לא מיאוש,
מהאין ברירה.
ונשים את זה על השולחן.
זה תלות שהייתה ונרפאה,
אחת כזו שנעלה לי את האופציות
אחת כזו שדחקה אותי לפינה.
תלות כזו שהפכה אותי לחולה,
חולה חולי אהבה.
תלות כזו שגרמה לי לראשונה להבין מה זה אהבה.
תלות שריפאה אותי,
שריפאה לי את הפצעים,
תלות שגנבה לי עשרות שעות שינה מהחיים.
טוב, הגזמתי, אבל הרבה.
וכשהתרחקנו,
לא נפרדנו, התרחקנו,
פיזית,
לא נפשית,
נגמר לתלות שלי העבודה.
לא היה לה אחרי מי לבלוש,
ואחרי מי להסתקרן,
ובמי להתלות.
לא היה לה את ההוא לחשוב עליו כמו פעם,
את ההוא להתפלל עליו,
ולבכות עליו.
כי התרחקנו.
אז היא התחילה לדמיין,
התלות,
בנתה ובונה במגדלים.
אולי ככה,
אולי ככה,
ואולי נמאס לו,
והוא עלה על זה,
ואולי נשבר לו,
והוא בורח מזה.
אולי הוא מצא לו חבר אחר,
ועכשיו שהוא מחובר לוואצפ,
בעצם איתו הוא מדבר.
ואני יודע,
זה חשוף מדי מה שאני כותב פה,
זה כל הלב שלי על השולחן.
שפכתי הכל.
הכל.
ואפילו עשיתי את זה על הסיכוי שהוא יקרא את זה.
יכול להיות,
אפילו הגיוני.
אבל אתם יודעים מה,
לא אכפת לי.
ולמה לא אכפת לי?
כי זה באמת אני,
ואני עובד על זה,
כי ככה קוראים לי.
יש לי חיים מלאים בקשיים
וכל הזמן אני עובד על זה.
על מה אני עובד?
על זה,
מה זה זה?
זה, נו. פשוט זה.
אז תבין,
כן, אתה,
תבין שאני עובד על זה,
ואל תדאג,
פשוט תתקדם,
ותמשיך,
ותדבר.
וככה נראת תלות,
מי שלא יודע,
ככה היא נראת-
תלמדו.
קשה כזו,
מכרסמת,
לא מרפה,
לא מאפשרת.
נועלת,
סוגרת,
אוטמת.
לא מקשיבה,
לא משחררת.
אהה ושכחתי:
*&*
