אני יושבת ורואה סרטון על בית המקדש ,כשברקע מתנגן לו השיר ' אם אשכח ירושלים'. את השיר הזה , קשה לי לשמוע מבלי להזיל דמעה.אני לא נשארת אדישה וקרה לשיר הזה. ביום ירושלים כשנסעתי עם האולפנה לריקודגלים , התנגנו להם ברקע שירים של ירושלים. ולא נשארתי קרה ,זה מאוד חיבר אותי למי שאני באמת ולנשמה היהודית הטהורה שיש לי ולכל יהודי. אבל אני שואלת את עצמי, למה, למה רק שכעצוב וכואב אני מתחברת לריבונו של עולם. את כל החיים אני חיה כנערה דתייה ,אני לא יכולה להגדיר את זה ב100 אחוז. לא יודעת אם זה מפריע לי כל כך,אבל עצם זה שאני משתפת את זה כאן,זה כבר מראה על כך שזה נוגע ומפריע לי שאני לא מחוברת לתורה ביום יום, אלא רק ברגעים עצובים ומפחידים. כמו עכשיו , בט' באב,
וביום הכיפורים שנגזר דיננו(בעזרת ד' יתברך לטובה).
גם אתם מרגישים ככה?איך להתחבר ביום יום? אני לא בטוחה שאני עד כדי כך רוצה, אבל אני חייבת לכתוב את זה כאן כדי להזיז קצת משהו בחיים..
צום קל ומועיל לכולם , מקווה שניפגש בבית המקדש בעזרת השם יתברך!

הסיבה שכמעט ריק בחצי מהפורומים פה זה כי הייתי בתקופת הקורונה שפשוט היה פה מפוצץ ועכשיו זה רגיל? 

כעעען כען