וואוווו...אז אחרי הרבה זמן,הרבה אחרי שהתחיל החופש.
הלב מתחיל לעכל את מה שעבר עליו.
וואווו...כמויות של רגעים שלא ישכחו לעולם,
שמחים,בודדים,מכעיסים,מתגעגעים..
עשרות חוויות,חלקם טובות חלקם פחות,שיחות נפש עד לשעות הקטנות של הלילה.
האחיות האלה,האחיות שהתבאסו איתי,שצחקו איתי,האחיות שקיבלו אותי בכל מצב.
האנשים הנפלאים שהכרתי,העולמות הקסומים והבלתי נגמרים שנפתחו בפניי.
האנשים האלה שאומרים,אם רק תרצי העולם ירוץ בשבילך.
שלא שופטים,שמכילים.תמיד.
מה הייתי?בסך הכול עלה,גבעול שנאחז בשורשים כדי לא להיתלש,
וכולכך רוצה לגדול לצמוח.
לא הבנתי איפה אני בכלל,ואיך מתחילים וכמה ואיפה ולמה..
זה התחיל באורות גבוהים, והלך וירד והידרדר..
אז פשוט החלטתי ללכת. ואז הבנתי שזה הבית ובית זה מקום שחוזרים אליו.
אז חזרתי..ושמחתי,אז התחיל להיות לי טוב.
לא מצטערת לשניה. אפילו,אפילו מחכה לחזור.
לפרצופים המוכרים,למשפטים והצחוקים הקבועים.
לאורות ולנפילה שאחרי,כן גם לנפילה.
מחכה לאחיות שלי,לעלות איתן,ליפול איתן.
ולכל החבר'ה שהורידו,ביאסו,הפחידו,כל אלה שזילזלו
בדרך הזאת,בבחירה הזאת שדרשה המון אומץ.
חחחח ניצחתי אותכם!
