ומה קורה כשזה לא קל? שרשור לשיתוף.תחיה דולה

כשהלידה היתה ממש רחוקה מהחלומות שלך? כשההריון קשה הרבה מעבר למה שציפית?
כשההריון הפתיע והגיע ממש לא בזמן שהיית רוצה? כשההריון הסתיים ביידים ריקות חלילה?
כשהתינוק לא מושלם? כשמצב הרוח מסרב להתאושש? 

 

 

שרשור שיתוף של צרות קטנות וגדולות. 
הפורום שלנו שמח בדרך כלל, רוב הפוסטים פה עוסקים בצרות קטנות ושמחות גדולות. 

 

בואו ניתן מקום ובמה לכאב, את מוזמנת לשתף פה בניק שלך או באנונימי עם התמודדות שלך סביב ההריונות והלידות, הקושי ומה שעוזר לך להתמודד, אם יש לך שאלה או בקשה אם יש משהו שרצית שכחברה נקרא אותי. אני כאן, מבטיחה לכן שקוראת כל תגובה גם אם לא תמיד מגיבה. 

מי ראשונה?

אני ראשונה אנונימי (2)

קשה לי בהריונות שהזוגיות נדחקת הצידה. אפילו מרגישה שהקשר מתערער ומפחדת שימאס לו ממני.

 

מרוב שאני מרגישה רע (פיזית) קשה לי עם עצמי, כל שכן עם בעלי המתוק,

וזה עוד בלי התייחסות למצבי רוח והורמונים אהמ..אהמ...

 

 

חיבוק גדול.יפעת1

זה כל ההריון או רק בשליש הראשון?

הורמונים הורמונים.. לפחות יש לנו את מי להאשים

זכיתי וכל ההריון ככה, עד רגע הלידה אנונימי (2)

ב"ה שאני שוכחת את גודל הקושי, אחרת..

מצטרפת אליך בעניין הזוגיותאנונימי (5)

הריון ראשון,שנה ראשונה ברוך ה'.

את מצפה שהלבבות בעיניים ימשיכו כמו שהיו אחרי החתונה,

ו..ההרגל עושה את שלו..חצי חיוך

ואז הריון שני,ברוך ה' (שלא ישמע שאני מתלוננת,שמחה מאוד על כך!!)

הטיפול בילדה,העייפות,העבודה..

ולמי יש כח בכלל להיות ביחד..?

כעת אני אחרי לידה שניה,ומרגישה שאנחנו חיים ביחד,אבל לא ממש ביחד..

מה גם שההורמונים מוציאים ממני תכונות שלא ידעתי שקיימות,

אולי זה רק תופעות של אחרי לידה ואח"כ זה יסתדר?

כבר שוקלת ללכת לייעוץ.

אשמח לטיפים איך אפשר לחדש את הקשר..

וסליחה אם זה לא קשור לשרשור..

 

חיבוק גדול.יפעת1

קשור מאוד לתקפ' שאחרי לידה. ובין כל זה..אסור לכם לשכוח ולהזניח את הזוגיות. 

צאו להתאוורר יחד לבד. בקשו עזרה מההורים. 

תקפידו על שיח פתוח פעם בשבוע לפחות. 

תפרגנו אחד לשני גם אם בהתחלה זה מאולץ.

תשחקו קצת יחד בשבת. 

לאכול ארוחה יחד פעם ביום. להשקיע בקשר.

 

 

תודה יפעת,את מקסימה!אנונימי (5)


אני שניה אנונימי (3)
ניק מוכר אבל מעדיפה שלא ישאר בכרטיס אישי.

הריון ראשון ישר אחרי שהפסקנו את הגלולות, שמחים שנקלטנו כ"כ מהר. שבוע 7 הולכים לאולטרסאונד ראשון והרופא חושד שיש משהו ברחם, בנוסף יש עוד משהו אצלי ברקע, והופ למעקב הריון בסיכון.
שבוע 13 עושים שקיפות עורפית, תוצאה משוקללת 1:170, נשלחים לייעוץ גנטי. מחליטים שמה שהקב"ה שולח לנו אנחנו נקבל בשמחה ולכן עושים מי שפיר, הגניקולוג שולח לאקו לב עובר כדי להוריד קצת את רמת המתח ואנחנו מסכימים. סקירה מוקדמת, סקירה מאוחרת ואקו לב ב"ה תקינים שלושתם.
שליש אחרון ואני כל שבועיים מגיעה למעקב אצל הרופא שכולל אולטרסאונד וביקור אצלו. משתדלת שלא להפסיד יותר מידי לימודים ועבודה, משתדלת לא להעמיס עלי יותר מידי, למזלי יש לי רכזת מקסימה שעושה הכל כדי לעזור לי.
שבוע 36, החמרה במצב שלי, נשלחת לזירוז אבל בסוף במיון יולדות מעדיפים לחכות שבוע. חוזרת שבוע אח"כ ומתאשפזת. זירוזים שונים שלא עוזרים ורק מייאשים עד שיורדים המים באופן ספונטני! אחרי כמעט 24 שעות כשמתוכן 12 שעות עם פיטוצין במינון עולה ואפידורל, ילדתי תינוקת מתוקה. ביקשתי לפני זה מהמיילת לשים אותה ישר עלי בשביל בונדינג, היא סיכמה איתי שהיא תיקח לבדיקה ותחזיר אם הכל יהיה בסדר. לצערינו הייתה מצוקה נשימתית, קוראים דחוף לרופאת ילדים, היא בודקת ואומרת שלוקחת אותה לפגיה. מביאה לי אותה שאני אראה, שמה עלי לחצי דקה שאני אלטף קצת ואביא נשיקה, ולוקחים ממני את הילדה. בעלי הולך איתה לפגייה ואני נשארת לבד עם רופא שתופר אותי.
בנתיים ההורים הגיעו והלכו לראות את התינוקת בפגיה, לא סיפרנו להם כלום על החשד לתסמונת דאון, ולכן אח"כ כשבעלי מלווה אותי לחדר ולוחש לי באוזן שהקטנה עשתה איזה פרצוף והוציאה לשון ושאחת הסבתות אמרה שזה נראה כמו תסמונת דאון. באותו רגע רק רציתי ללכת לפגיה אבל האחיות במחלקה לא הסכימו כי הייתי עדיין תחת השפעת אפידורל, רצו שאלך לישון ואקום אחרי כמה שעות עם אנרגיות ואז אלך לפגיה. אבל לקח לי שעתיים להירדם מרוב התרגשות של אחרי לידה ואחרי עוד שעתיים התעוררתי ורק אז, 8 שעות אחרי הלידה ראיתי שוב את הקטנה.
הייתי צריכה לחכות עוד 8 שעות עד שיגיע רופא ילדים בכיר וידבר איתי וירגיע.

לסיכום, לא היה לי שום בונדינג נורמלי עם התינוקת. והשעות שאחרי הלידה היו שעות מלאות בחרדה בגלל פליטת פה של אחת הסבתות. הלקח שלמדתי מזה זה ללדת בבי"ח אחר בפעם הבאה ולהתעקש שההורים של שנינו לא יבואו עד שאני מתאוששת.
אי אפשר לערוך אז מתקנתאנונימי (3)
שאחרי הייעוץ גנטי החלטנו שלא לעשות מי שפיר כי גם ככה לא היינו עושים הפלה אז אנחנו לא רוצים לקחת את הסיכון של בדיקת מי שפיר עצמה בנוגע להפלות.
ולא עשינו את הבדיקת דם כי גם אחרי ההחזר זה יצא הרבה כסף (לא ביררנו מחירים מדויקים אבל בגלל שזה לא שינה לנו אז לא עשינו).
נשמעת חוויה קשה...אנונימי (4)

בחרתם צעד אמיץ מאוד בעיני

 

(אבל רוצה בכל זאת להרהר בקול.. בשביל אחרות.. לעניות דעתי- לפעמים כן כדאי לעשות את בדיקת מי השפיר כדי לדעת- בין אם לטוב - שאז החרדה יורדת ובין אם למוטב- שאז יודעים לקראת מה הולכים, כמובן שיש סיכון מסוים להפלה וכל זוג יעשה את הטוב בעיניו..ונראה שעם כל הקושי שהיה הבחירה שלכם היא זו שהתאימה לכם- וזה מדהים בעיני- לקחת את האי-ודאות שגם ככה כ"כ קיימת בכל הריון ובטח בהריון כזה, ולדעת שיש כלי מסוים להפחית את אי הודאות הספציפית שלכם- ולא להשתמש בכלי הזה בגלל הסיכון הקיים בו)

 

כמה זמן עבר מהלידה?

האם זה עדיין משמש כטראומה ברקע של הקשר או שזה סיפור שעבר ואיננו

מעניין אותי מאוד- אם בא לך לשתף עוד.. כמובן

עברו כמעט חמישה חודשיםאנונימי (3)
זה ממש לא משפיע על הקשר שלי עם הקטנה, אני הכי אוהבת אותה בעטלם והיא הכי מתוקה ומקסימה שיש!
רק באמת נקודתית מפקיע לי שלא היה לי בונדינג איתה ואח"כ היא הייתה בפגייה והיו לי יומיים מאד קשים על כל ההליכות מהחדר אליה, ולהיות איתה, ולנוח, ולהגיע בזמן לארוחות במחלקה, ולהיות עם מבקרים, וכל אחד רוצה לראות אותה אבל אי אפשר להכניס אנשים שהם לא ההורים או הסבים והסבתות.


לגבי המי שפיר והווריפי-
אני גם בעד לעשות את הבירור שמתאים לכל זוג לפי בחירתו. אנחנו ידענו שלא נעשה הפלה לכן לא עשינו מי שפיק כי זאת בדיקה לא נעימה בעיני וממש לא רצתי לעשות אותה.
את הווריפי שקלנו אם לעשות אבל הרופאה המקסימה (באמת מקסימה) בייעוץ הגנטי אמרה שזה מחוץ לסל ועולה בערך 4,000-5,000 שקל. יש לנו ביטוחים פרטיים מהעבודה אבל לא היה לי כח להתחיל לברר כמה ההחזר.
חחק מזה היה גם הפחד מלגלות שאולי באמת יהיה תסמונת דאון ואז לא נוכל להסתיר מההורים (לא סיפרנו כי לא רצינו להדאיג ואולי זה סתם. ועד היום הם לא יודעים על זה). העדפתי שזה יהיה בגדר חשש ולהתמקד בזה שאני צעירה והתוצאה הלא תקינה הייתה בגלל השקלול עם הגיל, ושהשקיפות עצמה הייתה תקינה. יכול להיות שהיה פה גם הדחקה אבל זה מנגנון ההתמודדות שהתאים לנו כזוג ולכן זה מה שעשינו. כששואלים אותי מה לעשות, וזה גם מה שאני רושמת בפורום או בקבוצות בפייסבוק, אני ממליצה על מי שפיר (כאשר שוקלים הפלה) או על הווריפי (כשלא יפילו בכל מקרה ורק רוצים לדעת).
וואו,כמה צריך להיזהר עם הדיבור.יפעת1

כמה חשוב הבודינג הראשוני. חיבוק גדול. ב"ה שהכל עכשיו בסדר.

תודה על השיתוף.

 

(האנונימית השניה) מאד חשוב!אנונימי (3)
כל השרשור הזה עושה לי חשק למהר הבייתה ולתת חיבוק ענק לקטנטונת שלי .
סליחה על הבורות...מה דה בודינג?לכל זמן ועת
מה זה בונדינג?יעל מהדרום
לק"י

ואני ילדתי בניתוח בגלל מצוקה עוברית, וראיתי את התינוק רק כמה שעות אחרי הלידה..
בינתיים בעלי הראה לי תמונות שלו בפלאפון.

והלילות- עדיין לא רצופים. למרות שהקטן כבר בחור בן כמעט עשרה חודשים
בודינג=חיבור ראשוני בין האמא לתינוק שיהיה עור לעוריפעת1

חיבוק גם לך. זה אחד הדברים הקשים בניתוח חירום

כן..אבל ב"ה אני לא סוחבת תחושת בעסה מזהיעל מהדרום
נראה לי שצריך לומר בונדינג.בת 30


^^ זה נכתב באנגלית bondingאנונימי (3)
זה מהמילה קשר (bond)ונפש השנית
נכון,צודקת.יפעת1


נשמע קשה!!!liki
לחיות עם מחשבה לא ברורה, אפילו לכמה שעות, קל וחומר לכמה ימים...
העיקר שסוף טוב-הכל טוב!
התאוששות קלה, שתשאיר רק רשמים טובים וחיוביים
באמת היה לחץ גדולאנונימי (3)
אבל ב"ה שהכל בסדר ויש לנו תינוקת בריאה ומקסימה
את פשוט גיבורהמדי פעם פה


וואוו נשמע ממש לא פשוט...עובדת השם

באמת הסבתא אמרה שזה נראה לה כמו תסמונת דאון בלי שהיא ידעה כלום??

זה ממש מלחיץ ואת נשמעת גיבורה גדולה!

ב"ה שהילדה בריאה ושלמה!

באמת באמתאנונימי (3)
לא סיפרנו כדי לא להלחיץ אותם, אני ממש לא גיבורה אבל תודה .
לא יאמן...עובדת השם

כלומר אני מאמינה לך בוודאי אבל רק לחשוב מה הסיכוי שיחשבו דבר כזה כאשר את בעצמך באמת חושדת שזה אמיתי....

אשריך על האמונה בה'!

גם אני משתפת...אנונימי (6)
ב"ה היו הריון ולידה קלים ומהנים
אבל במשך כ-ל ההריון וגם אחרי הלידה כמובן, החשק המיני שלי היה ירוד ביותר. בעלי היה כל כך מסכן, וממש נקרעתי בין חוסר הרצון שלי לבין הרצון לשמח אותו.
תקופה לא פשוטה בכלל.
ב"ה עברו כמעט שלושה חודשים מהלידה (ראשונה) וזה מתחיל להשתפר, אבל עכשיו התחילו כל מיני דימומים מעצבנים מהסרזט, שאמנם לא אסרו אותנו, אבל גורמים למתח ועצבים...
אבל ב"ה, ב"ה, זכינו בתינוקת הכי מתוקה בעולם, ואנחנו מאוהבים בה לחלוטין!! שווה הכל
באמת תקפ' לא פשוטהיפעת1

מבחינת החשק המיני,במיוחד שלישי ראשון ואחרון,ואחרי הלידה. הנקה מורידה את החשק. וגם גלולות למניעת הריון.

חיבוק גדול. להמשיך להשקיע ולא להתייאש

החודש הראשון שאחרי הלידהבת 30

בכל לידה.

אני ממש סובלת בחודש הזה...במיוחד אם הוא יוצא בחופש הגדול או בחגים מטורלל

לתינוקת כמובן אין שום סדר מבחינת שינה והנקה.

כל הנקה יש לי כאבים ברמה שאני בערך רואה כוכבים, ובדיוק ברגעים הכואבים האלה של תחילת ההנקה כול הגדולות חייבות עכשיו עכשיו דחוף לשאול אותי משהו.

אין לי כוח לכלום. הבית מהפכת עולם, כל הבגדים בערימת כביסה אחת שהולכת ונהיית גבוהה ולמצוא חולצה זאת משימה בלתי אפשרית.

באיזשהוא שלב נמאס מאוכל של אחרים (וזה לא מפחית מהכרת התודה שיש לי לשכנות המקסימות שמבשלות עבורינו...)

אבל מצד שני אין לי שום כוח לבשל נורמלי בעצמי.

עם כל העייפות והקושי אני עוד צריכה (ברוב הימים לפחות) לקום בזמן כדי לארגן את הבנות שלא יפספסו את ההסעה.

 

 

בקיצור- כל התהו ובהו הזה שבחודש הראשון הוא אחד הדברים הקשים...

מזל שזה נמשך רק חודש ואז הבית מתחיל להברא מחדש אחרי התהו ובהו הזה.

כל מה שקורה לך חודש-לי לוקח שנה . וזה קשה!אין כמו אמא


גם אני לא החזקתי את ביתי היקרהרק ה'!!!
לאחר שיצאה ממני. המיילדת זרמה עם העניין והסכימה (מראש ביקשתי ממנה וגם ביקשתי שלא יחתכו את חבל הטבור עד שהוא מפסיק לפעום) אך התינוקת יצאה כחולה עם חבל הטבור קשור סביבה פעמיים אז היא היתה עלי לכמה רגעים התחילה לבכות ומיד לקחו אותה ממני. בעלי עלה איתה לתינוקיה ואני נשארתי בחדר לידה עד שעתיים וחצי אחרי הלידה ואז ראיתי אותה. הרגשתי כזה פספוס שהיא לא היתה עלי אבל ב"ה העיקר שהיא בריאה.
אצלי הלידה השניה היתה טראומתיתAnonimit 28
אחרי שהלידה הראשונה היתה סבירה לגמרי ציפיתי שהלידה השניה תיהיה מהירה כמו שכולם רוצים
היה לי ניתוח חירום שגרם לי למן "כעס" על הילדה..
(אל תהרגו אותי) שכאילו היא לא יכלה לצאת מבלי להוריד דופק ולהלחיץ את כולם.
הביאו לי אותה רק 12 שעות אחרי..
בעקבות כך גם נראה חי שחויתי מן דיכאון למשך חודש(כמובן שאף אחד לא ידע חוץ מבעלי ולכן גם אף אחד לא גילה אמפטיות)
ב"ה הזמן עבר והילדה הזאת זה האהבה הכי גדולה שלי..היא נחת היא ילדה של אושר..זכיתי!
חס וחלילה להרוג אותך,נשמע לגיטימי וטבעי.יפעת1

תודה על הפתיחות והשיתוף. לא מובן מאליו.

ב"ה שאת אחרי ומרגישה טוב.

מה שאת מתארתliki
זאת תגובה מוכרת... בעיקר אחרי ניתוחים. שמחה מאוד לשמוע שעברת את התקופה הקשה ואת מרגישה עכשיו יותר טוב!!
צריך לקבל דברים בפרופורציות. קודם כל שכולם יהיו בריאיםיפעת1

ואח"כ הרצונות שלנו. ו

גם לי. עוד לא התאוששתי באמת.ירושלמית טרייה


בהחלט החודש וחצי הראשונים אחרי לידה. זה קושי עצוםיפעת1

צריך לעשות תיאום ציפיות,ואנחנו צריכות ללמוד להוריד שליטה ולהרפות.

ולדעת לבקש עזרה. בטח אם זה בשילוב חגים או חופש גדול.

אוי הנקה הנקה....rivki
שלושה ילדים שיחיו, מאות שקלים לשתי יועצות הנקה, כאבים כאלה שראתי כוכבים כמו שכתוב מעלי ( 'התינוק תופס טוב, יונק טוב והכל בסדר' - ככה נאמר לי).

אחרי הלידה האחרונה גם פצעים כאלה שהקטנה פולטת את הדם שלי.... שאיבות.... עוד שאיבות.... בנתיים מישהו אחר צריך לטפל בתינוקת בוכה...אין זמן לשאר הילדים.... מוסיפים תמ'ל....

ב'ה עברו הכאבים בהנקה ובשאיבה, הפצעים נרפאו... אבל הקטנה כבר רגילה לבקבוק ולא מוכנה לינוק...שאיבות עד שהחלב נגמר..

לסיכום, מרגישה כישלון אחד גדול בעיניין ההנקה.

ותודה לכל הקרובות, השכנות ושאר המתעניינות אם אני מניקה, ואם לא אז למה. אשלח לכן דו'ח מפורט בהמשך.

טוב שיש מקום שאפשר לפרוק!


מזדהה מאוד מאודאנונימי (22)

גם אצלי היו סיפורים דומים, אין לי כח להעלות את כל זה על הכתב..

וגם אני מרגישה כישלון בתחום הזה

תודה על ההודעה הזאת!

ובעז"ה מקווה שבפעמים הבאות ילך לך בקלות

דרך אגב זאת "סדר נשים"אנונימי (22)

מאנונימי כי אני לא מצליחה להכנס מהניק שלי

 

ומזדהה מאוד גם עם 2 השורות האחרונות, לא יכלתי לנסח את זה טוב יותר..

חיבוק גדול, תראי מה כתבתי מתחתייךתחיה דולה

זה מיועד גם אליך אם הזדהת עם זו שמעליך  

תודה תחיה! (סדר נשים)אנונימי (22)


מזדהה עם כל מילהאנונימי (27)


מתסכל כל כך להשקיע ושככה זה נגמר תחיה דולה

מבאס גם תגובות מהסביבה על זה,
הייתי מנסה להסתכל על כל טיפת חלב שהם כן קיבלו כעל רווח. 
לזכור שהתאמצת המון המון ולא תמיד התוצאה היא בהתאם להשקעה,

זה לא הוגן שתקראי לעצמך כישלון  
בדיוק כמו שלא היו צומחות לך כנפי מלאך לו ההנקה היתה מאריכה ימים, נכון?  
הנקה זה חשוב, אנחנו עושות מה שביכולתנו כמו כל דבר בגידול הילדים ומה שלא בידינו- בידי שמיים. 

תודה על ההבנה והתמיכה!rivki
ועל כל השירשור הזה...
חייבת להגיב בעניין ההנקה..אנונימי (21)
אלוקים נתן לי חזה גדול.. ממש! אבל יש לי פטמות שקועות, כך שהנקה זה משהו שהוא סיוט...
תמיד אנשים מתפלאים למה אני לא מניקה, הרי יש לי אפשרות כאילו...וכו..
אני מכירה את השאלות המעצבנטת והחופרות! אבל היום, אחרי כמה לידות..אני הבאתי את עצמי למקום של אמונה פנימית עמוקה ביכולות כאמא בניצול הנתונים שנתן לי הבורא.. ודווקא כשהשלמתי עם חוסר ההצלחה ההנקה והרפתי (!!) מתחושות שליליות וממה יגידו האחיות, היועצות, ההורים וכו.. דווקא אז הצלחתי להניק..

מה שאני רוצה לומר לך.. קחי אותך ואת ההצלחה בהנקה כמשהו נפרד לחלוטין.. תהיי נינוחה לגבי. זה.. זה מועיל! וגם אם לא תמלילי, זה מועיל להיות שלימה עם עצמך! סהכ את לא משאירה ילד רעב לבכות, ובתמל יש המון דברים טובים
אז אצלי, היה כך:אנונימי (7)

בין הלידה הראשונה לשניה חוויתי שני דברים שקרו אצל משפחות שונות.

דבר ראשון, אישה שעברה דיכאון רציני מאד מאד אחרי לידה רביעית נדמה לי. היה לפני 20 שנים.

והדבר השני, שראיתי תינוק שנולד לא על אף אחד מישראל, חרש עיוור אילם וזאת בגלל, שכאשר 

הרופא שלח את האמא מיד לבית חולים, היא עשתה "טיול" לארוז, להיפרד, וכו', וכשהיגעה לבית החולים

השיליה הזדקנה ואלו היו התוצאות. ובגיל שנה הוא נפטר. ואז נכנסתי להריון שני. כולי מפוחדת.

באמת ההריון השני היה הרבה יותר קשה מהראשון. היה לי גם לחץ דם גבוה וגם, כנראה היה לי סימפוליוזיס...

בקיצור, הכל מושלם...

וגם בלידה השניה היו לי תפרים והיה לי מאד קשה לשטוף, זה לא כמו התנאים אצל אמא...

עברו כחודשיים מהלידה לבעל היו מילואים לשבוע אימונים, וכשהייתי לבד, עקפו אותי בתור לקופה במכולת, והתחלתי לבכות. כי ידעתי שאני חייבת להספיק להוציא את הגדולה מהגן. בקיצור פתחו בשבילי קופה נוספת.

והיה לי קצת חום בשבוע הזה...

וכשהבעל חזר, והבנות כבר ישנו, דיברתי איתו הכי גלוי שיכול להיות. וביקשתי מהבחור ישיבה שבחג השבועות שהתקרב,

שניסע לאמא שלי כדי שהיא תעזור לי ולא אצטרך לבשל וכו' וכו' וכל זמן השיחה שלי אני בוכה,

ומשכנעת אותו לא להיות בישיבה בשבועות שזה בכלל לא ברור מאליו! והוא צדיק, הסכים!

למחרת קמתי בבוקר בן אדם חדש לגמרי לגמרי. היינו בבית בשבועות, התאוששתי לגמרי.

והכל טוב. כי כל המתח השתחרר בבכי.

סוף טוב הכל טוב!

 

👍liki
זה מקסים לקרואתחיה דולה

שעם מודעות שלך והקשבה של בעלך ממש השתפר המצב בצורה כל כך משמעותית. 
סוג של פתרון קסם זה נשמע
אני בטוחה שיש מאחורי זה עוד הרבה עבודה אישית וזוגית שלכם, שמחה שזה מאחוריכם.

זה היה לפני כ 18.5 שנים...אם ל2

ואני גרושה כיום...

מקווה שזה בסדר לשתף במשו יותר מתקדם...אנונימי (8)
הנסיכה שלי כבר בת שנה ב"ה

אבל מלא אלרגיות ואסטמה והקפצות מהמעון ולקום בלילה לבדוק שנושמת טוב...
וזה מתיש אותנו ממש...
בדיוק היום חשבתי - למה היא לא רגילה כמו כולם?
למה כל פעם אני מקבלת טלפון מהמטפלת שהילדה פורחת?

ב"ה שיש את הרגעים הכיפים האלה של צחוק וחיבוקים
בסוף היום שמשכיח הכל
יקירה, אני לגמרי מזדהה...אנונימי (15)

הריון ראשון היה בסיכון גבוה, מסובך וקשה מאד והלידה אחריו היתה נוראית ברמות שלא האמנתי...

אולי פעם אכתוב, כרגע אין לי כח להלאות אתכן במגילה כ"כ ארוכה וכואבת

התינוק שנולד (היום כבר בן 5) הוא מדהים חכם ושנון ולא מימש את התחזיות של הרופאים!!!

 

כבר חשבתי שהריון זו התקופה הכי לחוצה בחיים זה הריון...

 

הריון שני - עבר ב"ה חלק לגמרי, לידה קלילה ברמות, נולדה תינקת מדהימה ויפה

אבל- יש לה אלרגיה קשה ומסוכנת לחלב

ולמדתי שהחיים הם התקופה הכי לחוצה בחיים....

מלחיץ לשלוח לגן, מלחיץ לרדת לגינה כשכל הילדים אוכלים חלבי, מלחיץ להושיב אצל סבתא על הכסא הגבוה, כי האחיין המתוק אכל שם חלבי, מלחיץ לנסוע לנופש, מלחיץ......

בלי האמונה והתפילה כבר מזמן היינו מסתגרים בחדרי חדרים

 

אבל לא - בלב מפרפר נושאים תפילה חרישית, פרק תהילים שלא תצא תקלה תחת ידינו, בולעים את הגוש המלחיץ הזה שבגרון  עמוק עמוק פנימה -  ויורדים לגינה, נוסעים לסבתא / לנופש באמונה שהיא גם ילדה של אלוקים שבשמיים, ורק הוא קוצב חיים לכל חי

 (כמובן - בלי לגרוע עין או להסיר אחריות חלילה!)

בהצלחה בהתמודדותנר80

מוכר לי מאוד. אני מקווה שיש לך קבוע איתך תרופות (פניסטיל טיפות, ואם צריך אז גם מזרק אפיפן, ושיש בבית אינהלציה עם ונטולין). כשיש לך תרופות, יש לך אפשרות לעזרה ראשונה מידית, ואת יודעת מה צריך בדיוק לעשות.

דבר נוסף אפשר לבקש סייעת רפואית ממשרד החינוך (בגני עירייה ובכיתות נמוכות)

מעל גיל 4 , יש טיפול נגד אלרגיה בביה"ח אסף הרופא, אנחנו עשינו, וב"ה עכשיו היא שותה כוס חלב כל יום, ואוכלת מה שהיא רוצה. בהצלחה

תודה על הדאגה הכנה (האנונימית השניה)אנונימי (15)

לצערנו יש הכל.... אבחנה מדויקת, טסטים, ראסט, תגר  וארון תרופות נייד לכל מקום

הקטנה במעון ועדיין לא מגיעה לה סייעת (וגם עדיין לא בגיל של המחקר באסף הרופא)

בימים של חלבי במעון אנחנו שולחים אותה מאוחר, לאחר ארוחת הבוקר (ע"ח זמן עבודה שלי או של בעלי)

 

אבל עדיין - יש את הלחץ וחוסר שיתוף פעולה מצד חלק מההורים במעון שבטוחים שבלי אצבעות שוקולד / שקית שוקו על הבוקר (למעון) הילד שלהם לא יגדל

 

משתדלת להיזהר בלשוני ולא לקטול, אבל ממיני-סקר שעשיתי, הורים לילדים אלרגיים - מאד טעונים...

ממש מבינה את הקושיst20
אצלנו במעון התקבלה החלטה שלימי הולדת מביאים מגש פירות וירקות ולא עוגה וממתקים.
ב"ה זה ממש מוצלח וכל ההורים נהנים..
הבנתי שמשרד התמת או החינוך (לא זוכרת) ממש מעודד אתזה..
בדקתם אלרגיה?נר80

ממש נשמע לי- בגלל השילוב של אסטמה ופריחה

האנונימית הראשונה -אנונימי (8)
אני דווקא מרגישה חוסר התחשבות מההנהלה של המעון.
במקום להתחשב ולעזור, אני מרגישה שמשדרים לי שעדיף שהבת שלי תצא מהמעון...כי א"א להתמודד איתה ככה 😖
לאמא לילדה עם הפריחה והאלרגיה:אנונימי (25)

כתבתי פה כבר, אבל אני כותבת שוב: 

אמא אחת לילדה אלרגית, הקימה עמותה מדהימה לילדים עם פריחה על רקע אלרגי - אסטמה של העור.

מאד ממליצה לפנות אליהם. KUMI URI קומי עורי <info@kumiuri.org>

 

רפואה שלמה.

(גם אני מגדלת ילדים אלרגים... ברוך ה' במצב קל. מאד ממליצה על העמותה הזו!)

אישות אישות אנונימי (9)
זה התחיל מדימומים שלא אסרו אותנו אבל הנחיתו הוראה רפואית של להמנע מיחסים. אחרי שבועיים הקלו איתנו ל- מותר אבל לעיתים רחוקות.
אבל מה שקורה בינתיים זה שהבטן נורא מפריעה לי כשאנחנו יחד, ולוקח לי הרבה זמן להשתחרר גם ברגיל אחרי הפסקות ארוכות, ועכשיו בעצם יש רק הפסקות ארוכות
ואני יודעת שיש תנוחות יותר טובות להריון אבל זה דורש מאיתנו צעד משמעותי של שינוי, ובתדירות נמוכה ממש קשה להגיע אליו.
וקורה גם שבפעם הבודדת שזה קןרה בשבוע נניח, אני לא ממש נהנית כי שוב- לוקח לי זמן לדלג על המרחק, ולמחרת רוצה להתחיל מהתחלה אבל זה דורש ויתור של בעלי ולא תמיד זה מתאים (מה גם שכשניסינו אז בסוף סיימנו ביחד. זה לא עבד כל כך)


בקיצור-שמחה מאוד בהריון אבל הנקודה הזאת קשה לי ממש.
כמה שאני מבינה!!!אנונימי (10)

גם לנו היתה בעיה עם השליה, שעוד בזמן הנורמלי לא יכלנו להיות ביחד.

ואחר כך שהיה מותר בעלי התרחק ממני, וכמעט עד שלא שברתי כלים בבית (הורמונלית או לא?!)  הוא פשוט הודה בפה מלא שאני לא.... לא מושכת אותו בלשון המעטה....

יומיים בכיתי! הרגשתי שפגעו לי בציפור הקטנה שבתוך הנשמה! כ"כ נעלבתי, לא רציתי לדבר איתו....

וזהו, לא היינו ביחד עד הלידה, ואחר כך לקח לי חודשיים וחצי עד שטבלתי....

איזה כאב לב היה לי, איזה סיוט, זה כ"כ פגע לנו בקשר.... כמה שניסינו....

רק השם יודע מה עברתי... 

כמה זמן לקח לי להתרצות מהסיפור ולהרגיש חיבור רגשי שוב... המון! המון!

וכל הזמן אני שומעת שזה הזמן שהכי כיף בין בני זוג,שמשקיעים ביחד, שיוצאים לבלות... שישנים ביחד...שאשה בהריון זה הדבר הכי יפה שיש...

וזהו, קיבלתי את מה שהשם נתן לי

וכן, אני מאד חוששת מההריון הבא...

 

וואו, באמת לוקח זמן להתאושש מפגיעה כזאת תחיה דולה

באופן כללי בגלל הצניעות המבורכת בעיני נראה שאצל אחרים הכל מושלם הרי זה לא נושא שפשוט לשתף בו ומן הסתם אני מניחה שרוב הזוגות חווים קשיים כאלה ואחרים אבל כל אחד מרגיש מאד לבד בזה, זה קשה גם לשאת את הקושי הנקודי וגם את הבדידות בעקבותיו.

 

 

מצטרפת לתחושה של האישות בין בני הזוג..אנונימי (12)
אני כרגע בהריון שני.
ומאוד קשה לי החוסר קירבה,ועד שיש קירבה זה פעם ב-שבוע וחצי. שקשה לי כל פעם להיפתח מחדש. וזה גורם לי לכעוס על בעלי ולהתרחק ממנו

דיברנו על זה כמה פעמים,שנקבע ימים. אבל העייפות שלי ושלו (שנינו עובדים קשה) ממש חלק בלתי נפרד לצערי..

מה שכואב לי שאני כועסת עליו כי זה גורם לי להתרחק ממנו
ומה שכואב לו זה המצב הזה,והוא מתבייש לדבר על הנושאים האלו.
ואני כבר הרמתי ידיים מזה שאני תמיד צריכה לדבר על זה..
מאנונימי כי אני מתפדחת.אנונימי (16)

מאז הלידה אנחנו ביחד פעם בחודש וחצי/חודשיים.

הייתי מאד פגועה מזה חודשים רבים (עוד חודש וקצת הקטנה בת שנה), אפילו שידעתי שזה בעיקר בגלל עייפות ובגלל שאני הולכת לישון אחריו. היום כבר פחות אכפת לי בקטע של הפגיעה כי אולי חזר אלי חלק מהביטחון העצמי שלי, אבל זה לא טוב ולא בריא.

לא רוצה לדעת מה הסטנדרט אצל כולם ולהרגיש עוד יותר דפוק, אבל אני מבינה שפעם בשבוע זה מינימום. אוף.

לפי ההלכה מצוות עונה פעמיים בשבועאנונימי (10)


אבל למה לא תלכי לישון איתו? זו בחירה שלך...אנונימי (9)


כשאנחנו היינו סופרים- הרגעים האלו היו סיוטיים!!!אנונימי (26)

ואז בלי שום תכנון, קבלנו את זה שמתי שזה בא- זה בא. ואני רוצה להבטיח שזה בא עם המווון חשק ורצון, למרות שזה ממש לא קורה אחת לשבוע. אנחנו מתחבקים הרבה ומשתדלים להבין שזה המצב ולא להכנס לסרטים שאנחנו לא בקצב הנכון. וכן- יש פעמים שבעלי רוצה לנשק אותי ואני מסבירה לו שאני יכולה להקיא לו לפה... אז לא צריך להתרגש. וב"ה! הוא כ"כ רגיש ומקבל.

 

ברור לי שזה שאנחנו מקבלים את המצב ומניחים את הנורמות בצד- זה ממש מציל לנו את הקשר.

ייתכן שזה שונה, עברנו כמה שנים ללא הריון, זה גרם לנו ללמוד לדבר בשפה אחרת לחלוטין. 

העיקר הוא- באמת! לא לעשות עניין ולא לספור.

ואם בעלך לא נמשך אלייך- תדברו על זה. אל תפגעי- זה בטוח לא יעזור. לכי למקום שתוכלי לטפח את עצמך- תיזמו הפסקות מצדכם, תחייכי המון, תצחקי, תעוררי אותו אלייך.... זה מה שעשו נשות ישראל במצרים. ולפתות גבר זה הרבה יותר קל מלעורר אישה...

לא יודעת אם יתאים לכםאנונימי (18)

 

אנחנו לא מוצאים לזה זמן במשך השבוע, הולכים לישון מוקדם וקמים מוקדם. רצים מיום ליום. אחרי הלידה גם כאב לי אז זה היה ממש מבאס כך שלא היה אכפת לי. לאט לאט המקום התרפא והיום זה כמעט ולא כואב (יותר מחצי שנה אחרי..)

 

בקיצור, הזמן שנשאר זה ליל שבת. עכשיו שבתות חורף ואפשר ללכת לישון מוקדם (גם אם לוקח שעתיים להרדים את התינוק השעה עוד שפויה..). אם את עייפה אפשר להתעורר בהמשך הלילה.

לא יודעת איך זה אצל אחרים, אנחנו בד"כ לא ספונטנים, בד"כ יודעים מראש איזה יום בשבוע יסתדר לנו בנחת. אולי להחליט מראש יעזור לכם למצוא זמן שיתאים לכם.

 

אל תחשבי על איך זה אצל אחרים כרגע זה ייאש אותך, ותזכרי שאצל כל זוג יש תקופות יותר טובות ותקופות פחות (ב"ה החיים מלאים וגדושים ולא תמיד יש זמן טוב לזה -שלא עייפים או טרודים, לפעמים הנקה / הריון מוריד חשק).

תנסי לשפר לאט לאט את הקשר שלכם. תני לעצמכם את הזמן לחזור לתלם.. זה ממש חשוב לזוגיות שלכם תשקיעי בזה מחשבה איך לשנות. בעז"ה תמצאי את הכוחות.

תודה לך!אנונימי (16)

להחליט מראש לא נראה לי מתאים לנו.

זה גם יגרום לי להרגיש שעובדים לפי התכנית ולא כי בעלי נמשך אלי..

ב"ה בגדול אנחנו אוהבים וחברים טובים, כן יש נשיקות וחיבוקים. אבל לא זה.

ואני יודעת שבהתחלה בעלי נמנע מזה כי הוא חשב שזה יכאיב לי. אבל גם אחרי שהסברתי לו שזה בסדר זה לא השתנה כמעט..

אין לי בעיה אם אני עייפה, הוא אמור לעבוד יותר קשה ואני יודעת שהוא עייף בלילה, אע"פ שהוא ישם הרבה יותר ממני.. אני בעייתית בקטע של השינה: עייפה מאד אחה"צ ובשעות הערב המוקדמות, וככל שנעשה מאוחר אני הולכת ומתעוררת. ואחר כך לא מסוגלת לקום בבוקר ובקושי מתפקדת במשך היום. אז כנראה אני אשמה בחלק גדול מהפעמים שזה היה אפשרי..

 

ואולי הקטע הכי משמעותי הוא שאני שונאת את הגוף שלי מאז הלידה. התחלתי קצת לרזות אבל עוד רבה הדרך, ואולי אני פחות מושכת בעיניו, אבל בעיקר אני פחות מושכת בעיני עצמי וזה כנראה מאד משפיע.

 

תחיה תודה על השרשור.

גם לי כנראה היה דיכאון אחרי הלידה ועוד לא עבד לגמרי אע"פ שב"ה משתפר.

לא בסדר שמדברים על זה לא נכון:

מדברים רק על המקרים הקשים שבהם האמא ממש מפסיקה לתפקד, ואז לא נעים לומר שגם לי היה קשה. ועייפות ובוכים הרבה. יש לזה קונוטציה כאילו זה איזה מקרה קשה ונדיר בשעה שזה מאד נפוץ ברמות שונות.

אולי כדאי לכםאנונימי (19)
לשקול להיות ביחד במהלך היום (שבת בצהריים).

פעם בחודש, חודש וחצי זה ממש מעט
אם שמת לב את באמצע תהליך של השלמה עם מי שאתאנונימי (18)

 

עכשיו, עדיין, ובדרך למי שאת רוצה להיות.

 

רוצה להיות יותר רזה, יותר מושכת בעייני בעלך, בעייני עצמך.

כל מה שקרה פה זה משהו שאת עוברת, מעלה למודעות.

אני בטוחה שעם הזמן זה יחלחל פנימה ותראי שינוי בעז"ה.

הרבה פעמים אנחנו מסתובבים עם מחשבות ורגשות ופתאום אחרי זמן מגלים שעברנו תהליך מסוים והוא הושלם או בדרך להיות מושלם. אז תדעי שזה חשוב.

 

 

אני מבינה שאת חוששת מלקבוע זמן מראש כי אז אין "הוכחה" שבעלך נמשך אלייך אבל אל תדאגי זה יהיה מספיק מהנה ויחזק לך ולבעלך את התחושה ש"כמה חבל שזה לא קורה בתדירות יותר גבוהה " וזו הנקודה, דחיפה, לעורר את הרצון. גם אם זה יהיה בתור פתרון זמני זה טוב.

רוטינה  ושגרה זה דבר חשוב ואם זה מה שיכניס אתכם לשגרה שמוצאים לזה זמן וזה כיף אז הופ תכנסו למסלול אחר בעז"ה. תשברו את המעגל של פעם ב... ותהפכו אותו למה שאתם שואפים ומתאים לכם.

 

תזכרי שהמאמץ הראשון הוא קשה, צריך לגרש משקעים של למה זה לא קרה עד עכשיו (לקחת אחריות על האשמה איך זה לא קרה עד עכשיו (העייפות, המראה וכו') וצריך בשביל זה ענווה וזה יכול להיות קצת קשה.

 

תחשבי מה גורם לך להרגיש יותר טוב עם עצמך בלי קשר לאיך שאת נראית (בגד, קרם נעים, בושם, חשוך יותר, מצב רוח טוב (כן,כן! זה ממש מוסיף יופי)) ותתכונני כדי שזה יחזק לך את הבטחון שבעלך אוהב את איך שאת נראית. כשאת מרגישה טוב עם עצמך כי לדעתך את במיטבך (על אף כל שאר הנתונים האובייקטיביים)  זה מקרין על תחושת הבטחון במראה.

 

תזכירי שזו ממש מצווה כל ההתעסקות הזו והאיך לשפר את הקשר ביניכם!

כתבת הרבה דברים נכונים.אנונימי (16)
אני מאד מרגישה שמצב רוח טוב חשוב.
אולי אפילו גורם לנו להיות יחד כשאני מפתיעה את בעלי במצב רוח טוב..

אבל לפעמים קשה לי מדי, ואני יודעת שאני עושה לנו נזק ובכל זאת בוכה לו או אפילו מתעצבנת. מה לעשות, אם הייתי מצליחה תמיד לשלוט בהתנהגות שלי ולא להתפנק זה היה נפלא.. אבל בהחלט מרגישה שאת צודקת, ואולי זה שאמרת את זה בגילוי יגרום לי להתאמץ יותר.

תודה ושבוע טוב!
כשזה לא קל.משתדלת1

הריון ראשון, רצוי, קליל, אהוב. אוהבת את העובר ומתגעגעת אליו, מחכה כבר שייצא, מדמיינת איך אשיר לו ואפנק אותו ואיך אוהב אותו עד קצות אצבעותיו. אומרת לו כמה פעמים ביום, דרך הלב שמחייה את שנינו שהוא הילד שביקשתי בדיוק, שהוא נפלא, שהוא שלנו. 

 

ואז הלידה. לידת וואקום קשה, כאובה, ארוכה, רחוקה רחוקה ממה שחלמתי. כששמים אותו עליי אני בוכה, לא מאמינה שזה נגמר, הסיוט. אבל הסיוט לא נגמר. קרעים, תפרים, רצפת אגן רצוצה. תינוק קטן שתלוי בי ואני בכלל חייבת לישון איזה שבוע, להתאושש. הנקה כאובה, מקרטעת. ברית. מחייכת לכולם ואומרת תודה למזלטובים ורק רוצה לברוח ולהעלם. 

 

והכי נורא, נורא שאין שני לו, אני לא מצליחה לאהוב את התינוק שלי. כל כך מנסה. בוכה ומתפללת על זה. אבל הלב שלי סגור אליו. 

וכמה שנאה עצמית, אלוקים. 

 

אוי מקסימה!כוחות שמימיים
ככ קשה! הלוואי והכאב הזה יחלוף לך מהר! נשמע שקשה גם לתינוק הקטן..שניכם עברתם חוויה קשה ככ, הלוואי, הלוואי שהכאב יחלוף עם הדמעות ששוב והפעם מתוך הכאב הזה שקושר אותכם תתחברו ותתעצמו. מתפללת וכואבת בשבילך ושולחת לך חיבוק חם ועוטף!
אוי כואב! ומוכר...אנונימי (4)

גם אני לא הצלחתי לאהוב את הגדולה שלי בהתחלה

(ויש לזה קצת עקבות עד היום

 

אבל היא מהממת! ממש

היו תקופות שהייתי צריכה יותר להתאמץ ולעבוד על זה

אבל היום אני שרופה עליה

(חוץ ממתי שלא  (קורץ))

נגעת בלביבהתהוות
 
 
את כותבת גם על חוסר אהבה לתינוק וגם על חוסר אהבה לעצמך, ובעצם אלו לא שני דברים שונים אלא אותו דבר עצמו. אהבה היא אהבה. כשתוכלי להרגיש בעצמך אהובה, האהבה תקרין ממך החוצה.
 
ואם אהבה עצמית היא מעל ליכולותייך כרגע, לא נורא. אפשר להסתפק בחמלה עצמית. גם זה דבר נפלא ומיטיב.
מה את אומרת? את יכולה להביט על עצמך בחמלה?
אולי זה ילך יותר בקלות בדרך עוקפת - לחשוב על אישה אחרת, שהיא לא את. לדמיין את מה שקרה לה בלידה ואחריה, ואת מה שהיא חווה ביחס לתינוק שלה כרגע, כל הקושי שנמצא שם במערכת ומכביד עליה.
את יכולה לחוש כלפיה חמלה, לרצות לחבק אותה ולתמוך בה?
הנה, הרווחת חיבוק מעצמך.
 
ועוד - אם אהבה עצמית זה תרגיל קשה מדי בינתיים, אפשר תמיד לחזור לאהבת הבורא. לחשוב איך ה' אוהב אותך - לא בגלל מה שעשית או לא עשית, לא בזכות; פשוט אהבה בחסד. זרם אהבה תמידי שמחיה אותך בכל רגע ורגע. את יכולה להרגיש את זה?

---
 
ובכל זאת עוד מילה לגבי התינוק: יש דרכים פשוטות, כמעט מכניות, לעורר ולהזרים את האהבה. אחת מוצלחת ומומלצת ביותר היא מגע עור לעור. גם בחורף אפשר להצמיד אותו אלייך כשפלג הגוף העליון של שניכם חשוף.חום הגוף שלך ייטיב עמו, ושניכם תתעטפו יחד בשמיכת צמר. גם כמה דקות ביום זה נהדר. זה כמו ללחוץ על כפתור ולשחרר את ההורמונים הנכונים...
 
 
גם אצלי יש אתגרים בנושא האישותאנונימי (20)

בחסדי ה' נכנסתי להריון זמן קצר אחרי החתונה (כ-3 חודשים). מהתחלה קצת קשה לי עם הקטע הזה.

כשהגיע ההריון החשק ירד כמעט לאפס... מתחילת ההריון קיימנו יחסים מלאים פעמים בודדות. בעלי ממש מתוק ומנסה להתחשב, אבל אומר שזה קשה לו. מדי פעם מנסים אבל לא מגיעים ממש לחיבור. רוב הפעמים קובעים שננסה, ואיכשהו זה מתמוסס ולא מנסים בכלל... אני ב"ה אוטוטו יולדת (עברתי כבר את המשוער), אבל חוששת ממה שיהיה אחר-כך: תוהה איך זה יכנס בין כל הדברים, ובנוסף הטיפול האינטנסיבי בתינוק.   

זה באמת נשמע אתגר רציני.תחיה דולה

מה שאת מתארת נשמע לי מעבר לנורמה הרצויה ואני חושבת שהייתי מנסה למצוא כתובת חיצונית לעזרה.
השילוב של שנה ראשונה לנישואים והריון הוא מאתגר תמיד ואם לא ממש מצליחים ממש חבל.

בקרוב אנחנו מתכננות להביא אירוח לפורום של מישהי רלוונטית, את מעודדת אותי לזרז את זה  

אולי תנסו לשחק חבריםאנונימי (31)
כאילו אתם חברים, ועושים את זה 'בטעות', ולא ממש מבינים מה הולך, וזה בכלל לא משהו מותר, ואם ההורים ידעו וכו' וכו'. מציל אותנו עכשיו ממש.
וואו..עשיתן לי חשק לשתף בעניין שלא קל לי...אנונימי (11)

אחרי הלידות הקודמות הייתי לדעתי בסוג של "דיכאון אחרי לידה".

לא משהו מאובחן. פשוט קשים רגשיים. אחרי הלידה הראשונה זה היה

ממש חזק, אחרי השנייה היה יותר טוב אבל עדיין הייתה תקופה לא פשוטה מבחינתי.

המשפחה המורחבת שלי (אחים וגיסות) מקסימה וטובה ב"ה,

אבל יש לי קצת קשיים בתוכה,

לפעמים תחושה של חוסר מקום, חוסר הערכה.

נראה לי שבעיקר זה בפנים, בתוכי, ולא משהו אמיתי שקורה בחוץ.

בכל מקרה, אחרי הלידה הקודמת, באירוע שעשינו לכבוד התינוק,

הרגשתי כ"כ רע מבינת המקום שלי במשפחה...

זוכרת איך כשכולם הלכו,

והייתי לבד עם בעלי פשוט בכיתי ובכיתי,

הרגשתי נורא נורא.

כאילו זה האירוע שלי ורק אני לא שמחתי בו.

וכולם היו עסוקים בכיף שלהם...

רגשי נחיתות כבדים.

ואני חוששת קצת לקראת הלידה הקרובה והאירוע שנעשה.

לא בא לי להרגיש כך שוב...

זהו.. שיתפתי.

חיבוק. אירועים משפחתיים יכולים לעורר מתחים כאלה ואחרים...תחיה דולה

מבאס שזה קורה באירוע שלך שאת מרגישה לא שייכת...

חלק מהדברים שכתבו פה מזכירים לי את עצמיאנונימי (13)

ונראה לי שיש לי את האומץ או היציבות הפנימית כדי לפתוח ולשתף

 

ילדתי בקיסרי חירום, אחרי שסחבתי צירים יופי טופי

לא ראיתי את הילד ב8 שעות הראשונות, ואני מרגישה שזה פוגם משו בקשר איתו גם היום- הוא ילד שלי, אני לא מרגישה שהוא אותו אחד שהעובר שהיה בי... 

וזה לא שיכולתי לקום אליו- --- 

 

ביקרו אותי כשהודעתי במפורש מראש ובאותו זמן שלא לבקר כי אני חלשה

סחטו ממני את הכוחות 

 

נשארתי לבד בבית

בלי תמיכה ובלי עזרה ובלי הבנה - לא של הגבר לא של המשפחות 

כמובן שלא משכנות, מי מכירה אותי בכלל ביישוב הזה... 

 

חזרתי ללימודים אחרי חודש בלבד, סוחבת עגלה וסלקל ותינוק ושמיכות וציוד ליום שלם,

ואת עצמי .... 

 

 

 

 

אני היום  עדיין מתאוששת 

הגוף שלי חזר להיות חזק

הנפש שלי מתאוששת לאט, אני מספיק זמן על כדורים נגד דיכאון כדי שרוב הזמן אני בסדר וטוב לי 

אני כבר בשלה לרצות עוד ילד

אני מלאה פחדים ממה יהיה בפעם הבאה

נשבעתי לעצמי- לעולם לא שוב את כל הסיוט הזה. והכנתי רשימה של דברים לעשות כדי שיהיה אחרת 

וואו, זה נשמע מאד בודדתחיה דולה

בדידות להיות מופרדת ככה מהתינוק שלך, בדידות אחר כך להתאושש לבד..

טוב שיש לך תוכנית מפורטת איך לעשות את זה שונה בפעם הבאה,

מקווה שתמצאי את הכוחות...

אוהו! מאיפה מתחילים?אנונימי (14)

אחת הלידות היתה קשה, ארוכה ומתישה.

במשך השבועיים הראשונים בכיתי כל פעם שניזכרתי בלידה. אף אחד לא הבין אותי. אפילו בעלי, שתמיד נמצא שם בשבילי לא הבין. וותיקות הפורום בטח זוכרות את יוקטנה הזכורה לטוב, שהמליצה לי לכתוב את סיפור הלידה.

כתבתי ובכיתי במשך חצי שעה. כותבת ובוכה, כותבת ובוכה.

וזהו. עבר. כאילו המוגלה יצאה החוצה והפצע נירפא. מדהים!!

 

אחרי לידה אחרת

כנראה שנכנסתי לדיכאון (הבנתי את זה הרבה מאוד אחרי הלידה. פשוט הייתי מת מהלך. בשביל הילדים בלבד). הלידה היתה קשה וארוכה. ה"גדולים היו פיצפונים, והקטנטונת רק צרחה כל הזמן!

 

הלכתי לטיפול של מח-אחד (עדיין לא הבנתי שכך זה נקרא: דיכאון אחרי לידה) ב"ה זה סייע בחלק מהקושי.

כמה שנים  אחרי הלידה ההיא (כבר היה לי עוד ילד) הבנתי שלקיתי בדיכאון. היום אני מבינה שזה היקשה עלי להיות בקשר רגשי עם התינוקת, שכבר היתה בת 4+!!

 

היום, ב"ה המושג של דיכאון אחרי לידה (ואפילו לפני לידה) הוא לא בושה, ולא קשה ללמוד עליו דרך הרשת.

אני בטוחה שאם הייתי יודעת שזה קיים (הילדה היום סה"כ בת 11, זה לא קרה במאה הקודמת), היו נחסכות לי 4 שנים של מת-מהלך.

עד היום אני עובדת קשה עם עצמי להצליח להקשיב לילדה הזו, להסתכל לה בעיניים כשהיא מדברת איתי, ליזום איתה שיחות ולחבק אותה. ב"ה יש תוצאות. לאט לאט.

 

גם היום, בהריון הנוכחי פתחתי שירשור על כך שההריון היה הפתעה מוחלטת וזה ממש לא קל!

הבנתי שאני בדיכאון טרום לידה. בטיפת חלב סייעו לי קצת.

הלכתי למטפלת רגשית ואני מקווה שאני בכיוון הנכון לקבל את פני המתנה בשמחה ועם כוחות.

 

חפרתי...

מדהימה אחתשירהלי

מצדיעה לך על המודעות העצמית,

על המוטיבציה לקום מהדיכאון ולטפל בעצמך,

ועל העבודה שאת עושה עם ביתך בת ה-11...

כל אחד עובר ניסיונות, ומה שחשוב זה להתמודד איתם נכון.

מאחלת לך שהקב"ה ישלח לך כוחות תמיד ותגדלי מהניסיון הזה.

אמן!! תודה!!אנונימי (14)

ותודה לתחיה שפתחה שירשור כזה.

 

מסתבר ש"צרת רבים - חצי נחמה" זה אמיתי.

תחיה דולה

יש לביחד הרבה כח. 
כשאנחנו מדברות על זה אנחנו מבינות שאנחנו לא לבד. זה חשוב.
תודה ששיתפת.

קיבלתי תינוקת מתנה, עד ש...נועה נועה
קודם כל - קטנטונת שלי מיוחדת ממש. יחדה מיוחדת ומאירה ואני מאוהבת בה.
מגיל חודש בערך היא התחילה לישון לילה וגם נרדמה די בקלות. אבל אז הגיעו החגים - שיבשו את הלו"ז - ומאז ועד היום (4 חודשים וחצי) אין לי שום דבר שדומה ללו"ז... היא מתעוררת בין 3 ל7 פעמים בלילה, ביום ממש קשה להרדים אותה והיא לא ישנה להרבה זמן. יש ימים שרוב היום עובר עלינו בניסיונות הרדמה. אני עייפה ומתוסכלת. ואם זה לא מספיק, היא גם הרבה פחות משחקת לבד, אם פעם היא יכלה לשחק 40 דקות ואפילו שעה - עכשיו כשזה רבע שעה אני בעננים. הערב הוא הזמן היחיד שלי לעשות דברים שאני צריכה או אוהבת ( את זמני השינה הקצרים שלה אני בדר"כ מנצלת לאכול) אבל אני כל כך עייפה שאין לי כוח או מוטיבציה. וזה עוד יותר קשה כי הספקתי להתרגל לחיים טובים לפני כן
זה נשמע ממש אינטנסיבי תחיה דולה

אני חושבת שהייתי מנסה לבדוק מה מציק לה, שיניים/גזים/קר לה החורף/רוצה מנשא ודברים דומים 
ואם שללתי דברים כאלה בודקת אפשרות של טיפול בקרניוסקראל למשל אולי יש משהו עמוק שגורם לזה..

 

תודה!נועה נועה
זה חלק גדול ממה שקשה לי - שברור לי שמשהו מפריע לה ואני לא מצליחה לגלות מה. שוקלת ללכת איתה לרופא אבל זה חתיכת סיפור של נסיעה באוטובוסים ובחורף סה עוד יותר לא נעים - ואין לי סיבה ממשית של הפרשות, חום או בעיה ביציאות, אפילו לא נראה שכואב לה...
אני כן יודעת שזו תגובת שרשרת - הלילה למשל היא ישנה הרבה יותר טוב וכבר כל הבוקר שלנו נראה אחרת, נרדמה בקלות כשהתעייפה ואחרי שקמה שיחקה יפה המון זמן.
מה זה קרניוסקארל?
זו שיטה טבעית לטיפול שמתאימה לתינוקותתחיה דולה

כי היא לא פולשנית או מכאיבה.

סתם קישור שמצאתי בגוגל
 

אבל יכולות להיות עוד כתובות שכדאי ללכת אליהם.
אם את אומרת שברגע שהיא ישנה טוב בלילה המשך היממה נראה טוב יותר אז כנראה צריך למצוא את הדרך להמשיך את המעגל הטוב ולא לחפש צרות..

ואוו...בלדרית
קשה, נשמע שיש לה בעיות שינה. וזמן המשחק הנמוך הוא מה שיוצא מכך אולי. להתעורר שלוש פעמים בלילה זה עוד נורמלי אבל אם היא מתעוררת שבע פעמים, היא לא מקבלת את השינה הנחוצה לה. אולי כדאי לעבוד איתה על הרגלי שינה, ככל שהיא יותר קטנה זה קל יותר. תנסי לארגן לה פינה נוחה ושקטה לשנת הבוקר והלילה, להרדים אותה בידיים אפילו ואחרי שתתרגל לשעות, להרדים במיטה.
תודה!נועה נועה
יש לה יחסית הרגלי שינה אבל עדיין לוקח לה הרבה זמן. לאט לאט אני מגלה עוד דברים - כמו למשל שעכשיו דווקא עובד אצלה יותר להשכיב כשהיא ממש עייפה ולא ברגע שהיא מתחילה לפהק כמו שממליצים ( קודם זה כן עבד אצלה).
אחרי 2 לידות ראשונות היו תקופות קשותאנונימי (17)

אחרי לידה ראשונה היה מין בום כזה - פתאום את מנותקת מן העולם עם התינוק צורח בלי הפסקה כשאת לא יודעת מה קרה

וכל מיני פחדים נוראיים נכנסים לראש, ועיניים נסגרות מעייפות ואימא מלחיצה ומפריעה ומשחקת עם מצפון שלי וחיים השתנו בלי היכר. יכול להיות שזה היה דיכאון

אחרי לידה שנייה אח שלי היה בטיפול נמרץ וכשהוא יצא מזה אז גיס השתגע, התהלך בבית שלנו עם זקן כשהוא מסריח וסיפר שרב אכל את נשמתו ועוד דברים מפחידים, אחרי שהוקל לו בעזרת כדורים, תינוק הגדול התבלבל בין יום ולילה ובמשך חודשיים היה מזיז את סדר יום שלו כל יום בשעתיים, היו ימים שהייתי ערה כל הלילה והתגעגעתי לאור יום

ואז אחרי חודשיים זה עבר בעצמו

ובאחד ההריונות נדבקתי באבעבועות רוח, והרגשתי גרוע ואז חמותי הגיעה לביקור, ראתה את המצב, צעקה עלי ודרשה שנעשה הפלה, עברו שנתיים ולא יכולה לסלוח לה, איך זה בזמן שהכי צריך עזרה ותמיכה לבוא ולצעוק? לא מצליחה לדבר אתה מאז 

אגב תינוק נולד בריא ושלם וגם לי לא קרה כלום

 

נשמע ממש לא פשוט תחיה דולה


קשה כשיש אנשים חולים במשפחה ומחלות נפשיות זה בכלל קושי מטורף לכולם.

ולגבי ההריון השני שסיפרת-
משמח לשמוע שנולד תינוק בריא!!
מקווה שחמותך התנצלה לפחות  

תודהאנונימי (17)

היא לא התנצלה כמובן, בגלל זה לא סלחתי

מפחיד איך אנשים נלחצים מכל ספק של בעיה בהריון

אמרו לנו שיש 1% של בעיות ובשלב הזה זה בדרך כלל צלקות, כשסיפרתי לרופא בתינוקיה בבית חולים שחליתי בהריון, הוא בקושי התייחס, אבל בהריון חייבים להלחיץ, חמותי צעקה שאפילו מאית של אחוז מחייבת הפלה, אמרה שהרסנו לה את חיים, לקחנו תקווה אחרונה ...

  

ואווו הכי רחוקה מהחלום...פרח-בר
לידה שניה ( אחרי לידה ראשונה קיסרית) הכל נראה טוב , יש כוונה אמיתית ללידה טבעית , יש תמיכה מכל הכיוונים כולל מהצוות הרפואי.
בדיעבד , מההתחלה הייתי צריכה לרדת מהעץ , לסגת .
זה התחיל בירידת מיים שהיו עכורים , התחילו עם פיטוצין למרות העבר הקיסרי , כאבים בלתי נסבלים אבל אנחנו לא מוותרים .
עוברות כמה שעות ואין התקדמות , צוותים מתחלפים כל הזמן אין לי מושג אם לילה או בוקר .
גז צחוק, אפידורל , דולה מתנדבת , זז לאט אני מותשת וגם בעלי .נרדמים.
השעות נוקפות , הצוות מתחיל להתקפל אני מתעקשת .
האטה בדופק , אלונקה , לחץ לחץ לחץ .
קיסרי חירום, סיבוכים אינסופים,סיטי, אשפוז ארוך מאד החלמה ארוכה עוד יותר ו ילד אחד מושלם במשקל 4.7+.
היום אני יודעת שאני כנראה בפוסט טראומה ולמרות שעברו שנתיים אני עדיין לא רואה את עצמי בהריון בזמן הקרוב.
וואו, היום יש יותר דיבור על זהתחיה דולה

שנשים חוות הלם קרב לפעמים אחרי לידות, מה שאצל גברים כבר הרבה שנים מדובר על הלם קרב אצל נשים יפרשו כדיכאון אחרי לידה כשזה בעצם פוסט טראומה כמו אצל גברים. 

 

אולי שווה למצוא דרך לעבד את סיפור הלידה? ניסית?

מצטרפת..אנונימי (18)

 

 

חיכינו להריון הזה כמעט שנתיים, הריון מטיפולים. אמנם לא עברנו דרך ארוכה של טיפולים ובסיבוב השני נפדקנו אבל לאורך כל ההריון חששתי שהוא לא יסתיים בידיים מלאות.

ההריון עצמו היה ממש בסדר ב"ה, לא יותר מדי קשה פיזית, הבדיקות תקינות, לא היו לי המון בחילות וצרבות. באמת ב"ה הריון קל.

גם הלידה הייתה חוויה ממש טובה, לידה וגינלית בלי אפידוראל, 5 שעות בערך. התחילה ביום שישי והסתיימה בליל שבת ושמחתי שזה יצא ככה כי רציתי שרק בעלי ילווה אותי וככה גם אם משהו רצה להגיע הוא לא יכל כבר..

 

היה לי נורא קשה אחרי הלידה עם התפרים. כאב לי לשבת להניק ולא הצלחתי להניק בשכיבה. נרדמתי עם הילדה על המיטה באמצע הנקה וזה ממש מסוכן.

ביקרו אותי יותר מדי אחרי הלידה. פעם הבאה אני לא אסכים. זה סחט ממני מלא כוחות ולא יכולתי לסרב (לא הייתי בבית שלי...)

פחדתי על הילדה שח"ו יקרה לה משהו. בכיתי בלילות המון המון. לדעתי חוויתי במידה מסוימת דיכאון אחרי לידה.

כל הזמן הייתי מודעת שאני עלולה להיכנס לדיכאון אז יכול להיות שזה גם מה שעזר לי לא לשקוע בפחדים.

 

 

 

תודה על השרשור!!

נראה לי שאפשר ללמוד ממנו המון.

עברת המון...תחיה דולה

נראה לי שזה מאד מוכר שהריון מטיפולים בדרך כלל מלווה בחרדות,

נשים אחרי טיפולי פוריות הן בקבוצת סיכון לדיכאון אחרי לידה באמת. 

 

טוב שהיית מודעת, מקווה שפעם הבאה ילך יותר בקלות, הכל

תודה שאתן משתפותתחיה דולה
רוצה להגיד שאני קוראת כל תגובה ובא לי לתת לכל אחת פה חיבוק.
להגיד לכל אחת פה שהיא אמיצה. וכמה עובר עלינו בתהליך הקמת המשפחה. זה בכלל לא ברור מאליו.

תודה לכל אחת שכותבת, אני בטוחה שעל כל תגובה פה יושבות כמה וכמה נשים בבית שאומרות-וואו. אני לא היחידה, הנה גם אצלה זה היה ככה.

אני רוצה לחזק כל אחת מכן שמרגישה צורך לברש עזרה. אני אעלה על זה מחר בע"ה עוד שרשור על כתובות שונות שאפשר לפנות אליהם.

ועוד חיבוק וים אמפטיה לכל אחת פה שכתבה ולמי שכתבה ובסוף לא שלחה ולמי שעוד לא רוצה לכתוב. חיבוק גדול.

רק לי- מה שבעיקר קשה זה-כמו צמח בר

שלא חזרתי למידות שלי?

מה פתאום?אמא ו7 גמדים

אני איתך!!

 

מה שכן - בהריון הנוכחי החלטתי שאחרי הלידה אני מתחילה להתגאות במישקלי ולומר:

הרווחתי את זה בעזרת 8 הריונות! אפ'חד לא יקח את זה ממני...צוחק.

 

מקווה שזה יצליח לי....

מבינה אותך וגם שמעתי מאחרות אותם דבריםבלי מקוריות.

לי לקח שנה של עבודה קשה לחזור למידות שלי. וזה עוד בהריון ראשון...

 

 

לא, מה פתאום?!?!התאומה

אני נקרעת בגלל זה........

שונאת להסתכל על עצמי באמבטיה.....

גם לי זה נורא קשה.ירושלמית טרייה

לא קונה כמעט בגדים.

יש לי ארון מלא בגדים שלא עולים עלי ואני מרגישה שאם אקנה חדשים זה יהיה להנציח את המצב.

שונאת את הגוף שלי ככה.

כל מילה!!!אנונימי (23)


כל כך!! כל הבגדים המהממים של לפני ההריון...שוקולדציפס

מתגעגעת אליהם!!
 

כ"כ יפים וכ"כ לא נראים עלי טוב היום!

מעבר לזה שבהנקה אי אפשר ללבוש את השמלות- הן גם נראות מבאס..

ואין איך להסתיר את הבטן..

מעריכה כל אחת ואחת על השיתוף שעשתה ayeletb9
גורם להודות ולשמוח בדברים הטובים שיש, ולדעת שאני לא לבד בצרות .
ממש ככהתחיה דולה


הזדהיתי עם הרבה בנות כאןבלי מקוריות.

היה לי הריון קשה מאוד. מאוד. הייתי מושבתת במיטה בחצי הראשון מרוב בחילות והקאות. עד יום הלידה עדיין היו לי בחילות. (לקחתי כדורים דוקסילמין ופרודקסין שאני ממליצה עליהם בחום למי שיש לה בחילות. הצילו אותי!)

קשה לי לשמוע נשים שאומרות - טוב, ככה זה הריון ראשון. את מרשה לעצמך להתפנק. אח"כ את עסוקה מדי להרגיש רע.

כשאומרים לי את זה אני מבינה שאין מה להשוות בין הבחילות שלי לבחילות שלהן. זה ממש לא קשור להתפנקות, וזה כואב לשמוע שאנשים חושבים שאני סתם התפנקתי ארבע חודשים כשסבלתי סבל נוראי. מלבד הבחילות הקשות, ההקאות הבלתי פוסקות, החוסר יכולת לזוז מהמיטה, להתנהל, חוסר חשק לתקשר עם אנשים, נכנסתי לדיכאון בגלל העובדה שבמשך כמה חודשים לא עשיתי כלום מלבד לאכול, להקיא, לשתות, להקיא וחוזר חלילה.

 

אחרי ההריון הקשה (שגם זכיתי לעוד הרבה תופעות לוואי אבל לפחות לא היו קשות מהרגיל), וצירים מוקדמים משבוע 36, הגעתי לבית חולים אחרי מעקב הריון עודף שהראה האטות בדופק והסתיים בניתוח קיסרי. האכזבה על הלידה הייתה מאוד קשה. הרגשתי דפוקה שלא הצלחתי ללדת רגיל. היה לי מאוד, מאוד קשה עם זה נתנו לי לגעת בתינוק לשנייה אחרי הלידה ותקעו אותי בחדר התאוששות למשך 8 שעות עד שיכלתי לראות אותו שוב. אני מצטרפת כאן להרבה בנות שהרגישו פספוס לגבי הבונדינג עם התינוק.

עם הזמן אני עובדת על עצמי, מעבדת את תהליך הלידה שעברתי ומבינה שהלידה בקיסרי לא קשורה לדפקט שלי, אלא הייתה ממש הצלה לבן שלנו, וכנראה שב"ה שהלידה לא התקדמה, אחרת המצב היה יותר חמור.

 

בסופו של יום, למרות ההריון, הלידה וההנקה הקשה זכיתי בילד מדהים, מדהים. וזה לא רק אני שאומרת- גם אנשים זרים מוקסמים ממנו קורץ

הלוואי שזה היה רק בהריונות ראשונים!!!אמא ו7 גמדים

גם לי אמרו שקשה לי בגלל שזה הריון ראשון.

וכשיהיו לי עוד ילדים, לא יהיה לי זמן לחשוב על ההריון וקשייו.

הלוואי שזה היה כך!!

הריון שמיני ואני עדיין סמרטוט בשליש הראשון וגם אח"כ. (מזל שיש רק 3 שלישים ולא יותר...)

 

מה שכן - הבנתי שהבחילות היו תוצאה של מאכלים מסוימים. בעזרת ניסוי, תהייה וטעייה הבנתי מה עושה לי רע והפסקתי לאכול את זה.

 

וזה הרבה:

מוצרי קמח למיניהם (חיטה מלא, כוסמין, שיפון וכיוב')

מוצרי חלב

ירקות ופירות מסויימים.

 

אמנם אני לא אוכלת כ"כ הרבה, אבל לפחות ההקאות והבחילות נגמרו.

וואו.. הריון שמיני, כבוד!תחיה דולה

את יודעת זה לא מעודד מה שאת אומרת, כי את מתחילה לחשב לנו כמה שלישים יש בהריון באותו משפט של הריון שמיני ואני מייד עושה 8X3 בראש  

 

ממש מעורר השראה לראות כמה שלמרות הקושי את ממשיכה עוד ועוד.
הרבה נחת!!

נראה לי שמחסור באמפטיה זה הכי מכאיב.תחיה דולה

כי גם ככה קשה וזו התמודדות וכשמשדרים שזה פינוק זה כל כך מעליב. 

וואווו כמה שאני מזדהה איתךSh.i
מכמה בחינות גם אני עברתי קיסרי חירום והרגשתי כ״כ כישלון וגם לא הצלחתי להניק זה כאילו היה ה׳בונוס׳ וזה פשוט לא עזב אותי. אבל תמיד הכנסתי לראש שמה זה משנה איך הלידה היתה העיקר אני והוולד בריאים ב״ה. ועכשיו הילדה בת שנה שתאריך ימים והיא ילדה כ״כ מיוחדת שכל מי שרואה אותה בפעם הראשונה נכבש ממנה...ואפילו מדובר בחברים של בעלי...
מותר גם לבכות על זההתאומה

שמחכים להיריון והוא לא מגיע?....

 

הילד בן שנה ורבע. מתה שיהיה לו אח/אחות קרוב/ה בגיל....

 

השמנתי קצת בחודשים האחרונים בלי קשר לכלום, ונשאר לי עור רפוי מהלידה למרות שעשיתי פול התעמלות...

 

חברות וגם בנות משפחה חופרות לי בלי בושה אם אני בהיריון...

 

הלוואי....

 

שיבוא כבר....

 

מוכנה להכל....

 

לבחילות, לעייפות, אפילו ללידה (אמאלה! מ]חדת להיזכר בה...)

 

רק שיבוא כבר...

גם הציפיה קשה כל כך...תחיה דולה


מצטרפתאנונימי (24)

הילד כבר בן שנתיים ורבע. כבר כמעט שנה מאז שהוא הפסיק לינוק ועדיין לא.

כמעט לכל החברות שלי שילדו איתי או קצת אחרי יש כבר עוד אחד.

כל חודש אני מצפה ושוב מתאכזבת

בקרוב בידיים מלאות. כדי להתעסק עם הילד ואם מרגישים שיש משהואנונימי (26)

לא תקין לבדוק קודם אצל אנשים שמטפלים טבעי והם מומחים ועם המלצות. לא לרוץ לכל אחד כי קראת כמה המלצות באינטרנט....

הייתיהתאומה

אצל הרופאה, כי יש לי הרגשה שהביוץ שלי לא תקין, והיא אמרה לי שאני חייבת ארבעה חמישה פעמים שקיבלתי מחזור פחות משבועיים אחרי הטבילה, בשביל להוכיח שזה לא תקין.. עצוב

אני מבואסת, למה לחכות כ"כ הרבה ולא לטפל עכשיו... מתי יגיע הבא בתור?... בוכה

נשמע מוזר... אולי כדאי ללכת למישהו שיותר מבין. אבל עדייןאנונימי (26)
חושבת שכדאי טיפול טבעי. גם הם יודעים לבדוק ביוץ...
דברי עם מכון פועהאם ל2


הרופאה שלי ממש לא ככה.ירושלמית טרייה

רופאים זה לא משה רבינו.

אם לא נראה לך מה שהיא אומרת (ובצדק) תלכי למישהו אחר.

הרופאה שלי (הד"ר גורטן), עשתה ככה:

אחרי החתונה באתי אליה, ישר נתנה בדיקות דם לבדוק רמות הורמונים ואולטרסאונד לראות שהכל תקין.

אחרי חודשיים באתי אליה בטענה שהביוץ לפני טבילה.

היא אמנם לא האמינה לי מיד אבל נתנה בדיקת דם ומייד טיפול.

וב"ה עזר.

 

אני לא רואה שום סיבה לחכות.

לא צריך מיד מעקב זקיקים, אבל בדיקות דם ובדיקת ביוץ כלשהיא למה לא.

 

יכול גם להיות שזה לפעמים תקין ולפעמים לא, למה לחכות חמש פעמים. את רוצה עכשיו, תטפלי עכשיו.

בקרוב שיתמלאו ידיכן מחדש תחיה דולה


גם אני..עשיתן לי חשק..אנונימי (21)

הריון רביעי.. תחושות מעורבות.

דווקא הלידה הקודמת היתה חוויה ונתתי לעצמי מלא מנוחה אחריה..

אבל אני מרגישה נאכס כי אין לי כוח לכלום ולא מתחשק לי שום דבר..

אני כולה בשבוע 9 אבל לא מתפקדת..סתם! מן חוסר מוטיבציה פנימית וחוסר כוח..

משתוקקת שמישהו יפנק אותי, אבל אני לא מצליחה להסביר את עצמי ואת הצורך...שזה לא יישמע סוג של ניצול מצב..

 

בקיצור.. מקווה שיעבור

הוו, פינוקים זה ממש צורך חיוני לפעמים, אה?תחיה דולה

בהמשך השרשור מישהי כתבה על דיכאון בהריון, את חושבת שאת מזדהה? 

 

ובעיני זה ממש בסדר לבקש פינוק, אני מניחה שעם כמה ילדים בבית יותר קשה לדאוג לעצמך בעצמך כמו בהריונות הקודמים...

וואינכנסת לפעמים
עבר עריכה על ידי תחיה דולה בתאריך ה' בכסלו תשע"ו 18:47

אני קוראת את כל השירשורים ופשוט בוכה מכל מה שהנשים פה עברו עוברות ויעברו
ולחשוב על כל אלה שלמרות הקושי מוסרות את נפשן ולא מונעות הריון או מפילות, כל הכבוד לכן אני ממש מעריצה

וכן גם אני ילדתי והיתי בהריון ועברתי קשייים למיניהם ועדין עוברת, אבל לקרוא מה שכל אחת עברה מעודד, לא מהפן חלילה של שמחה לאיד, אלא שאני לא היחידה עם התחושות הקשות ועם החוסר כח וחשק ועם האשמה העצמית בגלל החוסר כח וחשק וכו

וב"ה שיש לנו אמונה שמחזיקה אותנו כי בלי זה אנילא יודעת איך אפשר להתמודד.

עצה שלי להתפלל ולבקש על כל דבר שקשה וכמובן לא לשכוח להודות אחר כך שניה לפני שנעצמות העינים בלילה אפשר ללחוש כמה תודות קטנות על שהצלחנו לעבור את היום בשלום ושמחר עוד הפעם תזרח השמש ונתמלא כוחות...

חיבוק גדול לכולם תמיד תזכרו שעל כל הקשיים האלה נקבל שכר שאי אפשר לתאר אותו ואז נראה שהכל היה שווה ואני מדברת על השכר בעולם הבא חוץ מהנחת שהילדים מעניקים לנו בעולם הזה

מקווה שלא חפרתי יותר מידי...

אין מה להגיד, שרשור מרגש מאד ומלמדנחש משקפיים

יש לי דמעות בעיניים

תחיה תודה!

לא חפרת..כמו צמח בר

אבל קשה נורא לקרוא את מה שכתבת כשזה כתוב כפסקה אחת, בלי פיסוק ובלי "אנטר"

 

וחבל..

צודקת-נכנסת לפעמים
אקח את זה לתשומת ליבי... זה נכתב פשוט בסערת רגשות ורצון לשפוך הכל על הדף...
אערוך לך ברשותך?תחיה דולה


בכיף למה לא תודה תחיה👍נכנסת לפעמים
זה מובן סתם הערה בונהכמו צמח בר
הברית!עובדת השם

ב"ה נולד לנו בן והשמחה והתתרגשות היו גדולים וכמובן השמחה שבברית.

אבל ממש לא האמנתי שאני ארגיש כ"כ בלחץ באותו זמן.

הרגש שלקחו אותו ועד שהוא חזר אליי זה היה ממש ממש לא פשוט.

לא ידעתי מה קורה, למה הוא בוכה, חיכיתי רק שיגמר כבר וכולם ילכו הביתה.

אחרי שהנקתי אותו ב"ה השתחררתי והיה ממש נחמד לראות את כל האורחים שמחים בשמחתנו.

ברור שבשכל ידעתי שזו שמחה ענקית ומצווה גדולה וב"ה שזכינו אבל הרגש עשה את שלו...

מעניין אם יש פה עוד נשים שהיה להם קשה עם זה...

כן. גם לי..נשואים פלוס

ברית הבאה בעזרת ה' אנחנו נעשה מניין בלבד!

כל האירוח וההתארגנות היו פשוט סיווווט!!!!!

ולדעתי זאת מצווה, לא אמורה להיות סבל..

עשרה גברים או לחילופין ברית בבוקר ואז אנשים ממהרים לעבודה..

טוב, זאת כנראה ההזדמנות שהייתי צריכה כדי להוציא את זה..~נצחיה~

פתחתי ניק חדש כדי לדבר על תופעה מוכרת פחות- דיכאון בהריון.

 

בתקופה הזו שנה שעברה הייתי בתחילת ההריון, היו לי קצת בחילות והרבה חולשה ועייפות אבל בעיקר היה לי המון המון חרדות, התקפי בכי היסטריים ודיכאון כללי. זאת היתה התקופה של הפיגועים ברכבת הקלה ואני, שהייתי עוברת בתחנות האלה כל יום בדרך לעבודה, לא יכולתי לחשוב בכלל על לצאת מהבית ולעלות עליה.

זה הגיע למצב שבמשך תקופה ארוכה לא הלכתי לעבודה ולא יצאתי מהבית בכלל, פשוט ישנתי, בכיתי ובהיתי בתקרה בערך כל היום. בעלי היה בצבא, מה שלא עזר להרגשה הכללית.

 

אחרי שהסכמתי להודות שכנראה יש פה יותר מסתם תחושה רעה של תחילת היריון (בעזרתם של אחותי ובעלי שבלעדיהם אין לי מושג איפה הייתי היום) הסכמתי ללכת לדבר עם רופא שסיפר לי שאכן יש תופעה כזאת- דיכאון בהיריון. זה נגרם מרמות הורמונים שלא מתייצבות.

התחלתי לקחת כדורים ובאמת ראיתי שיפור רציני, אבל כל ההיריון היה מלווה קשיים אדירים- חוסר חשק לעשות דברים, כל דבר כמעט, מה שגרם לי גם לא לבשל ובקושי לאכול. חוסר חשק לתקשר עם אנשים עד כדי שחברות פשוט נעלבו שבמשך חודשים אני לא חוזרת ולא מתייחסת להודעות שלהן. חוסר חשק לצאת מהמיטה, פשוט כך. והכל מלווה בפחדים משוגעים, בכעס גדול על העובר, בכעס על בעלי שכל כך מתרגש ושמח מההיריון וברגשות אשמה על כל התחושות ובמיוחד על מה אני מעוללת לעובר שעוד לא נולד שאני נותנת לו אמא כזו דיכאונית.

 

זאת היתה תקופה אפלה. רק מבחוץ אני מבינה כמה רע היה אז.

 

ברוך ה' זכינו לתינוק מופלא שנולד בלידה מדהימה. ההתאוששות היתה קלה, ההנקה קצת פחות, אבל גם אותה צלחנו ותוך חודש הפסקתי עם הכדורים. 

היום חצי שנה אחרי והכוחות חזרו אלי לגמרי אבל יש פחד מטורף מהיריון נוסף. לא יכולה בכלל לחשוב על לחזור לשם, לא יכולה לחשוב על לעשות את זה לבן המתוק שלי. לא רוצה לוותר על החלום של משפחה גדולה, אבל לא מסוגלת לחשוב על הריונות עכשיו. 

ויותר מהכל, יש את הפגיעה בדימוי העצמי. התלות בכדורים שגורמת להרגיש כל כך אפסית ולא חשובה. העובדה שבכלל הגעתי למצב הזה כשזה כל כך לא אני! הקושי להכיל את עצמי במצב כזה. עדיין לא מרגישה שאני מקבלת את עצמי. בעיקר מרגישה הקלה שעבר בינתיים.

 

חשוב לי לספר את זה כי ברור לי שיש עוד כמוני וזה מאוד לא מוכר. מצד אחד אני רוצה לעודד- זה באמת נקודתי! רק בהריון וזהו. מצד שני להדגיש את החשיבות של מערכת תמיכה- משפחה שתתמוך, רופא/אחות שיעקבו. אחרי שהייתי בפגישה הראשונה אצל הרופא עוד לא לקחתי מרשם והוא התקשר אלי ולא ויתר עד שעניתי לו ובאתי לקחת את המרשם ואחר כך התקשר ווידא שאני באמת לוקחת אותם, כי בהתחלה הייתי "שוכחת" לקחת. והיתה אחות מעקב הריון שממש נתנה לי הרגשה שאני יכולה לדבר, שיש למי לבכות. זה חשוב!!

 

הלוואי ואף אחת לא תצטרך, אבל במקרה שכן, אשמח לנסות ולעזור בשיחה אישית.

יצא ארוך. גם אם לא תקראו, לי היה טוב לכתוב.

ועזרה קטנה~נצחיה~

אני מרגישה שאני צריכה לעבד את ההיריון בדרך כלשהי.

הייתי אצל פסיכולוגית, אבל זה לא הסתדר מכמה סיבות.

אם יש לכן רעיונות לטיפולים רלוונטים, אשמח לשמוע.

תודה

מאיזה איזור את? אם תרצי לפנות במסר אולי יהיו לי הצעות.תחיה דולה


מדהימה!!!!אנונימי (10)


תודה ששיתפת,תחיה דולה

בהחלט חשוב ולא כל כך מדובר,

היום מדברים יותר על דיכאון סב-לידתי ומבינים שהחלוקה לדיכאון אחרי לידה-לפני לידה היא פחות רלוונטית. 
שמחה לקרוא שהיום את מרגישה יותר טוב.

מכירה מאד מקרוב את מה שכתבת "תקופה אפלה", אני בטוחה שהרבה נשים יכולות להזדהות עם מה שכתבת. 
תודה על השיתוף. 

אמאל'ה!!!אנונימי (14)

תחיה, זה באמת כך? מי שלקתה בדיכאון בהריון יכולה להמשיך עם זה אחרי הלידה?

 

נדמה לי שהצלחתי לצאת מדיכאון בהריון הזה.

אחות בטיפת חלב שערכה לי שאלון הבינה שאני בדיכאון. השיחה איתה סייעה לי, לפי דעתי.

היא המליצה ללכת לפסיכיאטר. נעניתי בשמחה רבה מאוד, כי חששתי שאזיק למשפחתי עם המצב הירוד שלי.

 

איכשהו ההכרה שאני חווה דיכאון סייעה לי לצאת מזה.

אני חשה יותר חיונית בשבועות האחרונים, ואוטוטו יולדת.

 

יכול להיות שזה לא באמת עבר לי?

יכול להיות שזה יחזור לי אחרי הלידה?

סליחה ממש לא התכוונתי להלחיץ. זה בהחלט יכול להסתיים בהריוןתחיה דולה

הדגש שנתתי הוא חיזוק לדברייך שמדברים הרבה על דיכאון אחרי לידה ולא על דיכאון בהריון והיום מבינים שזה אותו דבר.

זה לא אומר שזה חייב להימשך עד אחרי הלידה, כמובן שאחרי הלידה כדאי להיות עם יד על הדופק ולשים לב למצב.

 

שמחה מאד בשבילך שאת לא שם

גם אני שמחה בשביליאנונימי (14)

ומתפללת כל יום שהמצב רק ילך וישתפר.

אני מתלבטת אולי עלי לפנות בכ"ז לתחנה לבריאות הנפש, כמו שהמליצה לי האחות בטיפת חלב....

כל ההריון חלמתי על הרגע של היציאה של התינוק והתגובה של הבעלSh.i
אבל לא כך רצה הקב״ה. 3 ימים של צירים, של שינה (או של חוסר שינה) על כדור פזיו. הולכת למיון לאחר תזמון של צירים עם פתיחה חצי מקבלת טשטוש לנוח קצת קמה בבוקר עם פתיחה 3 וחצי מתכוננת לאפידורל כל היום על המיטה מחכים לפתיחה מלאה יום של תפילות מצידי מצד בעלי ואמא שלי צדקה וכו׳ 3 שעות של לחיצות בלי שום תזוזה מרגישה כבר כמו סמרטוט ובסופו של דבר ניתוח חירום בהרדמה מלאה. הכי כואב שעד שראיתי את הילדה כבר הספיקו להגיד מזל טוב בוואטסאפ ולקבל תמונות של הילדה עוד לפני שאננ ראיתי אותה. ראיתי אותה ואני עדיין מטושטשת לא מאמינה למה שקרה מרגישה כשלון גמור לא מצליחה להניק פה זה בכלל שבר אותי. כל החלומות שלי פשוט עבדו הפוך. אבל ב״ה משתדלת לא להכנס לזה הילדה שלי כבר עוד מעט בת שנה שתחיה והיא ילדה מהממת שהכל מתגמד כשאני רואה אותה. וכך בדיוק הרגשתי בבית חולים דיכאון דיכאון דיכאון ואיך שמביאים לי אותה אני מרגישה שהכל פשוט מתמוסס ממני.... כבר מרגישה בשלה לעוד אחד בעז״ה נשאר חודש למניעה..שנה אחרי קיסרי
וואו, התנפצות של חלום. זה כואב.תחיה דולה

מה שאת מתארת זו תופעה שמדברים עליה,
בגלל שהגוף יודע שאמור להגיע תינוק ולא מרגיש את התינוק הגוף מפריש הורמונים של אבל
וזה כמובן מצטרף לאכזבה הגדולה שבטח חשת ואולי גם לעלבון שראו אותו לפנייך..

מאחלת לך שפעם הבאה זה יראה ממש אחרת

וואו! אני קוראת ופשוט מעריכה כ"כ כל אחת ואחת פה!אורי-ה1

אשריכן נשות ישראל הצדיקות!

איזה מותק של בת אדם כל אחת פה..

באמת מעריכה.

ומודה ל-ה' שב"ה הכל (היריון, לידה, הנקה וכו'.) עבר כ"כ טוב (יחסית).. 

מגיבה גם.אנונימי (28)

נעשה את זה קצר:

 

שישה הריונות מתוכם 2 בסיכון,

ארבע לידות,

3 ילדים נולדו בחיים...

 

ועכשיו מניעה לא מבחירה...

 

נראה לי שזה מספיק, לא?

 

 

מוכנה הכל, רק רוצה ילד בסוף. ואם אפשר - אז לא ממש הכל... שיהיה גם קצת קל...

כמה קצr ככה כואב. הרבה כוחות!!תחיה דולה
עבר עריכה על ידי תחיה דולה בתאריך ו' בכסלו תשע"ו 17:13

בע"ה שיבוא בהמשך בקלות יחסית ובבריאות!!

הרבה כוחות! עברת כל כך הרבהl666


תודה לכן! הכוחות די אוזלים לי...אנונימי (28)


משתפת גם בהתמודדות שלי..אנונימי (29)
למרות שמרגישה קטנה לנוכח עוצמות הנשיות שמתגלות כאן,
אנצל את הבמה לפרוק גם.יצא לי ארוך. אבל עצם הכתיבה בפירוט עשתה לי טוב. אז לא חייבות לקרוא
אז ככה..
למחרת הלידה (ראשונה) שב"ה עברה בשלום קראו לי פתאום באמצע הבוקר להגיע לרופא ילדים, בעלי בדיוק לא היה כי הלך קצת לנוח ולאבזר את הבית במה שחסר, אז הלכתי לבדי קצת חוששת..
בתינוקיה הרופאה אמרה לי שהם חוששים לחור בלב של הקטנה ולכן שולחים אותנו לאקו לב. מזל שעד שהתפנה תור שם כבר בעלי הגיע ככה שלפחות אז היינו יחד האמת שהייתי די בשוק וחלשה עוד מהלידה אז שמחתי שהוא הגיע בזמן.
באקו לב ראו שב"ה אין חור אבל יש בעיה באחד השסטומים. הרופאה אמרה לנו שזה אמור להסתדר מעצמו אבל שנבוא לביקורת בעוד חודש וחצי.
ב"ה במהלך הזמן המתוקה התפתחה וטפחה יפה ובהגיע יום הביקורת נסענו ועשינו את כל הבדיקות. ראיתי שהקרדיולוג לא ממש מרוצה תוך כדי ובסוף הוא אמר שיש סבירות גבוהה לצינטור בחודשים הקרובים אבל שנבוא עוד חודש לראות שזה אכן הכרחי..
באותו יום התחלתי להבין ולהפנים שב"ה יש לנו ילדה מקסימה אבל יש לה בעיה בריאותית.והבעיה היא בלב.ובעיה בלב זה מפחיד.. התחלתי להסביר לעצמי שכל התינוקות הולכים לטיפת חלב אבל רק בודדים מבקרים אצל קרדיולוג.. זה ממש היו ימים של לילות בלי שינה והרבה תפילות כי לא רוצה שיכאב לבת שלי! ברור שאני רוצה את הכי טוב בשבילה ואם אין ברירה אז נעשה זאת אבל ייחלנו שלא נצטרך..
לאחר חודש נסעתי(בעלי היה במילואים, תמיד ברגעים הכי לא מתאימים..) לביקורת וב"ה הקרדיולוג אמר שיש עדיין בעיה אך זה משתפר ובנתיים רק נמשיך במעקב אצלו.
חייבת להגיד שלי כל העניין הזה חידד עד כמה הבריאות חשובה ולא ברורה מאליו וכמה צריך להודות על הפלא האלוקי הזה שנמצא לנו בידים ומתפתח כמו שצריך.

תודה על הבמה!!
את גדולה איך שאת מתמודדת, אל תמעיטי בערכךrivki
בשעה טובה!אנונימי (4)

פיספסתי שאת בהריון...

שיעבור בקלות בבריאות ובידים מלאות

טוב אני גם אשתף מעדיפה באנונימי. אני שבוע אחרי לידה!אנונימי (30)
אני אחרי לידה שלישית,
לפני שבוע ילדתי ב"ה.
עם עוד שני תינוקות בבית
ולא קל.

אני לא אוהבת את החודש הראשון אחר הלידה הוא לא קל ,אני חלשה אחרי קיסרי, ובא לי לנוח.

ומה עם הבית? !
והעזרה מועטה, לא מספיקה.
מישהי אחרת כבר הייתה נופלת ביאוש או דיכדוך, אבל אני משתדלת להיות חזקה.

מחכה להתחזק קצת. אני אישה חלשה מטבעי( אולי בגלל התזונה אין לי מושג אני לא אוכלת בשר, צמחונית, אז נראה לי שיש קצת קשר)

מודה להשם.
נשמע ממש לא פשוט....עובדת השם

חיבוק גדול חיבוק

יש אופציה מסוכנת , שניסיתיזקנת השבט

ואפילו התמכרתי לה -מאחר והכל היה כל כך שונה ממה שרציתי וייחלתי , אז ברחתי למחוזות " מה היה קורה אילו.." . לא מומלץ.

 

היתה לי לידה קשה , ולא במסגרת המשפחה שקיויתי לבנות , ילדתי מבוגרת , והלידה הסתבכה וגרמה לי נזקים גופניים . לא רק רצפת אגן . הייתי מדוכאת אחרי הלידה ועם חרדות , שקשה לתאר. ההנקה בהתחלה היתה קשה מאד. עד היום אני נודדת לפעמים למחשבות מה היה קורה אילו...יש לי סיבות טובות. קיוויתי לגדל ילדה על מזון בריא , ללא טלויזיה עם קרבה גדולה יותר למסורת ולהלכה . בפועל הכל הפוך .

 

אבל צריך להאחז בכוח בטוב. יש לך ילד בריא? -זכית בפייס. הילד חלילה לא בריא -קיבלת ניסיון , ותפקידך לעשות הכל כדי להפוך אותו למשהו חיובי.

כל החיים חלמתי ללדת...אנונימי (32)
ובסוף משום מקום פעמיים ראשונים רצופים ניתוחי חירום בהרדמה מלאה.
כולם רואים את התינוק לפנייך
ואת מחכה לתשובה של האחות בחדר התאוששות שמנסה לברר מה ילדת....

ואחרך כך כמובן המשכתי בניתוחים מתוכננים.

חולמת עדיין על הרגע הנפלא שכולן מספרות - להרגיש אותו יוצא ממך!

אבל ב"ה שהיום ניתנה לנו האפשרות של לידה קיסרית עם אמא ותינוק בריאים!
השרשור כבר היה ארוך..אל הר המוריה

אבל אני רק אכתוב, שכ"כ כ"כ חיכיתי להריון הזה, ועכשיו אני כ"כ סובלת וכ"כ קשה לי, אפילו מההתמתחות של הבטן כואב..

אבל אני בטוחה שכל הסבל הזה יהיה שווה בשביל התינוק המתוק שיוולד בסוף.

וכמו שעכשיו אני כבר לא כ"כ זוכרת את הקושי בשלוש שנים האחרונות, ויותר את הכיף, אני מקווה שככה אני לא יזכור את מה שאני עוברת עכשיו.

אם כי זה מלחיץ אותי שלא יהיה לי כוח לעבור הרבה הריונות, ואני כ"כ רציתי תמיד משפחה גדולה!

ממש מרגש שאת בהריון!כ"כ זוכרת שחיכת..אנונימי (33)


מניסיון של הריון אחד- בא לי עוד פעם להיות בהריון למרותיעל מהדרום
לק"י

שבחלק מההריון לא הרגשתי הכי טוב..
זה לא לא להרגיש טובאל הר המוריה
אני ממש סובלת כאבים מטורפים ולא עובדת כבר..
אבל את כל האורך תוכלי לקרוא בנשואות..
וזה לא ב'אשמת' ההריון, ההריון רק מחמיר את מצבי..
כן..הבינותייעל מהדרום
לק"י

מה שרציתי לומר, שב"ה לא תמיד נשארים רק הזכרונות הרעים, ויש רצון לעוד הריון.
זה ברור לי.. לא סתם צריך להביא קורבן חטאת יולדתאל הר המוריה
כי אישה נשבעת בכאבי הלידה שלא תעבור את זה שוב, אבל הטבע האנושי זה לשכוח.
חוצמיזה, שהרצון לעוד אחד גובר, כמו שהרצון לאחד הזה גבר על הקושי ועשיתי כל מה שהיה צריך למרות שלא תמיד היה קל...
רק הערה משמחת, ייתכן שכאבי ההתמתחות הם רק בהריון הראשון..ירושלמית טרייה

ב"ה!! שימשיך וייעשה קל יותר!

זה ברור.. זה גם החלק הקל אל הר המוריה
בשעה טובה גם פה.תחיה דולה


תחושותכבשה מתולתלת

ההריון היה בסדר גמור. בסוף תמיד קשה, לפחות אצלי, נראה לי שאצל כולן חוץ מלאותן "מעצבנות" ספציפיות, שיושבות על הדשא בסבבה בחודש תשיעי. הנסיכה ג'וניור בת 8 חודשים, נולדה כשאחותה היתה בת 3 וחצי.

בהריונות אני עצבנית משמעותית מהרגיל.. וגם ככה אני לא הטיפוס הכי רגוע.

הנסיכה הבכורה מחודש שביעי בערך סבלה מאוד עם עצמה. היא לא ידעה מה העניין ומה יהיה בסוף. 

הכל היה לא מוזר.

היא קיבלה הכי הרבה חום שיש, עליה לא הרמתי את הטון כל ההריון חוץ פעמיים או שלוש שהיא באה לנשוך אותי בבטן ובחזה

בכוונת מכוון וקצת צעקתי כי נבהלתי, וכמה פעמים בודדות שהיא באה להרביץ לי או למישהו בסביבה, שעליתי ב2 אוקטבות,

אבל לא הרמת טון בצורה של עצבים, אלא בתקיפות רגועה. 

היא לא הייתה היא כל סוף ההריון... התנהגה מלא באלימות בגן. אחרי הלידה ירד ל0 מקרים. חזרה להיות 

אותה בובה מתוקה. דיי אכלתי את הלב שהיא ככה סובלת...

ושיתפתי אותה כמה שצריך, בלי להימאס, במינון הנכון, לקחתי אותה על הידיים אפילו שהיא גדולה והיה לה 15-14 קילו כבר , 

לפני ההריון הרמתי אותה פחות, היא ממש הייתה צריכה את זה רגשית,

עד שכבר פחדתי על העוברית והפסקתי בהדרגה להרים אותה , בתחילת חודש שמיני. 

כל ערב ישבתי איתה, קראנו ביחד במיטה סיפור.. דיברנו, שרנו שירי לילה טוב , התחבקנו בשכיבה. 

רציתי שהיא תרגיש שאני איתה ופנויה אליה הכי הרבה שאפשר.

היא לא בצהרון וגם כשבעלי רצה שתישאר בצהרון כי אולי קשה לי , לא הסכמתי. הוצאתי אותה באחת בצהריים

אין שום סיבה שאם אני עובדת טיפה יותר משליש משרה, אז שהיא תישאר בצהרון.

התחלנו איתה איבחון בסוף ההריון , שבועיים אחרי הלידה נפגשה איתנו המאבחנת על המסקנות שלו,

והיא העלתה את המילה אוטיזם , אבל שהיא ממש לא בטוחה.

עברנו מסכת. כמה אבחונים שונים, אצל מאבחנים שונים. הייתה אי ודאות ששיגעה אותי,

וכל הבלגן הזה, שכרוך גם בלוגיסטיקה של נסיעות, ממש ישר אחרי הלידה.

זה שהייתה אי ודאות, זה סה"כ בסופו של דבר משמח, כי זה אומר שהמצב הוא טוב ושהיא תתגבר על זה,

על ילדים אחרים במצב שלה בכלל לא עולים הרבה פעמים... בטח שלא בגיל שלוש וחצי.

אבחון סופי שנתן את הקביעה של אוטיזם הגיע כשקטנטן היתה בת חצי שנה. 

כל התקופה הזו, ויש לי נטיה לדיכאוניות גם בלי קשר, היה לי מאוד קשה רגשית. 

המזל שלי שיש לי עזרה מאמא שלי, 

עזרה שמלווה גם בהמון ביקורת וכעס עלי וריבים לא הגיוניים...

אבל כסבתא היא הסבתא הכי טובה שיש. 

לקחתי את זה מאוד קשה.. עכשיו אני פחות מדוכאת.

כשהייתי צריכה להיות נטו זמינה לנסיכה הבכורה, כי אם יש איזשהו אבחון או טיפול בבוקר,

אז צריך להביא את הקטנטנה לסבתא יום לפני, כי אין איך להביא אותה על הבוקר , גרים רחוק..

הייתי מקבלת פרצופים משכנות של "איך את נותנת אותה לאמא שלך ללילה כשהיא כזאת קטנה , 

אני בגיל כזה לא נותנת" " מה , היא לא יונקת? למה היא לא יונקת " 

"אני לא נותנת בגיל כזה, אני מניקה"

"וואי, איך את יכולה לתת ? אני הייתי ממש מתגעגעת"

ומה אני בדיוק אענה להן? 

שאני לא ישנה בלילות מדאגה, אז אני צריכה להשלים קצת שינה ביום, 

כי יש לי גם הפרעת שינה ובעצמי אני סובלת מבעיות רפואיות, ואם אני לא אשן סביר אני אגיע למצב של זקנה עם אלצהיימר , 

עצבנית, רועדת, בוכה בלי סיבה, לא ממוקדת בעליל, לא מסוגלת לעמוד, לא מסוגלת להחזיק את התינוקת, לא מצליחה לחשוב בצורה סדירה, כל הזמן מריצה בראש מחשבות מוות וגרימת מוות עצמית, ממש כמו איזו פגועת מוח. שאומרת לעצמה בביקור אצל משפחה על הבת שלה שיושבת שם שעם הגב אליה "ממתי ג' לובשת חצאיות ג'ינס?" ג' זו האחיינית שלהם מהצד השני, שהיא כבר בת 12, לא זיהיתי את הבת שלי ויותר מדקה לקח עד שירד לי האסימון. 

קרה לי כשקטנטנ' היתה בת חודשיים, ואמא שלי לקחה אותה ליומיים כדי שאני אשן אחרי הקריסת מערכות הזו.

שהבת שלי צריכה ללכת לאיבחון / טיפול / מחק את המיותר 

וזה לא אפשרי לבוא לשם עם תינוקת ? 

שאסור לי להניק ?

שאני מאוד מתגעגעת אבל שאין לי ברירה? 

שאני לא טסתי לחו"ל עם בעלי והתינוקת והשארתי ילדים בני ארבע ושש אצל סבתא לשבוע? 

שאני לא נסעתי גם לאילת עם בעלי והתינוקת ל4 ימים והשארתי ילדים בני שנתיים-ארבע-שש ?

ש99% מהשארות שלי אצל סבתא וסבא הן לצורך השרדות ולא לצורך תענוג? 

שכשנסעתי לנופש בהריון והשארתי ילדה בת שלוש אצל סבא וסבתא, זה היה ליומיים וחצי 

והם לקחו אותה לכל מקום שאפשר ללכת אליו ביומיים האלה והיה לה ממש כיף? 

שבחיים לא טסתי לחו"ל והשארתי אותה , כי למרות שאין סיכוי כי כיף לה אצל הסבים והיא רגילה אליהם, בגלל הסיכוי הקלוש שהיא תבכה שעות ותרצה שנבוא, אני נוסעת רק בארץ, כדי שאוכל לחזור אליה בלי בעיה אם קשה לה והיא זקוקה לנו?

שהלוואי והייתי יכולה להסתדר לבד ולא להתמודד עם כל הבעיות האלה, שהן לא מתמודדות עם בעיות מהסוג הזה?

ברור שלכל אחת יש את הבעיות שלה, אין לי ספק שאני לא היחידה שסובלת, אבל שיגידו תודה שהן

לא צריכות לצורך השרדות בסיסית את אמא שלהן ברקע.

שאני לא מניקה כי אסור לי, וחודשים אכלתי את הלב על זה?

שנתתי לה לינוק בגיל חודש, לא יכולתי להיתאפק... לדקה.. היא התחברה, והרגשתי אותה

וההרגשה הזו הייתה משהו שאני לא יכולה לתאר במילים.. ואז ניתקתי אותה, כי לא הייתה ברירה, כי אני לא רוצה לעשות לה נזק חס וחלילה.. ושלושה שבועות לקח לי להיפטר מהגודש הזוועתי שנהיה לי בגלל החוויה הזו. 

בכיתי ממש באותו יום וגם אחרי, לא פעם ולא פעמיים .. כל כך רציתי להניק. 

ואחרי זה לקבל פרצופים ואימרות כמו "למה את לא מניקה? " "אני בדעה שצריך להילחם על ההנקה "  "אני ממש נלחמתי

על ההנקה, הלכתי לשלוש יועצות, ממש לא הלך לי ואני לא וויתרתי "  --- סאבטקסט -- אני לא וויתרתי ונלחמתי, ואת כן וויתרת  ולא נלחמת . וכד' ...

ולהתחמק.. כי ממש אין לי עניין לפרט את התיק הרפואי שלי לכל כלבה חטטנית וחסרת טאקט. סליחה על הבוטות,

אבל אין לי דרך אחרת לתאר את ההתנהגות הזו.

וזה נלווה לזה שגם ככה הייתי הרוסה רגשית בתקופה הזו.

אני לא מטומטמת. הייתי ילדה מחוננת. עם כל הבעיות שהיו לי , לקויות למידה ובעיות רפואיות,

אני עושה תואר שני כרגע. לאט לאט ובעקביות.. יש לי הרבה פוטנציאל לא ממומש בתחום הלימודי... 

תמיד חלמתי שיהיה לי דוקטורט , שאני אהיה חוקרת במדעי הרוח. רציתי ללמוד ספרות והיסטוריה של עמ"י.

אני יודעת שזה כבר לא יקרה , עם כל הלקויות למידה והקושי להגיש עבודות, והקושי לשבת ללמוד כי צריך,

ולא סתם לקרוא ספרים או מאמרים לכיף.

אני עובדת כמה שאני מצליחה, משרה חלקית מאוד, כי אני לא רוצה לשמוע בכלל

על מעון. קטנטנ' איתי בבית, והנסיכה יוצאת מהגן ב1 . 

עדיף לי להצטמצם מאוד כלכלית ולגדל אותן איתי. זו תקופה שלא תחזור... ואני שמחה שאני יכולה

ושגם ההורים שלי בדעה הזו, שתינוק צריך להיות עם אמא, ורוצים לעזור כדי שנוכל לחיות בצורה סבירה. 

גם אמא שלי בשעתה קיבלה עזרה כזו, כדי שלא תצטרך לשלוח אותנו למעון.

ובתכל'ס איזה בוס היה מקבל אותי? שלוש פעמים בשבוע אני הולכת איתה לטיפולים בבוקר ,

מעבר לדברים שהם לא בשוטף. וכל החורף הן חולות בתורנות, אפילו שקטנטנ בבית.

בכללי... היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני פשוט יושבת ובוכההתאומה

את אישה מדהימה! הכוח ותעצומות הנפש שיש לך זועקים מכל מילה שכתובה כאן.

אני לא מכירה הרבה נשים בעולם (אם בכלל) שמסוגלות להתמודד כל כך בכבוד עם המשימות שבורא עולם נתן לך.

בנוגע ל"כלבות חטטניות וחסרות טאקט", יש לי רק דבר אחד לאמר לך:

אני למדתי מזמן שאנשים מדברים הרבה פעמים בלי לחשוב, לא על מה שהם אומרים ולא על ההשלכות של זה, ואני החלטתי מזמן שאני שמה פס על כולם ועונה מה שבא לי או מתעלמת. אמנם כן מותר לי להניק, אבל אני שייכת לזן שלא התברך בהרבה חלב, וברגע שאני חוזרת לעבודה הוא נגמר מהר, בקושי 4 חודשים הצלחתי להניק, ואח"כ קיבלתי צרחות מאחיותיי הגדולות (ולא רק מהן) ש"מה זה הדבר הזה, ולמה את לא נלחמת ואיזה עונש מגיע לו שהוא צריך לאכול את המטרנה המסריחה הזו", למדתי להפסיק להרגיש אשמה. מי שלא מתאים לו - יכול לעקם את אפו כאוות נפשו. אני לא יכולה יותר מזה, ואני לוקחת בחשבון שזה תמיד יהיה כך גם אצל הבאים. 

זהו אז תדעי לך שאת מיוחדת מאוד וכל האחרות מסביב לא שוות את קצה הקרסוליים שלך....

המון הצלחה והרבה כוח ושמחה!!

וואו!! איזה כוחות!אמא ו7 גמדים

מצדיעה לך על המאבק העיקש להמשיך, לצמוח, להעניק ולא לשקוע.

המשיכי לפרגן לעצמך בטיולים ובלימודים.

את נשמעת אישה מדהימה!!!

 

אני חושבת על זה שהקב"ה יודע בדיוק למי לתת את ההתמודדויות הספציפיות שלה.

עם חצי מהקושי שלך הייתי מתמוטטת.

אבל את ממשיכה לצמוח.

 

שהקב"ה ימשיך להעניק לך כוחות!!!!

כבשה, אני לא יודעת מה להגיד.ירושלמית טרייה

מאחלת לך שישתפר, שתראו הרבה נחת ממנה למרות האיבחונים.

ושתצליחי לישון (גם אני עם הפרעות שינה, אבל זה בגלל שאני חלשת אופי, בניגוד אליך).

חיבוק והערכה עצומה.

חייבת להגיד דבר אחדבת 30

שהגאולה תבוא "בזכות נשים צדקניות".

וכל מי שכתבה פה, ובטח על כל מי שכתבה יש עוד שתיים שלא כתבו- היא מאותן נשים צדקניות. שמוסרות את נפשן, את כוחן הפיזי והנפשי, ואת כל מה שיש להן רק בשביל להביא ילדים לעולם ולגדל אותם באהבה ובטוב.

כמה גבורה, כמה מסירות נפש, כמה אהבה, כמה אמונה.

מדהים!!

בטח גם הקב"ה קורא את השרשור הזה.

תודה..כבשה מתולתלתאחרונה

סה"כ...

הבכורה שלי ילדה מתוקה, שמחה, טובה וחכמה מאוד,

על הרבה ילדים אחרים לא עולים בכלל במצב הזה...

המזל שלי, זה שיש לי עזרה, ואני יכולה זמינה לה הכי הרבה שאפשר

כדי לקדם אותה ולהביא אותה למקסימום.

אני דיי בטוחה שבשלב מסויים הקשיים יתגמדו, והיא תהיה בבגרותה

שונה חברתית, כמו שיש הרבה אנשים "מוזרים" , אבל מוצלחת , מוכשרת,

עם משפחה ומתפקדת בצורה רגילה.

אני לגמרי רואה אותה במקום טוב בעתיד.

וזה דבר שלא כל הורה לילד בחינוך מיוחד יכול להגיד,

אני שמחה איתה. היא ילדה מקסימה, אני אוהבת אותה בצורה שאי אפשר לתאר ולא הייתי רוצה אותה אחרת ממה שהיא.

גם הילדים והצוות בגן אוהבים אותה.

בתכל'ס, יש כאלה שהרבה יותר קשה להן ממני... 

המזל שלי הוא שיש לי עזרה..

אם לא הייתה לי עזרה, לא הייתי יכולה לשרוד.

אני מנסה לדמיין מה הייתי עושה אם לא הייתה לי תמיכה מסביב,

ולא היו עוזרים לי בלילות לפני שקטנטנ' והנסיכה הבכורה בשעתה , ישנה לילה שלם,

ואני חושבת שהייתי פשוט מגיעה למצב של התמוטטות כללית,

במובן הכי טראגי של המילה. 

אז אני שמחה שכן יש לי עזרה.

ככה, אני מצליחה להתגבר על הרבה דברים.  

אם כבר להיות עם טורט וה"נילווים " לו , הפרעות שינה , צורך אובייקטיבי-בסיסי בשינה פי שתיים כמעט מאדם רגיל, 

וילדה שצריכה את אמא שלה באינטנסיביות כזו..

אז לפחות תומכים בי מסביב... 

באסה לי רק שזה נראה כלפי חוץ שאני איזו אמא פרינססה שעושים בשבילה ועוזרים לה

כל הזמן. יש לי שכנות שאני רואה שהן מקנאות ממש. בלי לדעת, שהן צריכות לשמוח ולהודות

שהן לא צריכות כזו עזרה.

אפשר לפרוק?אנונימית בהו"ל

מרגישה שאין לי כבר כח

אנחנו גרים ברחוב מלא ילדים

ויש כאן אימהות שמשחררות את הילדים לבד

והם פשוט עושים נזקים כמו לאבד בימבות, להשתמש באופניים ולפנצ'ר ועוד ועוד

וגם דורשים את התשומת לב שלי כאמא שנמצאת ומבקשים עזרה בכל מיני דברים

 

אין לי כח להיות הגמח של השכונה

בקושי לילדים שלי יש לי סבלנות

 

אבל מצד שני אין לי ברירה אלא להציל את הילד של השכנה שמשייט לו בכביש

או ילד שמרביץ לילד שלי ואני צריכה פעם אחר פעם להזיז אותו ממנו ואין שום אמא בסביבה שתקח אחריות ופשוט תקח אותו הביתה

 אלו אימהות ספציפיות אבל הן פשוט לא נרמזות בכלל

ואין לי כבר כח

אוףף

 

זה גורם לי ממש לכעסים וגם להתבאסות על עצמי כשאני כועסת על ילדים של אחרים

אבל באמת זה פשוט חוסר אונים מטורף כשאני חייבת לטפל בעשרה ילדים לפחות במקום רק בשלי הפרטיים

 

חזרנו מקודם הביתה ומצאתי בימבה חדשה שלנו מלפני כמה ימים שבורה על יד השכנים, וילד אחר מהשכונה עליה. היא הייתה בתוך החצר שלנו בבוקר

וזה כל כך מעצבן כי גם אין לי שום יכולת לדעת מי הוציא ומי שבר. בקיצור, הנזק כולו נספג על ידנו

 

לא יכולה להשאיר כלום בחוץ. כלום כי ילדים נכנסים ולוקחים

וגם בקטע של אוכל, אין לי כח להאכיל את כל השכונה ולא בא לי לחתוך תפוחים לילדים שאמא שלהם נופשת בבית

(וגם אחרי שאני לא מסכימה, לא בא לי שהם יבהו צמוד אלי בתפוחים הנחתכים לילדים שלי)

 

סופריקה

 

 

יואוווווו חחחחחשושנושי
טוב זה עוד רחוק ואולי לא ריאלי...גלויה

 

אבל זה חלום.

מישהי פה למדה/ לומדת תרפיה באומנות

במבחר?

או באוניברסיטת חיפה?


 

לא יודעת אם יכול להסתדר, במיוחד שאנחנו אמורים להתחיל מסע טיפולים...

אבל אולי מתישהו

אאמין בעצמי שאני יכולה

ויסתדר לא על חשבון המשפחה

וכו'...


 

בקיצור:

1. האם במבחר מקבלים גם מהציבור התורני - לאומי?  (למדתי באולפנית, עשיתי שירות לאומי...)


 

2. אני גרה ב"ה בגרעין תורני בצפון

שמחים שמצאנו סוף-סוף את מקומנו

ו-לא נוהגת ואין מצב שאוציא רישיון.

אז אוניברסיטת חיפה הרבה יותר נגישה לי.

אז מישהי מניסיון יודעת להגיד על רמת הצניעות שם?


 

תודה

יום אחד אמצא את מקומי.

סתם, ב'ה דברים פה מתקדמים

אולי אולי משהו יתקדם פה לעבר עבודה בעז"ה

וגם פתחתי השנה סוף-סוף עוסק פטור לעיצובים שלי...

ובכל זאת

החלום לעזור למתמודדים עם אומנות

נשאר.

אם וכאשר... צריכה להשלים את הקורסים בפסיכולוגיה

ואולי גם עוד שעות אומנות כי עבר הרבה זמן...

ועלות של לימודים גם איכשהו.


 

קיצור

אשמח לתובנות מניסיון.


 

 

לפחות בעבר במבחר קיבלו רק כאלה שלמדו במסגרת חרדיתיעל מהדרום
לק"י

זה מה שזוכרת שקראתי או שמעתי.


בהצלחה עם החלום!!

תודה!גלויה

כן... חשבתי אולי השתנה.

נכון ללפני כמה שנים מבחר לא מקבליםבוקר אור
כמעט בלתי אפשרי להתקבל למבחר דתיות לאומיותPandi99

מנסיון כואב

בחיפה ממה שאני מכירה זה מקום חילוני.. 

תודה. אוףגלויה

באסה שנופלים בין הכיסאות.

כן, חיפה נשמע הכי חילוני... כנראהשלא כדאי .

מממשש באסה ! מזדההPandi99
למה בעצם לא כדאי?רוני 1234

רוב הציבור הדת"ל לומד ועובד במקומות חילוניים, אני לא חושבת שזה צריך למנוע ממך להגשים חלום.

אגב, אני מנחשת שרוב גדול בתואר הזה הוא נשים אם זה עוזר לך…

^^ מסכימהכבתחילה

אח''כ תטפלי רק בילדים/אנשים דתיים?

כנראה שלא בהכרח, במיוחד שצריך לעשות סטאג'/עבודה מעשית במסגרות לא דווקא דתיות.

חבל להמנע רק בגלל הסיבה הזאת. 

בתחום האומנות הייתי בודקת שבמקומות לא דתייםיעל מהדרום

לק"י


אין בעיות צניעות בקורסים.

כל מיני ציורים לא צנועים בלשון המעטה.

תודה על ההסבררוני 1234

באמת לא חשבתי על זה… היה לי בראש יותר הפן הטיפולי ופחות האומנותי.

עדיין כדאי לברר טוב לפני שפוסלים.

זה מה שהתכוונתיגלויה
אני חושבת ששווה לברר מול סטודנטיות שםיעל מהדרום
עולם התרבות הוא מאוד מאוד חילוני. וגם ההוואי,Pandi99

הדיבור, אירועים, וכו

יש כאלה שלא מפריע להם

אבל אם הפותחת שאלה כנראה שלה מפריע

חברה שלי דוסית למדה בחיפה. משערת שיש עודשיפור
תודה!גלויה
למד תרפיה?
כן. תרפיה באומנות. עכשיו עובדת בזהשיפור
וואוו!!גלויה

יש מצב לדבר איתה?

אם זה בסדר...

אני מכירה כמה וכמה, ואולי התנאים לתואר שניממשיכה לחלום

שונים מתנאי הקבלה לתואר ראשון, אז ממש לא כדאי להתייאש מראש

הבעיה המשמעותית יותר שזה נסיעה רצינית

ולא יודעת אם זה מתאים לך..


אני מציעה לך לחפש בנות שלמדו את התואר גם בחיפה וגם במבח''ר ולשאול אותן ישירות.

מישהי למדה בבר אילן?גלויה

יש תואר די חדש

בתקווה שכן יהיה מקום נורמלי

מבחר לא מקבליםDevora

אם עשית בגרויות.


יש גם אופציה באונו, יש מסלול חרדי.

ואם את באיזור שיש תחנת רכבת, זה לא נראה לי כל כך נורא.

זה לא הפרמטרDoughnut
אני עשיתי בגרויות ולמדתי שם, לא לפי זה הם בוחנים.
זה אמור להיות קשורDevora

כי זו לא הוראה שלהם, אלא של המל"ג.

יש אפשרות להיכנס עם בגרויות, אבל בדרך כלל זו ועדת חריגים.

הוראת המל"ג קשורה לחינוך חרדי, לא לבגרויותשיפור
יש חינוך חרדי עם בגרויות, ולא תהיה להם בעיה להתקבל למבחר 
אבל הם מסתכלים על מוסדות עם בגרויותDevora

כלא חרדים.

בעצם את מבחר הקימו כדי שתהיה לציבור חרדי ללא בגרויות, אופציה ללמוד לימודים גבוהים.

מבחינתם אם יש למישהו בגרות, הוא לא זקוק למבחר, ולכן זה לא מקומו.


 

אני יודעת את זה כי בעבר ניסיתי ללמוד במבחר, ולפני הראיון שאלו אותי איפה למדתי, והסבירו שתהיה בעיה קשה, והאופציה היא רק דרך ועדת חריגים. (למדתי במוסד חרדי עם בגרויות).

אולי משם ההיכרויות שלכן. (מהחריגים).

לאDoughnut
השלמתי בגרויות והתקבלתי לשם ללא בעיה וללא ועדת חריגים, ולמדו אתי בכיתה כמה בנות שעשו בגרויות בסמינר. זה יותר הולך לפי סגנון הסמינר מאשר הפרמטר של הבגרויות.
אבל אםDevora

היית לומדת מראש בתיכון שלומדים בו בגרויות,

כנראה שהייתה לך בעיה קשה.

אין לי עניין לכתוב את זה שוב ושוב.

פשוט תבדקו. זו ההוראה של המל"ג.

ביקשו ממני את מס המוסד שלמדתי, ומיד המזכירה אמרה לי שיהיה קשה, כי זה מוסד עם בגרויות. אולי יש סמינרים מוחרגים. אין לי מושג. למדתי בתיכון חרדי רגיל. לא סמינר.

אני התקבלתי בלי בעיותרקאני

למדתי בסמינר בית יעקב עם בגרות מלאה

לא סמינר גדול

הנקודה היא לא בגרות אלא תעודת בגרות חרדיתעכבר בלוטוסאחרונה

אם למדת באולפנת תהילה ויש לך תעודת בגרות חרדית- תתקבלי

אם למדת בתיכון חב"ד ששייך לממ"ד ויש לך תעודת בגרות של ממד לא תתקבלי. למרות שבעלך ואבא שלך עם חליפה ואת עם פאה וגרביים

 

יש גם מוסדות חרדיים עם בגרות של ממד (בדיוק כמו שיש אולפנות של חרד"ל עם סמל מוסד ובגרות חרדית)

אולי למדת באחד מהם (חסידויות ספציפיות, נושרים ואולי גם ספרדים חלק)

 

 

רואה חברות שעשו בגרות חרדית, החיים שלהם הרבה יותר קלים מבחינה אקדמית

באמת חבל שלא כל האולפנות עושות חרדי 

 

אז אולי שינו כללים, מתי זה היה?שיפור
אני מכירה כאלו שהתחילו לימודים שם לפני 10 שנים
מכירה הרבה עם בגרויות שלמדו שםשמ"פ
אין לי עניין להתווכחDevora

תתקשרו לשם לשאול.

זו הוראה של המל"ג.

לי אמרו שמקבלים רק מהחינוך החרדי, לא קשור לבגרויותשיפור
יש גם אולפנות דת"ל ששייכות לחינוך החרדי שיכולות להתקבל כמו אולפנת למרחב בפתח תקווה ותהילה בירושלים
תודה!גלויה
נכון, אבל העלות ממש גבוהה אני חושבת. (כי זה לא שכ"ל אוניברסיטאי)
זה לא הבגרויותרקאני

אני התקבלתי למבחר

ועשיתי בגרות מלאה

זה הסוג מוסד

למדתי בסמינר ולא באולפנה

תודה לכולם על (מבחר...) התשובות גלויה

החכמתי.

(יש לי עוד כ"כ הרבה לעשות

ולשנות את עצמי

כדי להתקבל...

אבל זה נותן אופק).

דלקות אוזניים אחרי כפתוריםshiran30005

אנחנו חודשיים אחרי כפתורים וכנראה יש לו שוב דלקת אוזניים, זה הזוי!!

לפני שבועיים וחצי היה דלקת וחום טיפלנו בטיפות. היום שוב הקאות, אחכ חום ותלונות שכואב לו באוזן -בן 3 אז יודע מה הוא אומר כבר

מתלבטת אם ללכת לרופא מחר, רופא שלא מכיר אותו בכלל ואם יביאו טיפות אז כבר התחלתי לשים היום.

ולא מבינה היינו בבית בפסח ונהיה חולה, היינו בבית השבוע כמה ימים ושב נהיה חולה ממי הוא נדבק?

וזה הגיוני שתוך חודשיים יש 3 דלקןת? לפני הכפתורים בקושי סבל מזה , הדלקות האלה התחילו אחרי הניתוח

פעם קודמת שנבדק הרופאה אמרה שזה במקום ולא נראה משהו חריג

וואי מתסכל😒 רפואה שלמה!שיפור
ממה שאני מכירה דלקת אוזניים זה לא מדבק. אולי נכנס משהו לתוך האוזן שגורם לדלקת? חברה שלי אמרה לי שהייתה צריכה לקלח את הילד עם אטמים אחרי ניתוח כפתורים, גם לכם אמרו ככה, אם לא אז אולי צריך?
נראה שכדאי להתייעץoo

עם אאג מקצועי

אולי זה שניתח

אוי, לא...מתואמת

זו בטוח דלקת אוזניים?

מהניסיון שלי נשמע לי הגיוני יותר שנשאר חור בגלל הכפתורים וזה מה שגורם לכאבים...

אתם מקפידים לשים לו אטמי אוזניים במקלחת?

בכל אופן, כדי ללכת לאא"ג מומחה כדי לבדוק את העניין הזה.

(אני לא זוכרת עד מתי אמורים לשמור על האוזניים אחרי ניתוח כפתורים. בכל אופן, יש סיבוך נדיר שהכפתור משאיר חור בעור התוף, ואז בכל פעם שחודרת לשם טיפת מים אלה כאבי תופת. לבת שלי זה קרה באוזן אחת, וכשגילינו את זה התאימו לה אטם מיוחד לאוזן שלה, שאותו היא שמה במקלחת. לבריכה וים כמובן היא לא יכלה ללכת. ועדיין לפעמים חדרו לה מים שם... בגיל 15 היא עברה ניתוח לסתימת החור וסוף סוף באנו למנוחה ולנחלה. מקווה שזה לא המצב אצלכם, אבל כדאי מאוד לבדוק...❤️)

עונהshiran30005

קיבלנו הנחיות מהמנתח לא להרטיב רק שבוע ואחכ אין בעיה שיכנס מים, הנה נשמע לי לא הגיוני ושאלתי שוב קיבלתי את אותה תשובה. בפועל לא נכנס לו מים במקלחת אני ממש מקפידה על זה ועדיין

התור הבא לרופא שניתח אותו זה רק ביולי, אמר לבוא אחרי בדיקת שמיעה עדכנית

רופאת ילדים שלנו שהיא ממש מקצןעית אמרה שזה נרטה בסדר וזה במקום. אבל עדיין יש נוזלים ודלקות...


וכן, זה דלקת אוזניים כנראה דלקת גם עכשיו כי הוא ממש בכה שכואב לו בימים האחרונים, גירד שם גם

תמיד זה אותו אוזן גם, אוזן שמאל

תמשיכי לשמור מאוד טוב ממים.פרח חדש

ממליצה גם להקפיד על שטיפות מי מלח באף

כי הנזלת של האף עוברת לאוזן וזה לרוב מה שגורם לדלקות

אבל איך רואים חור אם יש כפתור?shiran30005
רופא היה מצליח לראות מן הסתם לא? 
לרופא רגילעוד מעט פסח

אין את אותו מכשור שיש לרופא אא''ג, ולכן רופא רגיל יכול לפספס דברים.

מה שאת מתארת נשמע לא תקין בכלל.

והייתי הולכת לאא''ג, גם אם לא המנתח עצמו.

ובכלל, אם יש דלקת חוזרת מוזר שהביאו רק טיפות ולא אנטיביוטיקה מהפה.

וגם, מה הקשר להקאות? אולי זה סימן שיש שם משהו אחר בכלל?

כבר פעם שלישית שיש הקאות כמה שעות ואזshiran30005

חום ובמקביל תלונות על אוזניים ושהלכנו להבדק ראו כן דלקת, הסבירו לנו שיש קשר להקאות עם האוזניים אבל זה לא תמיד, יכול להיות סתם צירוף מקרים

וכן, צריך לכת לאא"ג אולי כבר 

מענייןעוד מעט פסח
פעם ראשונה שאני שומעת על זה 
ויכול להיות שהדלקת באוזנייםooאחרונה

ירדה לריאות

הקאות זה יכול להיות תסמין לדלקת ריאות

אני מקווה שהביאו לכם אנטיביוטיקה 

הכפתורים אמורים ליפול בשלב מסויםמתואמת

ואחר כך החור שהם עשו אמור להיסתם.

לא זוכרת כמה זמן לוקח כל דבר.

לעיתים נדירות החור לא נסתם, ואז נוצרות בעיות.

אבל גם אם לא זה העניין - נשמע לי שהכי חשוב ללכת לרופא מומחה בשביל לבדוק את הסיבה לכאבים.

להתייעץ עם רופא אף אוזן גרון איזה טיפות אזניים!אור עולה בבוקר

לבדוק עם רופא אף אוזן גרון איזה טיפות אזניים מותר לשים. יש טיפות אוטוטוקסיות -רעילות לאוזן,שאסור לשים כאשר יש פתח בעור התוף . כפתורים זה פתח .

ואני מכירה שמים אטמים הרבה יותר משבוע,שלא יכנסו מים ,כי אכן גורם לזיהומים ,דלקות ...

לבדוק את ההנחיה הזו עם עוד רופא אף אוזן גרון.

בהצלחה 

האמת האאג שלנו בשיבא לא היה נראליshiran30005

מומחה ככ, יש לו גם שקד שלישי מוגדל, חסימה חלקית ולא משמעותית לדבריו, יש לו גם אסתמה ושאלנו אם לא כדאי גם לטפל בשקד השלישי אמר שאין צורך, מצד שני רופאת ילדים שכן מכירה אותו אמרה איך לא טיפל גם בזה, ויתכן שבגלל השקד המוגדל יש לו עכשיו נוזלים ודלקות חוזרות

אנסה לבקש לקבוע תור אצל רופא אחר פעם הבאה

אם נתניה רלוונטי לךעוד מעט פסח
יש לי המלצה לרופא תותח עם תורים זמינים (הלכתי בפרטי דרך המשלים, היה שווה כל שקל).
אני במכבי, ומעדיפה את שיבא כיshiran30005

מכירים אותו שם בגלל האסתמה, וכל מה שעבר

אבל אחליף רופא, מי שלא נראה לי בעין אני מסננת מיד מוזר לי שלא עשיתי את זה עד עכשיו...

ניתחתי שלושה ילדיםעוד מעט פסח

בניתוח האחרון, שהיה לפני שנה, אמרו לנו שלא צריך לשמור ממים.

שאלתי כמה פעמים, והרופא אמר שיש כפתורים חדשים, עם שסתום חד כיווני שהנוזלים יכולים רק לצאת ומים לא יכולים להיכנס.

ואכן- הרטבנו חופשי ולא קרה כלום.


אז אולי זה מה שהיה להם (מצד שני הרשו לנו להרטיב אפילו עוד באותו יום. אז לא יודעת מה הסיפור שלהם)

רופא שלנו תמיד נותן אנטיביוטיקה בפהפילה

כשיש דלקת רצינית וחום. לפני כמה שנים בת שלי קיבלה אנטיביוטיקה פעמיים כי פעם ראשונה לא עזרה לה. וזהו. עבר לה.

טיפות נותנים במקרה של דלקת חיצונית יותר.

יש טיפות אנטיביוטיות. ובמקרים קלים יש טיפות שהם סתם להקלה.

במקרה שלכם בנוסף לרופא ילדים הייתי פשוט הולכת לרופא א.א.ג. שיש לו תור קרוב. שנה שעברה הצלחתי למצוא תור בירושלים תוך כמה ימים.

אצלינו היא אומרת- מתחילים בטיפות ואםshiran30005

זה לא עוזר עוברים למשהו דרך הפה. תמיד זה עזר

גם עכשיו שמתי פעמיים טיפות וב"ה כבר אין חום

מה דעתכם על דיקלקטין/בנגסטה?הרמה

שתי הריונות הייתי בלי

שתי הריונות עם

לא יודעת להגיד כמה עזר אבל אולי הקל

עכשיו עם בחילות בלי הקאות אבל בחילות איומות

מתלבטת אם לקחת שוב פעם או לשרוד בלי

לא מבינה בזהיעל מהדרום

לק"י


אבל אם את מתלבטת, את יכולה בינתיים לקחת כדורי ג'ינג'ר או נוזיקס (שזה ג'ינג'ר עם בי6).

אולי תגלי שזה עוזר לך.


תרגישי טוב!!

עלי זה הקל ברמה מסויימתאנונימית בהו"ל

עדיין סבלתי מאוד אבל הצלחתי לאכול

לי בונגסטה היה משמעותי לבחילותכנה שנטעה
ברור שלקחת בונגסטה למה לסבולשירה_11
אני יודעת שזה יישמע הזויהרמה

2 ההריונות שלקחתי יצאו לי ילדים מרדנים ולא קלים

2 ההריונות שסבלתי בשקט- ילדות טובות ורגועות

שוב אני יודעת שנשמע הזוי אבל פתאום יש חשש לקשר כלשהו שטרם נבדק 

אצלי חלק ככה וחלק ככה ולא לקחתי בכלליעל מהדרום
לק"י

כן לקחתי גינגר ודומיו. אבל זה לא יצא קשור....

למי יש חשש?שירה_11

לך? או משו שקראת?


בכל אופן אני לא יודעת כמה סבלתי

אני יודעת שחיי לא היו חיים

שהתבאסתי שהבוקר הגיע

וכשפתחתי את העניים חיכיתי כבר לסגור אותם שוב

ואני לא מגזימה

זה היה מהגיהנום

אצלי הפוך חחחDoughnut
בקטע של ילדים?הרמה
שלקחתי הילדים רגועים😉 באמת אין קשרDoughnutאחרונה
הציל אותיDoughnut
אני בעד לנסות כל הריון מחדש ולראות איך זה. לי הדקלקטין עזר עם הקאות אבל עדיין סבלתי מבחילות, הבונגסטה הקלה משמעותית את הבחילות ברמה שיכולתי לנשום.
הרגשת הבדל בין דיקלקטין לבונג'סטה?אנונימית בהו"ל
אני מאודמישהי מאיפשהו
דיקלקטין היה לי מעולה ועם בונגסטה הייתי ככ חלשה שכבר העדפתי את הבחילות
כןDoughnut
הבונגסטה היתה לי הרבה יותר טובה מהדקלקטין. עם הדקלקטין לא הקאתי אבל עדיין היו לי מלא מלא בחילות, עם הבונגסטה היתה הקלה משמעותית גם בבחילות.
מזכירה לישירה_11

שהבחילות היו כל כך קשות שיצאתי לבחוץ לנשום קצת אויר כי הרגשתי שאני נחנקת מבפנים

ואמאלה אני לא משקרת - משב רוח על הפנים עשה לי בחילה!!!


שם כבר הבנתי שזה רק אני והשם 😂

וואי היה לי ערב אחד בול ככה בהיריון הראשוןשיפור
למישהי זה עשה עצירות קשה? אוף מה עושיםהרמה
הי חברות. המלצתי באמיתי לכן מאינונימיאנונימית בהו"ל

יש במשנת יוסף השבוע את הספר 'לחיות בסדר' של נועה שרון

רוצה להמליץ עליו ממש

הוא יותר טוב מקון מארי לדעתי

והיא מדברת בדיוק לנשים שיש להם הרבה ילדים/עומס וכו

גם אני ממליצה עליו!מתואמת

לא קראתי את קון מארי, אבל הבנתי שהשיטה שלה לא מתאימה למשפחות של יותר משני ילדים... (ושהיא בעצמה הודתה בזה כשנולד לה הילד השלישי)

נועה שרון כותבת בדיוק למשפחות ברוכות ילדים, משפחות יהודיות וישראליות. וחוץ מזה היא כותבת בהומור ובצורה מרתקת, וזה פשוט כיף לקרוא

ובניגוד למה שקורה אצלי בדרך כלל כשאני קוראת ספרים מעשיים בסגנון - הצלחתי אפילו קצת לממש חלק מהרעיונות שם...

קניתי אותו במחיר מלא ביפה נוף, וזה היה שווה את זה

ומה החידוש של זה1112
 מה היתרון שלו
בדיוק מה שמתואמת כתבהעכבר בלוטוס

"נועה שרון כותבת בדיוק למשפחות ברוכות ילדים, משפחות יהודיות וישראליות. וחוץ מזה היא כותבת בהומור ובצורה מרתקת, וזה פשוט כיף לקרוא"

יש לה גם קו טלפוני מעולה עם טיפים ללפני חגים/שבתנפש חיה.אחרונה

עם שיתוף מאזינות

קו חינמי נהדר!

מצרפת למעוניינות - ‏‪02-666-7140‬‏

סיפור הלידה שלי (מפה בניק אחר..)Sharing

ערב שביעי של פסח, אני לא ככ מרגישה טוב, בחילות והרגשה כללית מגעילה. בבוקר גם הקאתי.

במקביל אני מתלבטת אם התחילו לי טפטופים של ירידת מים. לא בטוחה. ממש לפני הצפצוף של החג אזעקה ואנחנו בממד לאיזה רבע שעה. אח''כ מתקשרת לדולה והיא אומרת לי מה לעשות כדי לבדוק האם אכן ירידת מים. בכל מקרה מציעה לחכות לצירים.  אני מנסה את מה שהיא אמרה, לא בטוחה אם ירידת מים או לא. מעדיפה לחכות. אבל מרגישה במתח.


ב 5 בבוקר (אחרי קימה ב 2 מאזעקה) מתעוררת מציר, מבינה שמתחילים צירים, בתחילה כל 20 דק אחכ כל 10 דק. בעלי לא הולך לתפילה כי לא יודעים איך זה יתקדם.

כשעתיים צירים כל 10 דק, אחכ שקט. וככה לאורך היום צירים למשך כשעתיים, ושקט למשך כשעה - שעה וחצי. זה טוב כי זה נותן לי זמן לישון בין לבין, וגם לבעלי..

סביב 17:00 אחהצ הצירים מתחילים להצטופף, כשבמשך שעה יש לי ציר כל 5 דק והם מתחילים להתחזק, אני מבקשת מבעלי לקחת את הילדים להורים שגרים קרוב. הוא חוזר ואני מתקשרת לעדכן את הדולה ולשאול מה היא חושבת. מציעה לצאת לבית חולים ומעדכנת שהיא מתארגנת ויוצאת גם.

מתקשרים לנהג גוי, מגיע אחרי רבע שעה ונוסעים.

בשעה 19:00 בערך במיון יולדות רגוע והאחיות מקסימות. מחברים למוניטור, בודקים פתיחה - 3.5. מציעים לי להתקדם עוד קצת לפני כניסה לחדר לידה. רואים שאני קצת מיובשת וממליצים לי לאכול ולשתות כדי שיהיה לי כח בלידה. אני מבקשת לידת מים ומבטיחים לי ששומרים לי חדר.

פותחים לנו חדר צדדי ליד המיון ושם אני, בעלי והדולה מעבירים את הזמן ואת הצירים, מוציאות את החג, אני סופרת ספירת העומר. בין הצירים מפטפטות , רוקדות. בצירים עושות כל מיני תרגילים.

אחרי כשעה וחצי מורגש שהצירים מתחזקים. הולכים למיון יולדות ואני עוברת לחדר לידה- השעה בערך 21:00. מיילדת עם אנרגיות טובות מקבלת אותנו.

היא בודקת פתיחה- 3.5 אני דיי מאוכזבת. מציעה לי סטריפינג ועושה בהסכמתי- זה כאב נורא!

בינתיים מחברת למוניטור. קוראת לרופא שיאשר לידת מים. הרופא שומע את הרקע שלי (שתי לידות שהסתיימו בוואקום, ובלידה ראשונה איבוד דם) וגם במוניטור כעת היו פעמיים ירידות דופק. לא מאשר לידת מים.

אני נשברת מזה, נורא פוחדת מהכאב של הלידה, דמיינתי שבמים הכל יהיה קל יותר.

המיילדת והדולה עוזרות לי להתגבר על זה ומעודדות להיכנס למקלחת עם מוניטור נייד.

אני במקלחת, מתכסה בסדין, בעלי לידי.יושב על האסלה. הזרמים של המים החמים על הגב מקלים.

לא יודעת כמה זמן ביליתי שם. מידי פעם המיילדת באה לסדר לי את המוניטור כי לא קורא טוב, התינוקת כבר יורדת כלפי מטה והזוית של המוניטור לא ככ קולטת את הדופק..

אני מרגישה צירים חזקים ממש. אולי אפילו לחץ. מעדכנת את המיילדת שמציעה לצאת להיבדק , וגם לסדר את המוניטור.

בבדיקה- פתיחה 5. אני מרגישה שאני נשברת. כמה זמן זה עוד ייקח. הצירים כואבים נורא. מתחילה להתלבט על אפידורל, מציעים לי לקחת כרבע שעה ואז לקבל החלטה. אני מרגישה שהדולה שלי לא בעד (טוב, היא גם יודעת שאני לא הייתי בעד מראש ואולי זה טוב שהיא החזיקה את הקול הזה). אחרי כמה זמן אני מבקשת אפידורל. המיילדת אומרת שתבדוק אותי- פתיחה 8, מציעה לפקוע מים, בינתיים המים פוקעים לבד והיא אומרת לי "את יולדת. קדימה".

- בלידה הראשונה הייתי עם אפידורל. בלידה השניה בלי , אבל בשלב של צירי לחץ עשו וואקום מהיר בגלל מצוקה חדה של העובר, אז לא ידעתי איך תכלס זה מרגיש ללחוץ את התינוק החוצה..

ואמאלה, זה כואב נורא נורא. איבדתי את זה, בכיתי וגם צעקתי כמו שלא חשבתי שיקרה לי.

אבל ב"ה אחרי 7 דק' מאז שהמים פקעו התינוקת המהממת שלנו היתה בחוץ.

וב"ה ללא קרעים ותפרים.

הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. 

וואו כולי צמרמורותאוזן הפיל

איזה גיבורה את

זה כל כך מרגש המסע הזה

מעריצה אותך על כל השעות הארוכות

וואו איזה סיפור! מרגש!דיאן ד.

מלא מזל טוב נחת ובריאות לך ולקטנה❤️

וואי תמיד כיף לקרוא סיפורי לידההשקט הזה
תודה ששיתפת ואיזה אלופה את שהתמודדת ככה
וואוו מלא מזל טוב!מאוהבת בילדי

איך אני מבינה אותך לגבי היאוש שהפתיחה לא מתקדמת.... סיוט!

 

איזה כיף להיות אחרי! שיהיה המון מזל טוב והתאוששות מהירה!

וואו איזו מרגשת!🩷Doughnut
איזו אלופה את, שיהיה הרבה במזל טוב! 
מרגש ממש! כל סיפור לידה הוא כל כך מיוחד ומרגשואילו פינואחרונה

ומאוד ניסי. פלא ה'

ממש באלי לכתוב פה את הסיפור לידה האחרון תחת הכינוי שלי. אבל בטוח יזהו אותי.. הוא כתוב עם כל כך הרבה פרטים.. 

בוקר של מצפון ממשהריון ולידה

באמצע הלילה ביקשתי מבעלי להשכיב את התינוקת שבת חודשיים כי לא יכולתי כבר מרוב עייפות להיות איתה והלילות האחרונים קשים

לקח לו הרבה זמן להחזיר אותה לישון והבוקר אני מרימה מהמיטה ורואה את הסדין עם כתמי דם ופצע דם בצורת שריטה בפנים שלה

בעלי לא שם לב אבל זה ברור שזה מניסיונות ההשכבה שלו. הויסות שלו לא מאוזן וכשהוא עייף כנראה לא נזהר מספיק

אני עם מצפון מטורף!! אם הייתי איתה אני זה לא היה קורה

מצפון על הבכי האומלל בלילה בלי מענה לשריטה או אפילו חיבוק קטן.

אוף

את בטוחה שזה בעלך ?פילה
לפעמים תינוקות שורטים את עצמם די חזק. 
^^ ואם העור שלה יבש, אז גם נשרטים יותר בקלותיעל מהדרום
כן, יש לו ציפורן אחת שישר הוא אמר שחושב שהיא אשמההריון ולידה

זה באיזור שהיא לא מגיעה עם הידיים וזו שריטה עמוקה יחסית לכוח של ניובורן

באסה 

אאוצ'. אבל יכול לקרות גם לאנשים עירניים וזהיריםיעל מהדרום
גם לאנשים זהיריםאיזמרגד1

יכול לקרות ששורטים תינוק בטעות, בטח בחושך שלא רואים מה עושים... ועשית את הדבר הנכון שביקשת ממנו להרדים אותה, את לא אמורה להגיע לאפיסת כוחות.

ולהבא- שיגזור את הציפורן, ותמשיכי להביא לו אותה גם כשהוא עייף... אני חושבת שהנזק שיהיה לה מאמא קורסת שממשיכה להיות איתה גדול מהנזק של שריטה חד פעמית...

וואי גם לי קרהרקאניאחרונה

שנשברה לי הציפורן

והבת שלי צרחה והשתוללה לי בידיים ונשרטה מהציפורן הזאת

היה לי מצפון ממש אבל בסך הכל זה הגיוני שיקרה כזה דבר

תינוקת שבוכה ולא נרדמת זה קשוחחח

🫂🫂🫂

IVF- ההורמונים האלה הורגים אותיאנוונימית1

שמישהו יגיד לי שאני נורמאלית שאני בוכה בלי סוף כאילו אני כבר מתאבלת? שאני כבר מדמיינת את התשובה השלילית למרות שיש עוד שבוע לב. דם?

שזה ההורמונים, לא אני.

שאני מדמיינת אותי רצה לקבל חיבוק מהשכנה (כי הוא בטח יהיה במילואים בדיוק) ואני נמרחת לה על הספה. ומשאירה אצלה את הילדים כי בטח לא יהיה לי כח לתפקד.


 

ומתישהו העולם יבין שמותר לי לרצות עוד ילדים? שזה שאני מאושרת שיש לי לא סותר ששורף לי הלב שאני רוצה עוד? מה, רק לאישה שמביאה בקלות מותר לרצות מלא ילדים? מי החליט את החוק המוזר הזה?

 

ואולי בכלל אני צריכה להתפלל שה' יעזור לי לרצות פחות ילדים?

כדי שלא יכאב כל כך בנפש. כדי לחסוך לי מסעות אינסופיים כאלה

נורמלי. ולמי איכפת מהעולםאורוש3

את הולכת בשביל שלך.

חיבוק! 

חיבוק ענק יקרה!!! הייתי שם....אמהלה

תתעלמי מרעשי הרקע! לא מעניין מה העולם חושב עלייך!!!!!

שיהיה בשורות טובות ומתוקות בקרוב ממש

השבועים האלה זה סיוטטט שלא ברא השטןSheela
חיבוק גדול נשמה הלוואי שיעבור מהר ויהיה טוב! 
תודה מהממות♥️ אני פשוט לא זוכרת שהייתי ככהאנוונימית1
בסבב הטיפולים הקודם...

לא זוכרת שכל רגע פנוי אני בוכה, שהייתי מדוכדכת אחרי ההחזרה...


פשוט קטע שכל סבב והאופי המוזר שלו

אולי בסבב הקודם בעלך לא היה במילואים..שקדי מרק

ולא היינו בסיומה של מלחמה שהוציאה הרבה כוחות?..

אל תשכחי שגם ככה להיות מטופלת פוריות בתקופה כזאת זה טירוף

ובואי נגיד שגם בלי טיפולים אני אשת מילואים ועם דמעות בעיניים כי כבר נמאס

אז את מתמודדת עם הכל ביחד..

חיבוק גדול

האמת שהוא היה במילואים בסבב הקודםאנוונימית1
אבל מרגישה שאולי פשוט יש יותר ויותר דלדול כוחות עם הזמן... וחיבוק לך על המילואים, באמת נמאס
זה ממש נורמליSheela

זה שבועיים מורטי עצבים

ממש תחושה שאין לאן לברוח והמחשבות מציפות בלי הפסקה..

ואם את ברצף של טיפולים אז גם ההורמונים מצטברים מפעם לפעם

זה יעבור❣️

מבינה אותך כלכך חיבוק גדול!מחכה להריון

אמן תשובה חיובית בקרוב!!

מותר לך לרצות לגמרי!

מבינה מאד את המקום הזהמאמינה ומתאמנת

שאת רוצה עוד ילדים וצריכה להילחם על זה ואחרים לא מבינים. כשאומרים לך להסתפק בילדים שיש לך.

צריך לשים פס על כולם אבל זה כל כך קשה.

הלוואי והכל ילך לך בקלות🩷

אמן♥️♥️♥️אנוונימית1
וואי וואי איך שאני מבינה אותךשירה_11

מחמת בושה אני לא אספר לך מה אני הרגשתי עם ההורמונים

הלוואי והייתי יכולה לשלוח לך איזה משו מתוק וחיבוק 🩷🩷🩷🩷🩷

מהממת תודה♥️ מרגישה את החיבוק מרחוק!אנוונימית1
חיבוק!! גם אני הייתי שםחולמת להצליח

בטח שזה נורמלי לבכות,זר לא יבין מה זה לעבור בדיקות בלי סוף,

ללכת לבדיקות דם אולטראסאונד כמעט כל יום,

להזריק לעצמך זריקות

ואחר כך לעבור טיפולים..


את אלופה!👑

בע"ה מאחלת שיהיו בשורות טובות!

תודה רבה♥️♥️♥️אנוונימית1אחרונה

אולי יעניין אותך