עוד יום שישי. אני יושבת בקצה של הכיתה מסתכלת על כולם בזמן שהם מתפללות. משעמם.
אני רואה את חנה אומרת לתרצה משהו בשקט ומייד שתיהן מתגלגלות מצחוק. המורה מסמנת להן להיות בשקט.
הורדתי את המבט לרצפה. יותר מעניין הצורות המוזרות שיש ברצפות. אני אוהבת למצוא שם פרצופים.
טפיחה על השכם. אני מרימה את המבט. המורה.
היא מצביעה על הסידור שלה, מרמזת לי שאתחיל להתפלל.
מיד עוברת לי מחשבה בראש "התפילה זה עניין שלי עם אלוקים. שלא תתערב."
אבל אני לא אומרת כלום. רק מושכת בכתפיים ומורידה את הראש בחזרה. המורה מסתכלת עלי עוד כמה שניות וחוזרת למקום שלה.
ואז מתחיל המאבק.
אני מזהה את הקולות האלה. כבר מכירה אותם מקרוב.
-נו נו, תתפללי. כבר לא התפללת מלא זמן.
- אין קטע. גם ככה אין כוונה ואני סתם בולעת את המילים.
-זה עדיף מכלום.
-אין לי כח.
-אז מה. תתעלי על עצמך.
-אין לי כח. אני רוצה לישון.
-כל יום את דוחה אותי. רק היום.
פה הכבוד שלי מתעורר ואני מתערבת, : יודע מה? בשביל להראות לך שלא תמיד אני מקשיבה רק לבהמית.

אני מתרוממת ויוצאת מהכיתה עם הסידור ביד. דווקא. אני יראה לבהמית הזאת מה זה. כל יום מחדש היא עושה לי את זה.
אני מוודאת שהמנהלת הזקנה שלנו לא במסדרון ומדלגת את המדרגות שתיים שתיים.
לדשא. שם אני יכולה לעצום עיניים, להתנדנד, בלי שכל הכיתה רואה אותי.
הדשא הלח מקבל אותי בזרועות פתוחות. אני מתיישבת ופותחת את הסידור.
מתחילה מהקורבנות. דווקא.
שתתפוצץ הבהמית הזאת. היום אני יתפלל את כל התפילה.
מתפללת. רגע מה זה החרק הזה? נו! תפילה!
וככה אני מתפללת. מסיטה בכח את כל המחשבות. הודו, פסוקי דזמרה, שמע, עמידה. לא מוותרת על אף מילה. משתדלת להתרכז ולכוון.
שלוש פסיעות אחורה, שמאל, ימין, אמצע.שלוש קדימה ושלוש קפיצות.
אחותי השמיניסטית מגיעה מולי: "תזהרי המנהלת מחפשת אותך, היא עצבנית."
מצטערת. אני באמצע לדבר עם המלך.
אני ממשיכה בתפילה. עכשיו כבר יותר קשה לגרש את המחשבות.
בטח המנהלת חמה עלי. לא אכפת לי אני צריכה להתפלל.
איכשהו אני שורדת עד סוף התפילה.
אני יוצאת מהתפילה הזאת בהרגשת ניצחון.
עכשיו צריך לעלות לכיתה. אוי אין לי כח לזה.
אני אומרת כמה פרקי תהילים קצרים ומתחילה ללכת.
רק שלא יעשו מזה סיפור. עם המנהלת אני יכולה להסתדר, אבל אין לי כח לשיחה עם ההורים. הם אמרו שאם אני יבריז עוד פעם יצטרכו לערב אותם.
ארבעים וארבע המדרגות עד לכיתה נגמרות מהר מידי.
המנהלת לא במסדרון. אני חוצה אותו מהר ופותחת את הדלת לכיתה.
המורה מסתכלת עלי: "איפה היית? חיפשתי אותך"
אני מורחת את החיוך הכי טטאלה שלי: "ירדתי לדשא להתפלל"
"אבל מה זה ככה בלי לשאול? כבר שעה את לא בכיתה. הלכתי לקרוא למנהלת אפילו!"
מרגש.
אני מחליטה להיות אמיתית: "לא אמרתי כי ידעתי שלא תסכימי"
לא חכם מצידי לומר את זה.
"אין אצלנו כזה דבר" -
זבל
"לכי עכשיו למנהלת תבקשי ממנה אישור כניסה לכיתה. בלי זה את לא נכנסת"
משתגידי.
אני יוצאת מהכיתה, זה לא פייר.מה בסהכ רציתי? להתפלל תפילה אמיתית וטובה.
המנהלת מולי.
אני מחייכת. היא אוהבת את החיוך שלי.
"אוה המנהלת, בדיוק באתי לחפש אותך"
"נעמה איפה היית? את יודעת שחיפשנו אותך? כבר כמעט התקשרנו להורים שלך להגיד להם שאת לא נמצאת!"
עלק, מי שהסתכל מהחלון יכל היה לראות אותי בכיף.
"אני מצטערת, לא ידעתי שככ תדאגו. בסהכ רציתי להתפלל בדשא. גם המורה אמרה לי. אני מצטערת המנהלת. אני לא יעשה את זה שוב."
"אני יודעת. את תלמידה טובה. תיכנסי עכשיו לכיתה."
"בסדר. אבל אה.. המורה אמרה שאני צריכה אישור כניסה."
אחרי עוד קצת התחנפויות מצידי אני נכנסת לכיתה ומגישה למורה פתק חתום.
כמה נחמד שיש מנהלת זקנה שאפשר לסובב אותה.

בשיעור האחרון המורה קוראת לי לשיחה. אין לי כח. אני עונה תשובות קצרות, והיא מתייאשת די מהר.
נהדר. גם עם המורה סגרתי את העניינים. עכשיו נשאר רק לקוות שלא יעבירו את זה לאחראית משמעת. כי היא בטוח תעביר את זה להורים.
לא.
התקווה שלי לא התגשמה.
בצהריים כשאני חוזרת הביתה מחכה לי שיחת מוסר ארוכה עם אמא שלי.
אני משתדלת להשאר אדישה, וזה רק מעצבן אותה עוד יותר.
איכשהו אני יוצאת משם בשלום.

זאת אחת התפילות הטובות שהיו לי בחיים. חבל שיש אנשים לא חכמים שחושבים שבצורה שבה הם מחנכים הם גורמים לנו להיות טובים יותר. זה גרם לי לא לרצות להתפלל הרבה זמן.

מזדהה עם התחושה הקשה כשמציקים לך בנושאים אישיים.

את כותבת טוב ומעניין, זה פשוט בזבוז (:

אם תרצי לשתף בעוד קטעים, אשמח!

אין לי ככ עוד קטעים שכתבתי. אני פחות בקטע של לכתוב

זה אומר שזה מגיע..........
אוף
אוף
אוף
אני כבר לא רואה טוב, מרב דמעות
 

אך לא מספיק