8 שעות בהן הרגשתי שאני עוברת התעללות לא אנושית (הביאו לי זירוז של טבלית pg, מה שאומר שחוויתי 8 שעות של צירים ללא שום הפסקה, זה התחיל בצירים קטנים כל דקה וחצי-2 והמשיך בצירים חזקים מאוד עם הפסקות של צירים חלשים יותר, ולא קיבלתי אפידורל בשום שלב- לא מבחירה!)
בכל אופן, באותו רגע שכבתי והתחלתי לבכות שאני באמת לא מבינה את הקללה של חווה, אבל אני יודעת שהקב"ה הוא צדיק וישר ואני פשוט לא מבינה כלום...

ולא היה כל כך נורא...

זה בלידה הראשונה. אחר כך כבר לא הופתעתי מהיכולת שלי ללדת.

כשראיתי את שני הראשונים המחשבה הייתה בערך: מה? זה?? ככה נראה מה שיוצא ממני?

בלידות הבאות זה כבר היה מוכר... אהבה ממבט ראשון

ואני מתרגשת

לפני שלושה חודשים: אני כולי מרוגשת ואומרת: "איזה נס! איזה נס!" - אז המיילדת מתלהבת איתי ואומרת "כן, ה' הוא המלך" ואחר כך כשהקטנטנה עליי צורחת אז אני אומרת לה "די חמודה תפסיקי לבכות."  והמיילדת אומרת לי: "למה? זה מעולה שהיא בוכה" - אני רק ניסיתי להרגיע אותה ולא חשבתי על השטות הזאת באותו רגע.

בס"ד

בלידה הראשונה- משפט ראשון- איזה חמוד, רק למה הוא דומה לחייזר???

לידה שנייה- איזו שלמות רק שיישאר ככה!

לידה שלישי- הג'ינגי הזה באמת שלי??- בדקתי את חבל הטבור, היה עדיין מחובר... 

במשפחה של אבא שלהם אין בהירים בכלל, במשפחה של אימא שלי יש, אבל רק בני דודים של אימא... 
 

מחשבה ראשונה  כשאימא שלי ילדה אותי- ביתה הבכורה- "אני רוצה עוד אחד כזה!" 

הסתכלתי על בעלי בעיניים דומעות ואמרתי לו מכל הלב:

"פעם הבאה אתה יולד!"

זה שכמה שאהיה פמיניסיטית,

בחדר לידה כולנו ימי הביניים.

סובלות, בוכות, חשופות, חסרות אונים, אם נפלת על מישהו גרוע - מושפלות,

והגבר - כאילו, אל תעבדו עלי - הוא כל כך לא סובל!!!

אני לא מוכנה לשמוע את זה בכלל. 

הם אומרים שזה כל כך קשה לראות אותך סובלת, 

אז אל תנסו להשוות את זה בהפוכה - כי כל סבל של גבר (חוץ מהברית..) הוא לא כאב של תכלית,

אלא ייסורים של מחלה וכד'.

פה זו לידה - יעני תהליך טבעי... ושמח...

אז הם פשוט יושבים שם ומחכים שזה ייגמר, והם לעולם לא יבינו את זה.

לא היתי רוצה שבעלי יילד, חסר לי לטפל בבעל יולד?! הוא הרי לא היה מתאושש מזה בחיים.

גיס שלי אמר פעם (זו היתה יציאה מאד לא רגישה, מסכימה) - אני לא מבין.. בסדר, לידה ראשונה - 

אבל לא מתרגלים בסוף? עוד פעם, עוד פעם.. למה עושים מזה כזה עסק?
אז נכון שזה נורא מצידו, אבל אני חושבת שזו מחשבה של הרבה גברים.

כאילו, כולן יולדות... זה דבר טבעי... יאללה, בסדר! היה נגמר.

כשאני רואה בבית חולים אשה הולכת דאובה ולידה מדדה הבעל המפהק, אני תמיד חושבת על זה שזה 'לא הוגן'.

וקשה לי עם זה...

תודה שהקשבתן!

אני יודעת שזו הודעה אולי מרגיזה, אבל אני מרוגזת מזה בעצמי. זה אוכל אותי.

אה, והוא יגיד שזה כנראה ההורמונים...

הרי אנחנו לא יצורים שכליים, אלא גוש רגשי כזה שנע לפי מצב הדם בגוף.

אני לא כל כך קולטת את צורת השרשורים.
אשמח לפתוח בשרשור חדש אם יש למישהי איך להניח את דעתי או להפך - להזדהות.

כשבאנו לקחת את התינוקת הבייתה, חמותי עזרה לי, (אמא גרה רחוק..)

והיא אמרה לי: "נו תארגני אותה".

אמרתי לה: "מה צריך לעשות"?

אז היא אמרה לי: "תלבישי אותה"

בקיצור התחלתי להלביש אותה, פתחתי את הטיטול וראיתי שהיא עשתה גדולים

אמרתי לעצמי: "חוצפה! למה לא החליפו לה טיטול"?

עד שהבנתי.. היא באחריות שלי

הודו לה'..

פעם אחת ילדתי בבית - בטעות!!!

הפרמדיק הפריד את חבל הטבור, בעודי שוכבת על המיטה בחדר השינה.

מיד אח"כ הוא עטף את הפיצית בשמיכה והגיש אותה לבעלי.

ברגעים אלה הוא התחיל לעשות לי סדרת בדיקות, והתינוקת בכתה.

אני לא אשכח את תחושת האחריות שנפלה עלי, דקות ספורות לאחר הלידה.

יש לי תינוקת.

אין כאן מיילדת.

אין כאן אף אישה חוץ ממני.

התינוקת בוכה.

מי אמור להרגיע אותה?

ברגע הראשון הרגשתי שאני רועדת מהאחריות הפתאומית הזו.

אבל בשנייה שאחרי הרעד, ביקשתי מבעלי שיביא לי אותה, להניק.

הפרמדיק אמר שהוא חייב לבדוק אותי, ורק באמבולנס אוכל להניק.

באמבולנס היא אכן ינקה יפה,

אחרי שבלידות הקודמות אף פעם לא הצלחתי להניק בחדר לידה!

בבית החולים, כשהיא נלקחה לתינוקייה, הרגשתי כמו אימא ששולחת את התינוק למעון.

זו הילדה שלי! אני כבר מכירה אותה! אני אחראית עליה! ואני יודעת מה היא צריכה!

כשאני סתם בוכה הוא נלחץ ונכנס להיסטריה ודיכאון (בסדר, לקח לו זמן אבל הוא גם למד לתת לי לבכות ושזה טוב שאני בוכה לפעמים!) אז מה עבר עליו במהלך הלידה... ????

אני באמת מרחמת עליו כי גם כולם סביבי ולי מותר לצעוק ולבכות וכו', והוא זה שנשאר אח"כ עם הטראומה וההרגשה שאין לו מה לעשות איתה לעולם שהוא היה מעדיף להחליף אותי ולהיות שם במקומי, רק לא לראות אותי סובלת...

בסוף לנו ה"טראומה" עוברת יותר מהר מלהם, כי אנחנו גם הרבה יותר מדברות מהם ומעבדות את החוויה, והם נשארים עם זה בשתיקה שלהם, עד שנדובב...

זה שיש גברים דוחים וחסרי רגישות לא מעיד על המין הגברי ככלל, כמו שלא היית רוצה שיגדירו אותך ואת המגדר הנשי ע"פ האישה שהכי מעצבנת אותך בעולם.... 

ובלידה השניה-

"הוא כל כך דומה לך..הוא כמוך!" לבעלי..

"אני לא מאמינה שעשיתי את זה!!"

בלידה השניה-אני לא מאמינה שאמרו לי להפיל אותו. הוא מהמם!

והוא רוצה יותר מילד אחד, אולי כדי שיתחתן עם עוד אישה.... [וזה היה בשיא הרצינות ובלי טיפת קינאה...]

את אולי ממש אחרי לידה? הרבה נשים אחרי לידה אומרות שלא יעברו את זה שוב...

אבל זה היופי שיש בשכחה, אישה שוכחת מה שהיה ורוצה שוב ללדת....

ואם זה לא נשכח ממך אז כדאי לך לחשוב על טיפול .... ולא טיפול שבעלך יתחתן עם עוד אישה זה לא קשור לקנאה.

כל לידה מחדש.

זה רגע של התרגשות ענק, הרגעים שהכי מרגשים הרבה יותר מהחתונה למשל.

פשוט מיד אני אומרת : נס

שהאמא והתינוק בריאים ושלמים אין יותר מיזה

כמובן בתוספת דמעות ונשיקות וחיבוק לתינוק והודיה ענקית לה' שעברנו את הכל בשלום

לידה שניה - ניתוח שני.

בלידות הבאות הייתי מפוככחת יותר ודיברתי לעניין "אמא ,אתם יכולים ללכת.אני מסתדרת"

מחשבה ראשונה "וואו, אני אמא" 

מחשבה שניה " אמא (אמא שלי), יא חתיכת מעצבנת! התלהבת, אבל דיי ! את מחזיקה את הבת שלי, כבר מלא זמן (משהו כמו דקה וחצי)  ראבק! תני שישמו אותה עלי! אני כבר חייבת להחזיק אותה, אני אמא שלה, גם לי יש זכויות" 

בהשתדלות ביטאתי את המחשבה יותר בעדינות, לא רציתי להתחיל לריב איתה שתי דקות אחרי הלידה,

יהיה לנו את כל החיים לצרוח אחת על השניה במקומות אחרים.

ומאז ועד היום סבתא מקצרת לאמא של פיצי את החיים (זו הסיבה שאמא של פיצי מבואסת לא נרדמת גם ב2 בלילה)

ו"פיצי וסבתא חברות הכי טובות לנצח נצחים" (ציטוט קבוע של סבתא) . 

בס"ד

עוד לפני ששמו לי אותו על הבטן, הרגע שהוא מחליק החוצה (ואני נקרעת עד שיש צורך תפרים דרגה 3 ..)

"אימא שלי עברה את זה בשבילי???"

גל הערכה עמוקה לאימא שטף אותי פתאום... 

אבל למה לא נותנים לה הקלדה במתמטיקה?

יש דרכים לכתוב משוואות עם המקלדת, צריך ללמוד את זה, אבל אפשרי טכנית.

לא יודעת מה הסיבה, אבל אין התאמה בכתיבה במקצועות דלי מלל

במבחנים חיצוניים אין לה?

הייתי מנסה לברר את זה יותר עם בית הספר.

אני יודעת שיש מקרים שבהם נותנים בוודאי.

השאלה בית הספר אומר את זה כי היא לא זכאית, או כי הוא מתקשה להביא מישהו שיעשה את זה.

פסיכודידקטי?

צריך אבחון פסיכודידקטי

כנראה תלוי איזה התאמות או שהיה שינוי בנהלים.

אכן לצורך הקלדה מספיק אבחון דידקטי.

האם בי"ס הגיש אותה לוועדת התאמות? מה הייתה התשובה של הוועדה?

אז באמת שאין אפשרות לקבל התאמות, רק וועדת ההתאמות יכולה לאשר את ההתאמות ולא בית הספר

מקווה שהוועדה תאשר

אין התאמה של הקלדת תשובות הבחינה במקצועות דלי מלל.

זה ציטוט מחוזר מנכל, זה לא ספציפי עבורה.

הדבר היחיד שמצאתי שכולל התאמות במתמטיקה זה התאמות ברמה 3 שאכן כוללת התאמות במתמטיקה, ודורשות אבחון פסיכודידקטי.

השאלה אם שווה לך לעשות הרחבה של החלק הפסיכולוגי לצורך זה

ובעצם, זה לא יקנה לה התאמות בכתיבה אלא התאמות אחרות ממה שזכור לי...

לדעתי המקרה הזה היה שבוע שעבר, והם הצליחו לאפשר לאותה בחורה לגשת למבחן בהקלדה (לא מתמטיקה, כי היא פספסה כבר)

תבררי איתם, אולי יוכלו לעזור

יהיה בסדר בגלצ

זה לוקח מלא זמן

בגלל זה אין את ההקלה הזאת

להגיד לתלמידה שתשקיע בלכתוב לאט ומסודר עלול להפעיל עליה לחץ במבחן

וגם ככה הבגרות במתמטיקה מאוד ארוכה ולחוצה

לדעתי עדיף לכוון לשעתוק

דבר ראשון? באיזה כיתה היא? 

אם היא עדיין בכיתה י' (כך נשמע ממך) אין עדיין מה להחלץ כי רק שנה הבאה יהיו הבגרויות 

לצערך, אין הקלדה במקצועות דלי מלל (מתמטיקה, פיזיקה, מדמ"ח וכו')

ולכן אין על מה לנסות להתבאס, זה מה שיש, ועם זה מנצחים

ההתאמה שמחליפה את ההקלדה היא שעתוק (ובהחלט עדיף מאשר לנסות להקליד במתמטיקה, תנסי ותראי שזה סיוט)

ההקלה של שעתוק היא שהבת שלך כותבת את המבחן כמו כולם כולל תוספת זמן אם צריך

ולאחר סיום המבחן היא יושבת עם מורה אחרת מבית הספר (שהיא לא המורה הישירה שלה) 

והן ביחד מעתיקות את הכתוב במחברת למחברת חדשה

שתי המחברות נשלחו לסריקה ובדיקה, הבוחן מוודא שכתוב בהן אותו דבר, אבל הוא תכלס בודק את הכתב המסודר

אז איך מוציאים התאמת שעתוק?

פונים לרכזת התאמות בבית הספר, מבקשים ממנה שתבנה "תיק" מבחנים לבת שלך, 

ואת התיק הזה שולחים למשרד החינוך ובדרך כלל אם יש באמת כתב גרוע 

מקבלים את ההתאמה הזאת

במתכונת ובמבחנים בדרך כלל לא עושים את השעתוק כי המורה מצליחה לקרוא את כתב היד, ואם משהו לא ברור היא יכולה לפנות תמיד לתלמידה

למיטב ידעתי אין צורך בשום אבחון לשעתוק

אלא המורה/מחנכת מדווחים שיש לה כתב לא קריא ומתחילים תהליך של בניית התיק

תודה רבה!

יש התאמה של שעתוק אבל מאוד קשה לקבל אותה.

אם לא מצליחים לקבל משהו לכתיבה אז הארכת זמן תעזור לאפשר לה לכתוב יותר לאט ואולי קצת יותר קריא, וגם מבחן מותאם יאפשר לה לבחור שאלות שדורשות פחות כתיבה.

מלמדת הרבה שנים מתמטיקה בתיכון וזוכרת אולי מקרה אחד שאישרו שיעתוק.

בעוד שנה ושנתים עלול להיות מאוחר מידי. רכזת ההתאמות אמורה לדעת את כל הנהלים והניואנסים. לועדת התאמות בשביל הקלדה מגישים במהלך כיתה י ואז מקבלים אישור לבגרויות שאמורות להתקיים ב יא- יב. אם מגישים בכיתה יא זה מאוחר מידי לבגרויות של יא. 

התאמות.

אחכ זה כבר יותר מסובך

ששעתוק זה משהו שמקבלים בקושי ...

אבל תמיד חשבתי שאם ירצה ויכתוב לאט יותר כן יבינו מה כותב.

כל מבחן שלו כתוב שצריך לשפר את הכתב.

מתי החלטתם שזה דורש אבחון? 

כתב יד לא קריא זו סיבה להקלות

לא יודעת איך הלך האבחון ומול מי האמת.. אבל כדאי לבקש

כמה פעמים בהרדמות, זה כמה שניות, ואז יצאתי

בשניהם היינו איתו עד שהוא נרדם

בחלק של ההרדמה רק אחד ההורים יכול להיכנס

בניתוח השני הייתי בהריון אז אמרו שעדיף שבעלי ייכנס כי יש שם כל מיני מכשירים וחומרים ולא יודעת מה..

כיפית לראות שמרדימים את הילד שלה.....

לקח לי כמה דקות טובות להתאפס

מצד שני לא הסכמתי לוותר לבעלי שהוא יכנס

הייתי חייבת להיות שם ברגע הזה.....

לצערי קראו לי כשהוא כבר היה ער, בוכה ומבולבל😔

למרות שחיכיתי בלחץ בחדר המתנה.

תדגיש להם מראש שייקראו לך מהר.

בהצלחה!!!

מסכה (כמו של אינהלציה) זה רק לקטנים,

לגדולים ההרדמה בעירוי.

אבל אצל הבת שלי בניתוחים של גיל 11, ו12 היה בהרדמה בעירוי.

(לקטנים שמים עירוי למטרות אחרות אבל החומר הרדמה עצמו לדעתי זה רק דרך המסיכה)

אבל יש חומר שמוזרם לאורך הניתוח בעירוי

בשאיפה גם בגיל 14.

אבל אם אני זוכרת נכון, אמרו שזה רק להתחלה, ואחר כך מכניסים ישר לווריד.

האמת שאני לא זוכרת כל כך.

הבת שלי עברה ניתוח בגיל 6 והייתה עם מסכה. בגיל 15 כמובן היה לה עירוי.

עכשיו בת אחרת שלי, בת 7.5, גם אמורה לעבור ניתוח... מניחה שכן תהיה מסכה, היא די קטנה בסופו של דבר, ומחט של עירוי זה מפחיד...

והרדמה בעירוי...

הסבירו לו בכל שלב מה עושים. נהניתי מזה מאד.

כי הבת שלי בגיל 11 כבר הייתה מפותחת יחסית,

סביר להניח שזה הטווח פחות או יותר.

בכל אופן בגלל שכולם לפני כתבו על המסיכה, והפותחת לא ציינה את גיל הילד, אז כתבתי שלא תופתע.

לו את הבחירה אם להרדים בעירוי או במסיכה

זה קצת אכזב אותו שאכן לא שאלו אותו ותוך כדי ששמו לו את המסיכה כבר תקעו לו את העירוי ביד.

הוא אמר לי: אבל הבטיחו שישאלו אותי.... צודק 🤷‍♀️

למזלי בגלל שזו היתה מרדימה מיומנת הכנסת העירוי לקחה לה חלקיק שניה.....

חוויה לא נעימה, גם ככה הכל מלחיץ. 😏

אם הרופא נתן לו אפשרות לבחור, כנראה שהוא על הגבול, אז מצאנו את שלב המעבר פחות או יותר (שמבוסס על מבנה גוף, ובכל זאת הגיל מהווה אינדיקציה מסויימת)

@טארקו לשאלתך.

הרבה פעמים מסכימים שיכנסו עד שמתחילים להרדים כדי שהילד יראה

את ההורים עד שנרדם ולהוריד לחץ (גם להורים)

ויוצאים כשהוא לכאורה נרדם.

האמת שלא תמיד זה נראה שהוא נרדם - הוא עדיין יכול להיות בעיניים פקוחות - אבל לטענת הצוות הוא כבר רדום... (ככה היה לי כשהייתי עם הבת שלי בניתוח. בשאר הפעמים בעלי היה, ולא זוכרת אם הוא תיאר אותו דבר)

של ארבעה ניתוחים.

נותנים להיכנס עד שהילד ישן, ברגע שישן מוציאים את ההורים.

חוויה לא נעימה, במיוחד בילד מתנגד..

לקראת עוד ניתוח 😑

אני מצפה מבעלי שיבין את הסיטואציה

זה לא נעים בכלל

להיות במיטה כל השבת וכל הזמן דואגים לי. זה לא המשפחה שלי, זה מּמש ממש מצב לא נעים 

איך זה עובד? חייבים ללכת תמיד למשפחה שלו כשהם מזמינים?

בעיני החלטה של התארחות צריכה להיות החלטה משותפת. ואם לצד אחד זה לא מתאים אז לא בכוח."על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו", כפשוטו לשני הצדדים. אתם הכי חשובים!

ולכן מלכתחילה מזמינים אחת לחודשיים בערך, או בחגים שזה תורות.

אבל מצידכם מותר להגיד שלא מתאים.

רק כדי לנרמל- אנחנו לא היינו בשבת אצל חמי וחמותי כבר למעלה משנה וחצי, והם מזמינים לאחרונה כמעט כל שבת. אז מה? אנחנו נחמדים ומנומסים וגם כנים במידה שמתאים לנו לשתף את הסיבות. אבל בעיקר בעיקר חושבים על עצמינו, ואני חושבת גם על הילדים שלי, ועל זה שהדבר האחרון שהייתי רוצה זה שהם יבואו אליי בלי שמתשחק להם ועל חשבון שלום הבית שלהם

ובכל מקרה, כדאי לנהל את כל הנושא הזה בהידברות.

אם את לא יכולה להתארח,

ואת מתארחת ונאלצת לשדר עסקים כרגיל  זה לא תקין.

לא מהבחינה הזוגית ואולי גם לא מבחינה רפואית. הכי נכון שתחליטו יחד ויהיה לך מקום גם להגיד לא. 

אבל הברכה שורה על הנסתר

במיוחד שאני יודעת שהמשפחה לא ששה מזה כי ההריונות שלי קשים ומאתגרים את כל המשפחה

לא אמור להיות להם say בנושאים של כן או לא הריון.

ואם ההריונות שלך מעמיסים עליהם (או שהם טוענים שזה מעמיס עליהם) אתם צריכים לקבל עזרה בתשלום ממקור חיצוני.

אם אתם תלויים בעזרה שלהם, הם מרגישים בנוח להביע דעתם, אם אתם מסתדרים לבד אתם יכולים להגיד להם בפה מלא- וככה אני עושה לפעמים, למרות שיש לי אהבה גדולה להורים שלי ולחמים שלי- שזה לא עניינים/לא על חשבונם/משהו בסגנון.

אני מבטיחה לך שהקשרים שלנו יפים וטובים למרות שנאמרות מילים לא פשוטות, כיוון שהן נאמרות בכנות, בחיוך ובכבוד.

כדאי אולי למתוח להם גבולות.

שלכם כזוג כלפיהם. 

הילדים, הבעל

מהם אני לא דורשת ולא מבקשת

והם לא אומרים לי אם להביא או לא, אבל מספיק לראות את הפרצוף או בכללי שהם לא מרוצים מהסיטואציה, זה מספיק בשביל לרצות למנוע לספר

שהייתי בהריון בהתחלה היה לי מאוד קשה להתארח שאני על הפנים וגם רציתי למשוך עוד קצת ולא לספר עדיין..

אני חושבת שזה תלוי בהרגשה שלך ומה יעשה לך טוב הייתי נשארת שבת בבית ונניח ללכת עוד חודש חודשיים שכבר תרצו לספר

ושתרגישי יותר טוב 

אני חושבת שבעניין הזה נדרש שיח שהוא מעבר לרגיל אצלכם.

בעלך כבר לא רק הילד של ההורים שלו, ואם הוא לא מצליח להבין אותך ואת צריכה ללכת בכל מחיר, זה קצת בעייתי בעיניי האמת ואומר יותר בעדינות - בסוף זה לרעתכם כי ריצוי יכול ליצור בסוף תסיסה קשה של כעס ורגשות קשים. גם את מולו וגם את מול עצמך.

הייתי חושבת שוב אם להשאיר את זה ככה או לפתוח את זה בטיפול. לא יכול להיות שמספיק שמזמינים וחייב להגיע בכל מחיר. יש לכם חיים וחוסר ההתחשבות בך פה הוא קצת בעייתי בעיניי.

מקווה שאת קוראת בטוב♥️ ומקווה שאני מבינה את הסיטואציה נכון. הכל בדרכי נועם כמובן ולא ממקום של פתיחת חזית אבל מותר לך להרגיש לא בנח לנסוע ולכל הפחות צריך להיות פה שיח ענייני שרואה את התחושות שלך ונותן לך מקום

זה דפוס התנהגות שדורש שינוי

ומי שמבין שותק בנימוס

לא מפריע לי שיבינו ויסתמו

מפריע לי שישאלו וידברו על זה

אז אם אנחנו שותקים סימן שאנחנו לא רוצים עדיין לדבר על זה

כשנרצה נספר

בכל מקרה אני לא חושבת שזה נכון להתארח בכל פעם שהם מזמינים

אלא לפי מה שמתאים ומסתדר לכם ולהם

את יכולה לנסות לעשות הפסק ביום שבו שבוע אח"כ אין לך משהו מסויים.

כמובן, שהכל יכול להיות, ויש דברים שיכולים לשבש. אבל אפשר לנסות.

שזה לחכות עד יום ראשון

וזה מבאס

כי החתונה חמישי הבא אז אני לא אעשה היום

ואז שבת חתן

ואני צריכה לברר גם אם בראשון יש שבע ברכות של הצד שלנו 

ואז זה לחכות לשני

אוף

ופשוט מנסה לעשות הםסק

אח"כ תראו מה לעשות...

ומה שלומכם??

ביום של ארוע? או בשבת חתן?

מלחיץ אותי מידי

אנחנו בסדר ב"ה

חוזרים לשגרה לאט לאט

תודה💕

על שניכם

הרב שלנו דוקא אמר שאחרי לידה לעשות הפסק ברגע שאפשר

לבדוק שביעי

ואז אפשר גם לטבול יום אחרי

ועוד משו

האם יש איזשני בדיקה מאתמול שיכולה להחשב כהפסק?

או אחרי החתונה למצוא מקווה בסביבה שפתוח עד מאוחר

הייתי עושה מאמץ כדי לא להיות אסורים בשבת... לא כיף

(ומתי חופה? אולי אפשר להספיק לפני?)

לא ידעתי מה עדיף, לדחות את ההפסק או את הטבילה אחרי ההפסק

אני אשאל רב באמת

אתמול שכחתי לצערי הרב לעשות הפסק כי לא הייתי בבית

מלחיץ אותי מקווה ביום של החתונה

זה אחות של בעלי

זה אומר שאנחנו שם מוקדם לצילומי משפחה

עם איפור של ערב

ויוצאים אחרונים מהחתונה....

ונשמע לי מטורף אחרי האירוע להתחיל הכנות

גם ככה אף אחד לא מבטיח שה-7 נקיים ילכו חלק (בעז"ה שכן).

אחכ הייתי שוברת את הראש מה לעשות אם זה יוצא ביום פחות טוב.

לפעמים השכבתי את הגדולים יותר כשהתינוק היה במנשא.

היה שלב שהתינוק היה נרדם לפני, ואז הייתי פנויה להשכיב את הגדולים. אבל הרבה פעמים הוא בדיוק התעורר, ואז הייתי באה אליו, והם היו נשארים לבד.

כיום הקטן שלי ישן צהריים במעון, והולך לישון יותר מאוחר.

כשאני משכיבה את הגדולים יותר, הוא מסתובב. לפעמים הגדולה מעסיקה אותו, לפעמים הוא קצת יושב עלי.

יעזור לקבוע מראש עם הגדולים, שיהיו פנויים בזמן הזה? אולי שתהיה איזו תורנות ביניהם, כל אחד ביום אחר?

לפעמים עוזרים נקודתית פה ושם אבל ההשכבה באמת ארוכה ככה שרוב הזמן אני לבד

אני משתמשת הרבה במנשא ובאמת לא חשבתי להשתמש בו בהשכבות.

אז איך זה בדיוק הולך, היית שמה את התינוק מקדימה? כי אז זה נראה לי מפריע קצת להיות פנויה לילדים, זה גם ידרוש ממני לעמוד ולא לשבת לידם (משום מה הוא לא רגוע עם המנשא כשאני יושבת יותר מכמה רגעים)

והקטן שבמעון- אין אפשרות להשאיר אותו להסתובב בבית. הוא ממש שובר וחייב השגחה צמודה 

אבל הם יכולים להעסיק אותו בזמן שאת משכיבה את הילדה, או שהם לא יכולים לעזור בכלל בזמן הזה גם לא בלהעסיק אותו?

אולי אם תמקדי את העזרה רק לזמן שאת מרדימה את הגדולה ולא את התינוק הם יצליחו להחזיק מעמד?

הקטן שבמעון עולה לגן או ממשיך במעון?

השלב הזה שהם ישנים יותר מדי במעון ממש קשוח.

הייתי מציעה לצאת עם התינוק והפעוט לסיבוב בחוץ אחרי שהילדה נרדמת במקום לרדוף אחריו בבית. או שהתינוק יירדם בדרך, או שהוא יתעניין בחוץ.

כך או כך יכול להיות שיהיה לך יותר קל כשהם רגועים בחוץ.

אולי גם תצליחי לאכול משהו כשאת איתם בחוץ. איזה סנדוויץ לפחות.

אולי לשמוע סיפור באוזניות?

לא הייתי מנסה להשכיב אותו, זה רק גומר אותך והופך את ההרדמה למתישה.

תחשבי איך אפשר לגרום לו להיות לידך בשקט בלי לישון.

אם הוא עולה לגן עירייה זו בעיה ממוקדת ליודשים הקרובים ואז זה ייפתר מאליו.

אז שווה גם לתאם עם בייביסיטר או שבעלך יגיע יותר מוקדם בימים מסויימים לחודשיים הקרובים.

אם שנה הבאה הוא עדיין במעון זה רק ילך ויחמיר

אז תצטרכו לחפש פתרון מובנה.

תנסי להפריד את השינה שלהם, לדעתי יש סיכוי טוב שהגדולה תירדם לך מהר בלי בעיות ואז הכל יהיה פשוט יותר.

ויש לו עוד שנה במעון, בגלל זה רוצה לפתור את העניין

(והוא גם יחסית מהקטנים, עוד לא בין שנתיים. לא יודעת למה השינה הזאת כל כך מעכבת את שנת הלילה)

אני מבחינה באמת אין לי ברירה אלא להפריד אבל מנסה לחשוב איך באמת לעשות את זה

כמו טרמפולינה, ערסל חיבוק...

ואז הוא גם יוציא מרץ שזה יכול לעזור להרדמה רגועה יותר אחכ

ויעסיק אותו שתוכלי להתפנות להרדים את הגדולה יותר

ואת הגדולה אולי יעזור שתהיי איתה כמה דקות ואז לשים לה שירים/סיפור ברמקול בלוטוס? אצלנו זה ממש עזר לשחרר אותנו בגיל גן..

אנסה אולי לשים לה סיפור

הלוואי ויעבוד

שהיא גדולה

אז תשבי איתה איקס זמן

ואז את מפעילה לה סיפור ויוצאת..

ותשמעי איך היא מרגישה עם זה

לק"י

את התינוק להרדים בידיים/ עגלה או מה שנוח בישיבה ליד המיטה של הגדולה.

בהצלחה!

אין ספק שזה מאתגר.