מכמה מקורות ידועים אפשר לחשוב שתנאי הכרחי להשראת שכינה ולנבואה זה שמחה:
"שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר(מלכים ב ג, טו) ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (בבלי שבת ל ע"ב)
"א"ר יונה יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח מ"ט (מלכים ב ג) והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים" (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א)
אבל מעניין לגלות מספר ירמיהו שזה לא בהכרח ככה. יש בספר ירמיהו קטעים פשוט מרתקים שבהם הוא מספר על התחושות והחוויות האישיות שלו כנביא, ולטעמי, הם מהקטעים החזקים בתנ"ך. אותנטיים. כנים. מעוררים הזדהות.
"פתיתני ה' ואפת חזקתני ותוכל הייתי לשחוק כל היום כלה לעג לי. כי מדי אדבר אזעק חמס ושד אקרא כי היה דבר ה' לי לחרפה ולקלס כל היום. ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בערת עצר בעצמתי ונלאיתי כלכל ולא אוכל". (ירמיהו כ ז-ט)
"לא ישבתי בסוד משחקים ואעלז מפני ידך בדד ישבתי כי זעם מלאתני. למה היה כאבי נצח ומכתי אנושה מאנה הרפא היו תהיה לי כמו אכזב מים לא נאמנו" (ירמיהו טו יח-יט)
מה הוא בעצם אומר לה' ? אתה פיתית אותי! רע לי ומר לי ואני שונא את החיים שלי בגלל הנבואה הזאת. אני דמות נלעגת, בודדה, שנואה. אני רוצה לכבוש את הנבואה בתוכי, להסתלק מהתפקיד הזה, אבל אני לא יכול! זה פשוט כפוי עלי!
בפסוקים אחרים הוא מקלל את היום שבו הוא נולד (בדומה לאיוב), מקלל את האיש שבישר לאביו על לידתו ועוד... ויש עוד הרבה.
תשעה באב זאת הזדמנות מצויינת לעיין בספר ירמיהו בחלקים המותרים בו. דמות מרתקת ומעוררת רחמים.
זה גם מעלה מחשבה עד כמה אנשים שהיו רוצים להיות נביאים יודעים למה הם שואפים, מה הם המחיר שהם עלולים לשלם עבור זה. ועד כמה העולם היה יודע להתייחס לנביא אמת לו אחד כזה היה מסתובב בקרבנו היום...
נ.ב. כמובן יש לציין שזאת לא כל התמונה, בקטעים אחרים הוא מספר על האושר שהוא חווה. "נמצאו דבריך ואכלם ויהי דבריך [דברך] לי לששון ולשמחת לבבי כי נקרא שמך עלי" (ירמיהו טו טז)
