בס"ד
שבאמת הלכתי כאבל, ובאמת אפילו בכיתי קצת ואם תשאלו את מי שראה אותי הוא יגיד שהוא ראה אדם שמתאבל ממש, ובאמת שברור ומובן ומופנם בי גודל ועוצם האובדן עד מאוד.
אבל בכל אותם הרגעים עיקר מה שהעסיק אותי זה הקנאה באלו שממש מרגישים את זה, ואתה רואה ושומע אותם מתפרקים בבכי. ואפילו שלפעמים הם מבינים פחות, או הרבה פחות. אבל היכולת להביע ולבטא רגשות, להביע במובן של נביעה, עוד לפני החשבון של יכולת המפגש של האחר עם אותו המבע, כי הצער קיים ואני אפילו מרגיש אותו במובן מסויים, אבל הוא חסום, אז הוא עמום.
והחיפוש אחר המבע, והחוסר אפילו בכלים מילוליים או אחרים להביע את החיפוש או החיסרון, מביא אותי למוצא היחיד עד כה - צפייה ב ותיאור של אחרים שכן מצליחים בזה, וזהו. אולי קנאה. וזה מגיע לאח הקטן שמתמרמר כששולחים אותו לישון, וזה מגיע לתינוקת שרעבה, וזה מגיע וזה מגיע
אבל אליי זה לא מגיע.
