ההריון היה בסדר גמור. בסוף תמיד קשה, לפחות אצלי, נראה לי שאצל כולן חוץ מלאותן "מעצבנות" ספציפיות, שיושבות על הדשא בסבבה בחודש תשיעי. הנסיכה ג'וניור בת 8 חודשים, נולדה כשאחותה היתה בת 3 וחצי.
בהריונות אני עצבנית משמעותית מהרגיל.. וגם ככה אני לא הטיפוס הכי רגוע.
הנסיכה הבכורה מחודש שביעי בערך סבלה מאוד עם עצמה. היא לא ידעה מה העניין ומה יהיה בסוף.
הכל היה לא מוזר.
היא קיבלה הכי הרבה חום שיש, עליה לא הרמתי את הטון כל ההריון חוץ פעמיים או שלוש שהיא באה לנשוך אותי בבטן ובחזה
בכוונת מכוון וקצת צעקתי כי נבהלתי, וכמה פעמים בודדות שהיא באה להרביץ לי או למישהו בסביבה, שעליתי ב2 אוקטבות,
אבל לא הרמת טון בצורה של עצבים, אלא בתקיפות רגועה.
היא לא הייתה היא כל סוף ההריון... התנהגה מלא באלימות בגן. אחרי הלידה ירד ל0 מקרים. חזרה להיות
אותה בובה מתוקה. דיי אכלתי את הלב שהיא ככה סובלת...
ושיתפתי אותה כמה שצריך, בלי להימאס, במינון הנכון, לקחתי אותה על הידיים אפילו שהיא גדולה והיה לה 15-14 קילו כבר ,
לפני ההריון הרמתי אותה פחות, היא ממש הייתה צריכה את זה רגשית,
עד שכבר פחדתי על העוברית והפסקתי בהדרגה להרים אותה , בתחילת חודש שמיני.
כל ערב ישבתי איתה, קראנו ביחד במיטה סיפור.. דיברנו, שרנו שירי לילה טוב , התחבקנו בשכיבה.
רציתי שהיא תרגיש שאני איתה ופנויה אליה הכי הרבה שאפשר.
היא לא בצהרון וגם כשבעלי רצה שתישאר בצהרון כי אולי קשה לי , לא הסכמתי. הוצאתי אותה באחת בצהריים
אין שום סיבה שאם אני עובדת טיפה יותר משליש משרה, אז שהיא תישאר בצהרון.
התחלנו איתה איבחון בסוף ההריון , שבועיים אחרי הלידה נפגשה איתנו המאבחנת על המסקנות שלו,
והיא העלתה את המילה אוטיזם , אבל שהיא ממש לא בטוחה.
עברנו מסכת. כמה אבחונים שונים, אצל מאבחנים שונים. הייתה אי ודאות ששיגעה אותי,
וכל הבלגן הזה, שכרוך גם בלוגיסטיקה של נסיעות, ממש ישר אחרי הלידה.
זה שהייתה אי ודאות, זה סה"כ בסופו של דבר משמח, כי זה אומר שהמצב הוא טוב ושהיא תתגבר על זה,
על ילדים אחרים במצב שלה בכלל לא עולים הרבה פעמים... בטח שלא בגיל שלוש וחצי.
אבחון סופי שנתן את הקביעה של אוטיזם הגיע כשקטנטן היתה בת חצי שנה.
כל התקופה הזו, ויש לי נטיה לדיכאוניות גם בלי קשר, היה לי מאוד קשה רגשית.
המזל שלי שיש לי עזרה מאמא שלי,
עזרה שמלווה גם בהמון ביקורת וכעס עלי וריבים לא הגיוניים...
אבל כסבתא היא הסבתא הכי טובה שיש.
לקחתי את זה מאוד קשה.. עכשיו אני פחות מדוכאת.
כשהייתי צריכה להיות נטו זמינה לנסיכה הבכורה, כי אם יש איזשהו אבחון או טיפול בבוקר,
אז צריך להביא את הקטנטנה לסבתא יום לפני, כי אין איך להביא אותה על הבוקר , גרים רחוק..
הייתי מקבלת פרצופים משכנות של "איך את נותנת אותה לאמא שלך ללילה כשהיא כזאת קטנה ,
אני בגיל כזה לא נותנת" " מה , היא לא יונקת? למה היא לא יונקת "
"אני לא נותנת בגיל כזה, אני מניקה"
"וואי, איך את יכולה לתת ? אני הייתי ממש מתגעגעת"
ומה אני בדיוק אענה להן?
שאני לא ישנה בלילות מדאגה, אז אני צריכה להשלים קצת שינה ביום,
כי יש לי גם הפרעת שינה ובעצמי אני סובלת מבעיות רפואיות, ואם אני לא אשן סביר אני אגיע למצב של זקנה עם אלצהיימר ,
עצבנית, רועדת, בוכה בלי סיבה, לא ממוקדת בעליל, לא מסוגלת לעמוד, לא מסוגלת להחזיק את התינוקת, לא מצליחה לחשוב בצורה סדירה, כל הזמן מריצה בראש מחשבות מוות וגרימת מוות עצמית, ממש כמו איזו פגועת מוח. שאומרת לעצמה בביקור אצל משפחה על הבת שלה שיושבת שם שעם הגב אליה "ממתי ג' לובשת חצאיות ג'ינס?" ג' זו האחיינית שלהם מהצד השני, שהיא כבר בת 12, לא זיהיתי את הבת שלי ויותר מדקה לקח עד שירד לי האסימון.
קרה לי כשקטנטנ' היתה בת חודשיים, ואמא שלי לקחה אותה ליומיים כדי שאני אשן אחרי הקריסת מערכות הזו.
שהבת שלי צריכה ללכת לאיבחון / טיפול / מחק את המיותר
וזה לא אפשרי לבוא לשם עם תינוקת ?
שאסור לי להניק ?
שאני מאוד מתגעגעת אבל שאין לי ברירה?
שאני לא טסתי לחו"ל עם בעלי והתינוקת והשארתי ילדים בני ארבע ושש אצל סבתא לשבוע?
שאני לא נסעתי גם לאילת עם בעלי והתינוקת ל4 ימים והשארתי ילדים בני שנתיים-ארבע-שש ?
ש99% מהשארות שלי אצל סבתא וסבא הן לצורך השרדות ולא לצורך תענוג?
שכשנסעתי לנופש בהריון והשארתי ילדה בת שלוש אצל סבא וסבתא, זה היה ליומיים וחצי
והם לקחו אותה לכל מקום שאפשר ללכת אליו ביומיים האלה והיה לה ממש כיף?
שבחיים לא טסתי לחו"ל והשארתי אותה , כי למרות שאין סיכוי כי כיף לה אצל הסבים והיא רגילה אליהם, בגלל הסיכוי הקלוש שהיא תבכה שעות ותרצה שנבוא, אני נוסעת רק בארץ, כדי שאוכל לחזור אליה בלי בעיה אם קשה לה והיא זקוקה לנו?
שהלוואי והייתי יכולה להסתדר לבד ולא להתמודד עם כל הבעיות האלה, שהן לא מתמודדות עם בעיות מהסוג הזה?
ברור שלכל אחת יש את הבעיות שלה, אין לי ספק שאני לא היחידה שסובלת, אבל שיגידו תודה שהן
לא צריכות לצורך השרדות בסיסית את אמא שלהן ברקע.
שאני לא מניקה כי אסור לי, וחודשים אכלתי את הלב על זה?
שנתתי לה לינוק בגיל חודש, לא יכולתי להיתאפק... לדקה.. היא התחברה, והרגשתי אותה
וההרגשה הזו הייתה משהו שאני לא יכולה לתאר במילים.. ואז ניתקתי אותה, כי לא הייתה ברירה, כי אני לא רוצה לעשות לה נזק חס וחלילה.. ושלושה שבועות לקח לי להיפטר מהגודש הזוועתי שנהיה לי בגלל החוויה הזו.
בכיתי ממש באותו יום וגם אחרי, לא פעם ולא פעמיים .. כל כך רציתי להניק.
ואחרי זה לקבל פרצופים ואימרות כמו "למה את לא מניקה? " "אני בדעה שצריך להילחם על ההנקה " "אני ממש נלחמתי
על ההנקה, הלכתי לשלוש יועצות, ממש לא הלך לי ואני לא וויתרתי " --- סאבטקסט -- אני לא וויתרתי ונלחמתי, ואת כן וויתרת ולא נלחמת . וכד' ...
ולהתחמק.. כי ממש אין לי עניין לפרט את התיק הרפואי שלי לכל כלבה חטטנית וחסרת טאקט. סליחה על הבוטות,
אבל אין לי דרך אחרת לתאר את ההתנהגות הזו.
וזה נלווה לזה שגם ככה הייתי הרוסה רגשית בתקופה הזו.
אני לא מטומטמת. הייתי ילדה מחוננת. עם כל הבעיות שהיו לי , לקויות למידה ובעיות רפואיות,
אני עושה תואר שני כרגע. לאט לאט ובעקביות.. יש לי הרבה פוטנציאל לא ממומש בתחום הלימודי...
תמיד חלמתי שיהיה לי דוקטורט , שאני אהיה חוקרת במדעי הרוח. רציתי ללמוד ספרות והיסטוריה של עמ"י.
אני יודעת שזה כבר לא יקרה , עם כל הלקויות למידה והקושי להגיש עבודות, והקושי לשבת ללמוד כי צריך,
ולא סתם לקרוא ספרים או מאמרים לכיף.
אני עובדת כמה שאני מצליחה, משרה חלקית מאוד, כי אני לא רוצה לשמוע בכלל
על מעון. קטנטנ' איתי בבית, והנסיכה יוצאת מהגן ב1 .
עדיף לי להצטמצם מאוד כלכלית ולגדל אותן איתי. זו תקופה שלא תחזור... ואני שמחה שאני יכולה
ושגם ההורים שלי בדעה הזו, שתינוק צריך להיות עם אמא, ורוצים לעזור כדי שנוכל לחיות בצורה סבירה.
גם אמא שלי בשעתה קיבלה עזרה כזו, כדי שלא תצטרך לשלוח אותנו למעון.
ובתכל'ס איזה בוס היה מקבל אותי? שלוש פעמים בשבוע אני הולכת איתה לטיפולים בבוקר ,
מעבר לדברים שהם לא בשוטף. וכל החורף הן חולות בתורנות, אפילו שקטנטנ בבית.
בכללי... היה יכול להיות הרבה יותר גרוע..
