הלכתי כדבר שבשגרה לא"ס הראשון בהיריון (שבוע 9, נדמה לי), לבדי - כי בכל זאת, זה כבר לא היריון ראשון...

הטכנאית שמה את המתמר והתמונה קופצת על המסך.

"את רואה מה שאני רואה?" היא שואלת בהתלהבות.

אני רואה... אבל מהססת להודות בפה מלא.

"יש לך כאן שני שקים! תאומים!" מבשרת לי הטכנאית. מרוב הלם אני פשוט מגיבה באדישות כלשהי...

כמחצית השעה אח"כ בעלי מחזיר לי בתגובה דומה:

"תנחש מה," אני מסמסת לו, "יש שני עובים* בבטן!"

(*אנחנו נותנים שם זמני לכל עובר שלנו, והשם של העובר, עוד בטרם הא"ס, הזה היה עובי )

ומה תגובתו?

"יופי ברוך ה'".

בהמשך ההיריון, כשכבר עיכלנו, גם נכנסה ההתרגשות בליבותינו, וגם הדאגה והלחץ... ב"ה היה היריון יחסית קל ומרגיע.

וכשסיפרתי לאמא שלי על ההיריון הכפול, זה היה כך:

"אמא, יש לי משהו לספר לך..."

"מה, עוד משהו??" התפלאה אמא שלי, שרק שבועיים קודם לכן כבר בישרתי לה על ההיריון...

"כן," אני אומרת בחצי חיוך, "יש עוד משהו בבטן..."

וחמותי, כשבעלי סיפר לה, פשוט פרצה בצחוק ולא יכלה להפסיק במשך כמה רגעים... מרוב הלם...

וכמובן, גם האחים, שמהם הסתרנו במשך כל ההיריון את עובדת התאומים, היו בהלם גדול כשהם נולדו...

מצחיק להיזכר בכל זה כעת, שש שנים אחרי...

שגם תאומים זהים זה גנטי ברמה כלשהי (כלומר הנטיה של הבלסטוציסט - צבר התאים העוברי הראשוני - להתפצל, היא נטיה גנטית ברמה זו או אחרת).

אבל היות ולאב אין שחלות וביציות - הגן הזה לא יכול להתבטא אצלו. אבל הוא קיים ויכול לעבור דרכו לדורות הבאים...

אם יהיו לך בנות, כמובן.

וברצינות - לא יודעת עד כמה נכנסת לזה, אבל בשנים האחרונות אחוזים יותר ויותר נרחבים מהריונות מרובי עוברים קשורים לטיפולי פוריות ולאו דוקא לגנטיקה. אני לא יודעת מאיזה סוג בעלך

כשהם נולדו וראינו כמה הם דומים - זה באמת פתר לנו את שאלת הגנטיקה... כי תאומים זהים לא קשורים לגנטיקה.

יכולים להיות תאומים אחים דומים מאוד

אבל רופאה מוחית אמרה לי במהלך ההיריון הזה שיכול להיות היריון תאומים מביצית אחת, שהתפצלה ממש בתחילת ההיריון, ולכן נוצרו שני שקים ושתי שיליות.

וכיוון שיש להם צבע שער ייחודי במשפחתנו, שאין לאף אחד מהאחים האחרים שלהם, אנחנו נוטים להניח שהם אכן תאומים זהים...

(בעיקרון אם נעשה להם בדיקת דם ל-DNA נוכל לדעת בוודאות אם הם זהים או לא - אבל בעלי אומר שלא נדקור אותם רק בשביל הסקרנות שלנו... )

והמציאות פשוט מוכיחה את זה... כולם בסביבה מתבלבלים ביניהם, ואפילו אחותם הקטנה לא יודעת להבדיל ביניהם

אבל 2 זרעים...

(היית פה בניקים אחרים לפני כן, נכון? כי אני זוכרת את הפרטים הכלליים של הסיפור שלך מהעבר...)

איזה סיפור מרגש!!!

איכשהו יצא לי לקרוא את זה רק עכשיו

ואוווו--ווו!!

וכל הסיפורים פה מדהימים אחד אחד.. שרשור מיוחד

אלה היו תאומים בשק אחד או בשניים?

(כמו שכתבתי, אצלי בשבוע 9 בערך ראו בבירור שני שקים...)

כל ילד מרחיב את הלב,מוציא ממני יכולות חדשות שונות ואהבה שלא הכרתי,כל ילד זה משהו אחר אצלי בלב,באישיות זה ממש מסע לפעמים מרתק מלא באהבה,

זה אצלי.

למשפחה זה מוסיף שמחה,מפתח את האחים,מוציא מהם המון המון יכולות ואת המשפחה כולה מקדם אותה לדעתי משדרג אותה.

אין לי עדיין דו ספרתי אבל ממש קרובה לשם כבר.

אצלי הבעיה בזה היא הקטע הזוגי.

אבל מבחינתי אין כל כך הבדל בין הסיבה להביא את השלישי להביא את העשירי😅

דבר ראשון זה הערך של כל נשמה, הערך של להביא עוד נשמה לעולם ושל ליצור חיים שאחרת לא היו קורים פשוט. זה מדהים כשחושבים על זה.

ודבר שני זאת המתנה לילדים. כל ילד זה עוד מתנה מדהימה של עוד אח שבעז''ה יהיה להם קשר כשיגדלו, שיהיה להם גב אחד של השני ויהיה להם משפחה כמה שיותר גדולה וכיפית. אני באה ממשפחה דו ספרתית ומבחינתי זאת המתנה הכי גדולה שההורים שלי נתנו לי אחרי החיים שלי בעצמם...

ההבדל הוא פשוט הרבה הרבה יותר עבודה/השקעה/אנרגיות 😉😃 הכל פי כמה וכמה..

איך מתגברים על הקושי הזה?

לא חשבתי לרגע שלא....

אבל מבחינת הערך והסיבה זה (אצלי לפחות) אותו דבר.

וכל פעם חושבים ילד אחד הלאה- אם מתאים לכוחות שלי כרגע או לא...

אני לא חושבת שאני מוסמכת לענות על השאלה של מאיפה הכוח כי אני באמת לא בשלב הזה😅 אבל סתם, לפעמים אני חושבת על זה שפעם סבתא שלי היתה אישה צעירה עם 6 ילדים שהתמודדה לגדל אותם, והיום יש לכל אחד מהם ב''ה משפחה גדולה עם ילדים ונכדים והמשפחה כולה היא יותר מ150 איש... וכשאני חושבת על זה מדהים אותי הכוח של משפחה גדולה ובאמת זה נותן לי מוטיבציה לחשוב על זה בעתיד... 

זה פשוט שלב כזה

שכולם או רובם מאוד קטנים

גם אם זה 4-5 וגם אם זה 8-9 ילדים

אני לא מרגישה שינוי מטורף אחרי כל ילד 'נוסף

רק בלידות הראשונות הרגשתי ככה

אחרי שעוברים את הכמה חודשים לאחר הלידה

יש מן שגרה כזאת

שלא מחדשת המון

בסוף מתרגלים לחיים האלה

כבר לא ניגשת לשולחן שבת ומצפה לזמן נינוח ורגוע

יודעת שיהיה את 'לה המריבות מי יושב איפה ולמה לו המזלג הזה

ואז המבול בקשות מה לשים לי במרק ומה לא

ואז הם יאכלו קצת וירגע קצת וכו

באיזשהו 'לה האינטנסיביות היא חלק מהחיים אבל לא מפתיעה

וגם בגילאי 3 ומעלה לא מרגישה כזה קושי מטורף

הם רבים ולפעמים גם מאתגרים

אבל לא מרגישה שזה הכמות

זה היה ככה גם אם 3-4 ילדים

ועם הזמן הגדולים קצת גדלים ויש גם הקלות ויש מי שעושה לי קניות במכולת ושומר על התינוק קצת בין לבין

והם משחקים יחד מלא אז זה גם יתרון

פשוט כן זה כמויות כביסה אחרות

אבל אז מה זה מתגמד בעיני

כאילו אולי אני אגדיר את זה ככה

בעיני מה שמשנה

זה האמא שאני הופכת להיות

עם הזמן

ופחות המספר בדיוק לש הילדים

וגם אני בדיל מבוגר אז תכלס אין לי יותר מדי למתי לדחות זה או שיהיה עוד אחד שניים או שלא 

אלא מגוון הצרכים של הילדים.

כשאחד צריך קלינאית תקשורת, ואחד צריך ריפוי בעיסוק, והשלישי זקוק לטיפול רגשי, והרביעי מפתח בעיה רפואית שדורשת הרבה תורים אצל רופא, ולחמישי המתבגר יש פתאום דרישות שלא הכרנו לפני כן, ולכמה מהם יחד יש צורך בטיפולי שיניים דחופים -

זה לא רק עומס כלכלי (זה גם), זה עומס רגשי וטכני גדול, שדורש יכולות ניהול כמו של מנהל חברה גדולה, ויכולות חינוך כמו של מחנך דגול, ויכולות סבלנות כמו שלא יודעת למי יש...

ומזה נובע העומס.

אני מסכימה איתך שלאמא עם שלושה קטנטנים היום-יום מורכב יותר משל אמא עם שמונה ילדים, שבהם גם קטנים וגם גדולים.

אבל גידול ילדים לא מסתכם רק בשגרת היום-יום...

כי אחד מהגדולים שלי יותר היה צריך מלא טיפולים בגלל קושי כלשהו..אבל מודה שהז לא היה דומה כי לא היה במקביל

אבל מה שתיארת יכל לקרות

ויכל לא לקרות

זאת אומרת.. עם כל הכאב שזה בטח גורם לך ואני גם באמת מכל הלב מעריכה עד מעריצה אותך על ההתמודדות שלך-

זה לאו דוקא המצב אצל רוב המשפחות...שבהכרח יש כל מיני טיפולים רפואיים או רגשיים במקביל וכו..

אף אחד לא יודע מה ה' מתכנן לו.. בכל דבר תכלס

מה שתיארת יכל להיות מאתגר גם עם 3-4 ילדים במקביל

אז כאילו אני לא אחשוב אם בא לי עוד הריון ואז אריץ את שלל התרחישים המסובכים שיכולים לקרות בחיים..

כי אין לזה סוף

באמת יש אתגר רגשי יותר עם הזמן- לדייק את ההתנהלות מול כל ילד..לפענח למה קשה לה חברתית ולמה הוא יותר מתקשה בלקבל גבולות והיא ביישנית מדי וכו'

גם בלי אפילו אתגרים מאובחנים..סתם כאלה לש החיים..

כן זה יכולת ניווט ותמרון וג'ינגול לפעמים

אבל שוב אני מכניסה את זה לקטגוריית- קויש חולף

למה כי זה .קופה אינטסנסיבית שבסוף לא נשארת אותו הדבר

אם אני ארגיש שאין לי אנרגיות זמינות יותר או שמתקרבת לשם..

(והיה לי מצב כזה וב''ה יצאתי ממנו🙏)

אם ארגיש שאני בלי כח נפשי להיות מעניקה

ומחפשת רק להתשחרר מכל עול

אני ברור שאעצור ואשקול מחדש וכו

זה לא שיש לי אידאל על אוטומט..זה להיות בקשר עם עצמי וכן פתוחה להחליט אחרת

אבל כששאלו מה עורז להתמודד עם הקושי

אז לי התיחום במחשבה שזה השקעה גדולה אבל בסוף מתוחמת ועם מלאתפירות ומשמעות ומתיקות גם תוך כדי וגם בשלב הבוגר יותר..

לי זה נותן כח

ונכון לא הגיוני ללכת על זה רק מלחלום יום אחד על ושלחן שבת גדול ומלא

צריך להסכים ללכת את הדרך לשם.. ולהנות ממנה

על מה מניע אותן.

ב"ה אני עם שניים, ונראלי   כאילו עם  כל ילד זה עוד דאגות ועוד אחריות ואמאלה איך אני  יעשה עם כל כך הרבה?

כאילו כשהם פחות אז אני יכולה להיות יותר מדוייקת, יותר סבלנית ויותר שפויה

לרכות ולראשוניות הזו.

זה בפשטות.

בעומק אני מרגישה שיש ברכה במשפחה גדולה, ב"קליקה" הזו שנוצרת, בגאוות היחידה, באווירה המגוונת (כי יש הרבה אנשים והרבה גילאים), בהתפתחות המשפחתית שכל ילד חדש מביא איתו...

(אבל האמת שהשאלה הזו מטרגרת אותי, כי החיים שלי כיום לא נראים כמו שדמיינתי כשהייתי נערה, אחות בכורה במשפחה ברוכה... חצי מהלידות בקיסרי וילדים עם אתגרים לא פשוטים - זה קצת משנה את התמונה...

שמחה מאוד במקום שאליו הגעתי היום!! אבל היום כבר השכל נכנס קצת יותר לתמונה, ולא רק הרגש מנהל...)

אני מאוד אוהבת את כל תהליך ההריון לידה ותינוק קטן

מכורה לזה ממש

וזה בגדול מה שדי מניע אותי בסוף ללכת על זה כל פעם שוב ושוב

היום הילדים גדלו והכל מקבל פרספקטיבה אחרת

אני מאוהבת בהם ושמחה בחבורה שלי

אבל זה בהחלט מעורר בי מחשבות עד כמה אני יכולה/רוצה עוד ועוד מזה

להריון,להתרגשות ללידה.

אבל ממש לא חושבת שזה חכם לקחת את זה בחשבון.

אני ממש מנסה לתת לזה כמה שפחות משקל

זה לתת לרגש להשתלט,לא שזה רע אבל ממש לא פרמטר אצלי לעוד ילד.

מצד שני כנראה שככה ה' ברא את הטבע, כדי להגביר את התשוקה לעוד ילדים

זה מתחיל במשהו ריחני ומתוק

ההמשך גם יכול להיות כזה בעז''ה אבל זה כבר לא אותו דבר..

כמו שה' עשה שבתקופת הביוץ יש יותר תשוקה לקרבה בין בני הזוג.. הכל כדי לקיים את העולם ולהמשיך אותו

האם כשיש ילד עם קשיים משמעותיים (רפואיים, התנהגותיים, רגשיים...) זה משפיע על הרצון ותחושת המסוגלות?

חושבת על שכנים שיש להם אולי 7 ילדים אבל כמעט כל ילד הוא סיפור ותוהה לעצמי מאיפה הכוח ואולי אפילו האומץ להמשיך להביא עוד... האם לא עובר בראש לפעמים שעם פחות ילדים אפשר יהיה להשקיע יותר בכל אחד ואולי מצבם יהיה טוב יותר?

אני עוד בתחילת הדרך בהורות

והאחריות מרגישה לי כ"כ גדולה שזה משתק

ולהרבה מהאחים שלי יש סביבות ה10 ילדים.

אני אוחזת ב6 ואני בערך עקרה

התחברתי לכל מה שכתבו כאן. אני חושב אבל שאצל אימא שלי זה היה גם מחוסר מחשבה וברור שכל עוד יש לי כוח זה מה שאני עושה כי זה העיקר בחיים

זה היה ההגשמה מבחינתה, הקריירה שלה. עד היום שיש לה הרבה יותר מ100 נכדים היא משוגעת על כל נכד שנולד ומתרגשת מכל נין.

וגם חמותי יש לה משפחה ממש גדולה והאהבה שלה זה התמונות על המקרר ושבתות נכדות.

ובאמת המתנה הכי גדולה שאימא שלי נתנה לנו הייתה האחים והאחיות והעיטוף שלנו אחד את השני...

(חוץ מזה שאנחנו ברוך ד' פעמיים בשבוע באירוע.... והחיים עמוסיםםםםם)

היה לי רצון כזה בילדות . לא יודעת למה

גם לבעלי היה רצון כזה. כל המשפחות הגדולות מסביב גם משמחות אותי. גם גם משפחות צעירות עם עוד תינוק ועוד ילד . זה כזה מתוק ומבורך. פעם בקיסריה מישהו שאל אותי האם אני מרגישה נצח. ושם אני לא מרגישה נצח , מרגישה סופיות החיים. אבל בגינת משחקים אני מרגישה נצח.

נגיד ראיתי סבא שעלה מרוסיה במיוחד כדי לעזור עם נכדים ועלתה לי מחשבה שהוא בעצם התגשמות של נבואות בלי שהוא בכלל יודע על זה. כי הוא בכלל לא רצה לעלות אבל פתאום יש אותו ונכדים שלו בגינה בארץ ישראל.

כמובן צריכים גם חיבור למציאות. עד כמה יש כוח ויכולת ואיפה הוא כבר נגמר. אני כרגע בשלב שזהו , לא רוצה עוד, נגמר לי הכוח

לומר הזו מספיק לי מהפלא ההז..

אני באמת מתפעלת מכל הריון ומכל לידה ומכל תינוק.. ומתרגשת מלהכיר עוד נשמה חדשה וללוות את הבדילה וההתפתחות שלה פה בעולם

מודה שלמרות כל הצד הערכי החשוב

אצלי זה לא השיקול

לראות אותם בוגרים..ובית מלא מתבגרים..ובגילאים גדולים

וחולמת שיהיה בית שמח ועם קשר טוב בין כולם

ואגב קודם כתבתי ונראה שבא לי אותם רק תינוקות..לא לזה התכוונתי..להפך

אני כל הזמן רואה כמה אין מצב שיכלתי בלי הילד או הילדה החמודים האלה וכמה הם הפכו להיות חלק בלתי נפרד מחיי

אז מסתכלת עליהם

ולא על הלא לישון בלילה

ואגב האתגר מבחינתי זה לא הפיזי

אפילו שזה לא בא לי בקלות בכלללל

אלא האחריות לתת מענה רגשי ונפשי כל החיים

לכל אחד ולא להחסיר מאף אחד

כמה שאפשר

משתדלת

חושבת על זה ומנסה..ומתפללת...

ובעלי בא ממשפחה קטנה יותר ,ושנינו רוצים משפחה גדולה כי יודעים כמה זה יפה וכיף משפחה גדולה .

ברור שיש קשיים אבל זה מתגמד לעומת זה שרואים אותם גדלים ביחד ויש להם אחד את השני..

ב''ה אנחנו בדרך להגשמת החלום, לקראת לידה תשיעית בע''ה.

מרגישה מבורכת מאד ופשוט מרחמת על מי שיש לה מס' קטן של ילדים *מבחירה*!!! כלומר שאין לה בעיות פוריות או אחרות שמונעות ממנה להביא עוד..

שמחה שקיבלתי את הילדים האלה מתנות מהקב''ה ויודעת שעכשיו זה הזמן שלי ללדת ולא להגיע לגיל שאגיד חבל שלא הבאתי עוד..

מותר לך להרגיש את זה

אבל לומר בקול רם בעיני פחות נעים

באותו אופן אפשר להגיד שמרחמים עלייך בגלל הקשיים שיש במשפחה גדולה.

זה מה שאני חושבת ...

יצא לי לשמוע נשים שאמרו שחבל שלא הביאו עוד כשעוד יכלו ללדת...

ואני לא מכירה אף אישה שתגיד שחבל שהיא הביאה יותר מדי ילדים

שוואלה היה מלא לחץ סביבתי ותכלס זה לא מותאם להן.

זה מצריך כנות מאד חזקה.

ולא לפחד.

ולכן רוב הנשים לא יגידו את זה. כי כבר יש ילדים.

וברור שמי שאומרת את זה לא אומרת זה במובן של 'באסה על הילדים שיש'.

אבל כן הבחנה באיזה מצב היתי ואיך אני רואה את זה עכשיו.

באותה מידה אלה האחרות אומרות שבאסה שלא ניסו עוד.

מי שלא יכולה להביא ומביאה עוד ילדים בגלל לחץ חברתי.. (אצלנו ההפך הלחץ החברתי הוא לא להביא הרבה ילדים)..

או על משפחות שיש להם ילדים עם קשיים ועדיין מביאים עוד ..

התכוונתי  לזוג  שמסוגל להביא עוד ילדים מכל הבחינות: כלכלית , זוגית , בריאותית, נפשית וכו' .

ובכל זאת בוחרים להביא משפחה קטנה .

גם שישה ילדים נקרא כבר משפחה גדולה לצורך הענין.. לא חייב 10

אני עם שני ילדים וטוב לי.

יש לי יכולת של הכל להביא עוד ב"ה. ומאמינה שאני גם יביא.

כרגע זה הבחירה שלי לעצור וטוב לי עם זה.

וזה הרצון שלי.

זה לא ענין שאפשר לעשות אותו רק אם אין ברירה.

אם אין לך כסף או אין לך כוחות פיזים או אין לך כוחותנפש - טוב אז אל תביאי מלא.

יש לי הכל ובכל זאת אני בוחרת לעצור פה. טוב לי.

כל אחת ומה שטוב לה. ואולי אני מחרתיים אחליט שאני כן רוצה עוד ילד. ובעז"ה.

אבל זה לא סיטואציה שהיא רק בדיעבד. היא יכולה להיות גם ממש שזה הרצון 🙂

אף אחד לא יגיד על מישהו שכבר נולד חבל שהוא נולד

ובטח לא על ילד שלו בשר מבשרו..

אבל בהחלט יכולות להיות כל מיני השפעות פחות טובות בעקבות משפחה גדולה,

אולי הרבה לא יגידו את זה בקול ובמפורש

אבל זה קיים בהחלט.

לפעמים זה משפיע על הזוגיות לכל החיים.. בריאות הגוף והנפש... בקיצור

בוודאי שיש כאלו שיכולים להגיד שיכל להיות אחרת.. אבל כאמור לא יגידו את זה במפורש

ובלי קשר למכירה או לא - לא הבנתי את העניין של הרחמים

יש לי ב"ה 2 ילדים מבחירה ואני לא צריכה או מבינה רחמים של אף אחת.

כי קודם כל - מה אכפת לך? אם היה נכתב הפוך, בטוחה שלא היה לך נחמד לקרוא שמרחמים עלייך כי את שמחה בבחירות שלך וחושבת שהן נכונות, ככה גם אצלנו אגב

דבר שני - אם תהיה חרטה או לא, זה עניין שלי

דבר שלישי בהקשר לחרטה - סטטיסטית, 90 אחוז מהנשים הבוגרות שנשאלו הצטערו שלא הביאו עוד ילד. בעיניי לא חכמה להצטער על עוד ילד שלא הבאנו כשההתמודדות כבר מאחורינו וזה לא משקף כלום. זה יכול גם להיות מתחושה של בדידות ומחשבה שעוד ילד היה מספק יותר חברה או דאגה או נוכחות כשההורים כבר בגיל השלישי והילדים הקממו משפחות משלהם כו מנהלים חיים עצמאיים. אליי באופן אישי זה לא מדבר כי אני חיה בהווה, ובהווה - ב'ה המשפחה שלי שלמה כמו שהיא.

בעינימ יש יתרונות גם למשפחה גדולה ( באתי מאחת כזו) וגם לקטנה. וגם חסרונות כמובן. שכל אחת תעשה מה שטוב לה🙏

אני פשוט חושבת שאין טעם לרחם על אף אחת בלי הכרות מעמיקה עם הסיפור שלה. יש מקום להגיד שקשה לך להבין נשים שבחרו ללדת מעט ילדים. זו אמירה מתאימה יותר כי היא מודעת לשונות בין נשים. וזה ממש הגיוני שיהיה לך קשה להבין נשים שבחרו אחרת ממך בדבר כזה מהותי.

אמא שלי באה ממשפחה גדולה, מספר דו ספרתי ו*בחרה* במשפחה קטנה בגלל שהיא לא חוותה את זה כדבר כיף.

אז אין צורך לדון ולרחם על אף אחד, רק לקוות שהילדים שלך ושל כל אחת יראו בזה דבר טוב וכיף. 

בעיקר תוהה אם אמא עם משפחה מרובה מצליחה לשלב קריירה מצליחה (במיוחד כעצמאית ) ואם היא מרגישה שיש לה מספיק פניות לכל ילד.

תמיד כשאומרים לי מה זה כבר משנה 4 או 7

אני לא מבינה את זה

כל ילד זה עולם, זה זמן, זה יחס, זאת הקשבה, לראות אותו ואת הצרכים שלו.

זה לא רק סיר יותר גדול לארוחת צהריים שגם ככה מכינים, אז נוסיף עוד קילו.

מי שמצליחה שאפו גדול

קרקרים עם גבינה/טחינה

חטיפים יותר בריאים כמו במבה או חטיפי אנרגיה כאלה

יוגורט עם פירות

תמרים עם אגוזים (או בלי)

פירות עם חמאת בוטנים!

עוגיות ועוגות בגדול דברים שמכינים בבית ואז זה בכל מקרה יותר בריא מהקנוי

זכור לי שבדקתי בעבר, וזה היה נשנוש רציני שלי

הורדתי וירדתי

ועכשיו אני יושבת וכמהה לנישנושים

מפנטזת על שוקולד

אבל לא מכניסה לבית

אז הכל בגדר חלומות. מנשנשת קפה קר, עם קש, כדי שיספיק להרבה זמן.

פריכיות

פתית

גזר

במבה מפוצצת קלוריות

בערך 540 ל100 גרם

זה מלא

והעמילן שבה אולי מרגיש מלוח אבל הוא סוכר לכל דבר

גם אני נפלתי בזה פעם חח

שוקולד 90% מעורבב עם חמאת בטנים

תפוח וחמאת בטנים

בננה וחמאת בטנים וקוקוס

מבשלים עם מעט מלח, ואז לוקחים "תרמיל" אחד בכל פעם, לוחצים קצת ואוכלים את השעועית שיוצאת.

זה די נחמד...

אבל לא תחליף לשוקולד

בכל אופן, משתדלת לאכול את זה כשהצורך שלי הוא נטו נשנוש.

החיסרון הוא שצריך להכין את זה... (לא עבודה קשה בכלל, אבל עדיין דורש הכנה ודורש אחסון במקרר, אחרת זה מסריח נורא🤢)

תודה על החידוש!

(האמת שעכשיו קנינו חבילה שלא כתוב עליה שצריך לבדוק...)

הטעם החזק משקיט לי את.הרצון למתוק

חמוציות ללא סוכר

פופקורן (לא שיא הבריאות אבל יחסית לדברים אחרין הוא ברשימת הסבבה)

לחתוך את הירקות ולטבול במטבל כמו חומוס טחינה או גבינה.

הצורך בנשנושים יורד כי יש פחות תנודות של סוכר בגוף

תנסי להגביר חלבוןעל פני פחמימה, זה אמור להרגיע את הצורך במתוק

והאמת שאם אני כבר רוצה משו מתוק אז באמת אוכלת שוקולד 

נגיד לאכול יותר חביתה מהלחם עצמו?
זה מפחית את תחושת הצורך העז למתוק?

ברמת הסוכר שיוצרות את החשקים זה חלבון שומן ומעט פחמימה

אני למשל כשאוכלת חביתה זה בלי לחם בכלל

מכינה אותה עם חמאה מ3 ביצים, ואוכלת אותה עם סלט אבוקדו/ ירקות חתוכים וגבינת שמנת 27 אחוז ביתית

ושאלה, הארוחה שתיארת זה משביע אותך? למספיק זמן?

בעבר היית רגילה לאכול לחם והורדת או שגם בעבר לא אכלת הרבה?

אני מבחינתי לאכול סנדוויץ' לכל ארוחה 😵‍💫 

כי אני הרגלת י את עצמי אי שם הרחק בשנים

לא לאכול כלום בין הארוחות

מבינה שזה נשמע קשוח אבל זה נטו הרגל

הגוף לא באמת צריך את זה אם אוכלים נורמלי בארוחות

אבל מה שבעיני יותר קל וככה נוהגת כבר שנים

שמה שלא רוצה לאכול אני לא קונה

ופשוט אין בבית ואין את הפיתוי

אפשר לקנות נשנושים כמו פירות,גרנולה עוגיות קוואקר,פיצוחים,להכין קרקרים בבית,

מכינה לעצמי קינוחים מקמח כוסמין מלא

במקום לנשנש מכינה לעצמי שתייה חמה

מעדיפה פירות וירקות למשל בננה מורידה לי משמעותית את הרצון לסוכר

מה שעזר לי להוריד בנתיים כמה קילוגרמים

זה שהפסקתי גלוטן וסוכר לגמרי

עד עכשיו עם הגלוטן לא היה לי בעיה.. אבל הסוכר באמת נורא קשה הגמילה. נורא.

לאט לאט. תשימי לב שגם בחטיפי אנרגיה יש מלא קלוריות וסוכר. סודה הבנתי לא הכי בריא, שיתקנו אותי אם אני טועה, אבל גם אני מאוד אוהבת. 

ההתחלה הייתה קה ברמת הדמעות - ואני לא מגזימה!!!

אבל אחרכך וואוו, לא מגרה אותי בכלל לא דחוף לי ולא נצרך.

(אני כבר לא שם חחחח רק אומרת לך מה היה)

אני מכינה עוגיות מקוואקר וקוקוס וכאלה ומפחיתה סוכר. זה טעים וכן מתוק אבל לא בהגזמה

פירות שווים של קיץ

מיץ סחוט טבעי

כדי לאכול פחות שוקולד גם כשאני אוכלת (וגם סתם כי זה נחמד)- אני מכינה פרלינים מצימיקאו מומס בתבניות קטנות. ואז כאילו אכלת פרלין אבל זה פחות מקוביה

זה התנודות של הסוכר - אינסולין

במיוחד אם אוכלים ממנו בבוקר

ברגע שאוכלים יותר חלבון וסיבים אין קפיצות גדולות של אינסולין בגוף ויש פחות חשק למתוק.
 

אז לא מספיק רק להוריד מתוק

תוסיפי אוכל טוב שמזין וממלא את הצורך

והשבועיים הראשונים בערך קשים יותר ואז הצורך במתוק מתאזן

ושלא יהיה בבית

אם יש מאוד קשה לשמור
ותמרים זה ממש מתוק וטעים

אולי גלידות ביתיות (בננה תמר וזהו)

גם חוסר בשינה עושה חשק למתוק - עייפות שדורשת אנרגיה זמינה 

אני משתדלת כמה שפחות דברים מעובדים

וכמה שיותר טבעי

אז לא מדבר אליי גם עוגות קנויות או חטיפים ושוקולדים

אני גם לא קונה כי אין טעם הילדים מחסלים בשניה וגם אחר כך רבים ביניהם וגם השיניים וכאב בטן .. בקיצור מוותרת על התענוג

תנסי לטחון בבלנדר פירות קפואים שאת אוהבת עם יוגורט זה גם בריא וגם טעים ומרענן

אפשר לאפות עוגיות גרנולה בבית מחומרים טבעיים 

קקאו סילאן ושמן קוקוס במקפיא

אפשר להוסיף חמאת בוטנים או טחינה ולשחק עם המינונים לפי מה שאוהבים

אבל אני שותה עם סוכר, כשמתחשק לי לנשנש אני שותה קפה, קפה נטול, שוקו חם, חלב חם, לפעמים גם תה אבל זה פחות מספק אותי

שותה בלי משהו ליד, רק הלגימות הקטנות של השתיה החמה הממותקת, מספק לי את הצורך לנשנש

זו הזדמנות לדבר על זה.

הכי חשוב שאת תהיי אסופה ותביני לאן את רוצה להוביל את השיחה ומה לא לעשות.

זה לא חייב להיות היום, אפשר גם מחר, אבל לא למשוך יותר מדי כי לה אין מושג לאן זה הולך.

אני חושבת שכדאי גם לערב את בעלך אם יכולה להיות לו השפעה לטובה.

בעיני מה שחשוב בשיחה זה לתת מקום לרגשות שלה, לדחפים. להפריד אותם מהמעשים

(למשל הצורך בחטיף נוסף לעומת הדרך שהיא מצאה להשיג אותו שזה בגניבה)

לה מסיבה מסויימת היה מאוד חשוב שיהיה לה עוד חטיף. אולי עניין חברתי, אולי הממתק שהיא אוהבת, כך או כך, להעביר ביקורת על הצורך עצמו, לא יעזור לה להתמודד עם הניסיון בפעם הבאה.

אם היא תדע שהמחלוקת היא לא על עצם הצורך בממתק, אלא על הפתרון, אז היא תהיה יותר קשובה לשמוע ולקבל.

(את עניין הממתק אפשר לטפל בנפרד אבל זה לא מה שבוער כרגע, זה עדיין לגיטימי בגיל 12 לרצות מאוד ממתק גם אם זה לא בריא וכד')

אני חושבת שכדאי להתחיל את השיחה בלשאול איך היא הרגישה כשאדם זר תפס אותה על חם. זה כבר לא תאורטי.

להבין אם העא הבינה את הלקח בעצמה, או שמבחינתה הבעיה העא שהיא נתפסה ולא בעצם הגניבה.

לא הייתי באה בביקורת מאשימה, אלא בשיחה שבה אנו מנסים להבין מושגים כמו דחפים, איפוק, קבלת החלטות, אחריות ותוצאות. היא כבר בגיל שאפשר להבין מושגים כאלו.

אם עד כאן היא אתכם, תשאלי אותה מה לדעתה יכול לעזור לה בפעם הבאה לקבל החלטות טובות יותר.

אם היא לא אתכם,

אם היא בהכחשה, מסירה אחריות, לא מבינה את הקשר בין הדחף למעשה לתוצאה, הייתי עוצרת את השיחה ומסמנת לעצמי מה הנקודה שצריכה בירור ועל זה עובדת. כי אם אין החיבור בין כל החלקים האלו לא יעזור כמה שתגידו שזה אסור.

ממה הייתי נמנעת בשיחה על הנושא:

האשמה עצמית (ילדה רעה או איזה ילדה את. תזכרי שמה שרע פה הוא המעשה ולא הילדה)

מתח דתי (זה כתוב בתורה)

השלכה לעתיד (מה יהיה ממך)

הקצנה (קלפטומנית)

הפחדה (גנבים שמים בכלא)

רגשות/ תחושות שלה שכדאי לתמלל ולהנכיח (אם היא מרגישה אותם):

צער

בושה

חרטה

חוסר אונים

מתח

תסכול

בהלה

וגם מהצד השני:

סיפוק

הנאה

ערך חברתי

תזכרי שהיא עדיין ילדה, והתפקיד שלנו כהורים זה להוביל בבטחה בדרך הנכונה אל הבגרות.

כמו שאם היא עושה טעות בשחיה, אנחנו נלמד אותה לשחות נכון, אבל בלי רגשות מבוהלים מהצד ההורי, ככה גם בהתפחות המוסר ודחיית סיפוקים ושאר ההתמודדויות שעוד בפתחנו.

בנוסף, כדאי לבדוק אם יש בעיות קשב. אם היא מאובחנת, אפשר להתייעץ על טיפול מותאם. אם אין לה מטפלת אולי כדאי להתחיל טיפול. (יש קוגפאן וכד')

אם היא לא מאובחנת, כדאי להתקשר למורה לשוחח לשאול אותה אם היא רואה סימנים של בעיות קשב,

הרבה פעמים אצל בנות קשה לזהות בגיל צעיר בעיות קשב, (במיוחד אם היא מפצה על זה באסרטגיות אחרות)

כי זה לא מתבטא בהתנהגות קולנית או בתזוזתיות אלא יותר בחולמניות וקשיים תפקודיים אחרים (כמו סדר וארגון משימות)

אם זה עניין של בעיות קשב, אז הטיפול צריך להיות מותאם, כי היכולת לעצור ו"לחשב מסלול מחדש" לא נבנה אצל הילדים האלו באופן טבעי כמו אצל ילדים אחרים ולכן צריך לחזק מנגנון של תכנון ובקרה באופן אחר ומותאם.

זה שהיא למדה "לסובב" אותך ואת המורה בשקרים, יכול לחזק את זה שיש פה בעיה עמוקה יותר שטרם זוהתה כי פיתחה אסטרטגיות כיסוי משלה על הבעיות עצמן.

לא בטוח שזה יושב על זה, מעלה את זה כאופציה רק כדי לוודא...

בנוגע לבייביסיטר, כדאי לשקול אם לאפשר לה בשלב הזה אם את לא בטוחה שיש לה את הבשלות של התנהגות בבית של אחרים.

אולי ששתשמור עליהם אצלכם או בגינה או תעשה קייטנה אצלכם כדי לא לשבור אותה..

תודה על הנקודות שכתבת במה להתמקד וממנה להימנע בשיחה, עוזר לי.

היא באמת מאובחנת עם קשב, בלימודים מטופלת עם כדורים. חוץ מהקטע הלימודי הקשב בא לידי ביטוי בהתארגנות ובהתמקדות במשימה. אבל בשאר הדברים היא לגמרי איתנו. ילדה מאוד מאוד בוגרת ואחראית. יודעת טוב מאוד מה נכון ולא נכון. אחרי שמקלפים את קליפת השקר היא ממש מביעה צער וחרטה. מבינה שעשתה משהו לא בסדר.

התיאור שלך עכשיו עוד יותר מחזק את הכיוון של הקשב:

יודעת מה נכון ומה לא

מביעה צער וחרטה

מכסה בקליפות.

עוד יותר לא הייתי מדברת על מוסרי/ לא מוסרי

ואפילו הייתי חושבת פעמיים אם להשתמש בשורש ג.נ.ב כי די ברור שהבעיה לא שם, וזו מילה מאוד כבדה מוסרית.

יש לה בעיות של תכנון ובקרה (מרשה לעצמי להניח את ההנחה הזאת לפי מה שתיארת על התארגנות והתמקדות במשימה)

עוד יותר הייתי מרדדת את המסר מהשיחה כי לפי התוספת שלך הכיוון צריך להיות בכיוון אחר.

החשש שלי, שאם השיחה הזאת תוביל למקומות קשים בביטחון ובתפיסה שלה לגבי עצמה,

אז גם כשתקחו אותה לטיפול

זה יבוא ממקום שלילי.

את גנבת ולכן אץ צריכה טיפול

כשהכיוון הנכון יותר הוא יש לך (או את סובלת מ) בעיות תכנון ובקרה, עד היום התמודדת עם זה בדרכך שלך, בלימודים מצאנו פתרון של כדור (השפעת שעות מוגבלת) ועכשיו אנחנו רוצים ללמד אותך עוד כלים שיעזרו לך להתמודד עם התוצאה של חוסר תכנון ובקרה.

כשמקלפים קליפות, הילד חשוף ופגיע מאוד. לכן חשוב אחרי הקילוף לעטוף אותה במצב הזה ולא לקלף קליפות ולכוון חיצים..

לקלף ולחבק. האמת כבר יצאה החוצה.

שתדעי שלנו למשל אמרו בכמה מצבים שלא חייב לקלף קליפות, אם זה כרגע מגן עליה אז לשמור על ההגנה הזאת.

אמנם פה זה מקאה שונה, רק מחדדת כמה חשובה פה הרגישות כי ככל הנראה אין פה בעיית מוסר.

יכול להיות שאני כותבת טיפה נחרץ לכיוון מסויים, מנסה לא להכליל ולא להשליך, אז סליחה אם לא הכל מדוייק, מקווה שתקראי באופן הנכון לכם.

בכל מקרה, הטיפול שיכול להתאים לה נקרא קוג-פאן

והוא מתמקד בתקודים ניהוליים.

יפה שהתייעצת עם מדריכת הורים, האם היא יודעת שהילדה מאובחנת קשב? האם יש לה ידע אקדמי וניסיון מספק עם ילדי קשב ובמיוחד בנות בגיל הזה?

זה יכול לדייק ואפילו לשנות את התמונה.

כדאי להתייעץ עם מכון או מרפאה בעיסוק או מישהי שמטפלת בילדות גדולות/ מתבגרות עם בעיות קשב. כי בדיוק בתפר הזה של בין ילדה לנערה קורה משהו שאסטרטגיות ההסתרה והכיסוי על החוסר בתכנון ובקרה, כבר לא עובד ואז זה כבר "על השולחן"

ותופס את הדימוי העצמי של הילדה בדיוק בשלב הרגיש הזה של תחילת גיל ההתבגרות ותפיסת האני העצמי שמאפיין גיל בת מצווה.

ואז בנוסף להכל יש ביקורת על המעשים והתוצאה. לפעמים זה פשוט יותר מדי לילדה להתמודד עם הכל.

וגם לך תהיה יותר רגיעה לדעת על מה זה יושב ואיך מטפלים בשורש הבעיה. אז לא דחוף לדבר על הכל עד הסוף. אפשר לרכך את המסר ולדבר על הדברים החשובים בלי לפגוע.

לקחתי ממך המון.

אני שומרת לעצמי, יש כאן הרבה תוכן שיכול לעזור בהרבה סיטואציות דומות.

תודה🙏

אין לי ניסיון עם מקרה כזה, אבל פעם שמעתי עצה שנשמעת לי הגיונית

אחרי שאת עושה איתה שיחה, כמה שאפשר בלי להאשים, אלא מנסה לשדר לה שאת איתה ומבינה שיש לה כרגע בעיה שהיא לא מצליחה להתגבר עליה לבד, ולכן היא לא הולכת למכולת לבד ולא עושה בייביסיטר, או כל דבר אחר שיכול להפיל אותה, עד שתרגישו שתיכן שהיא מוכנה לזה.

תנסי להבין ממנה מה המניע לגניבה, אם זה ריגוש, או תחושת חסר, ולנסות להציע דרכים אחרות למלא את זה.

זה באמת נשמע קשוח, אבל מאמינה שזה עניין חולף שאפשר להתחזק ממנו, בע"ה תראו ישועות

ברור שצריך פתרון כלשהו,

אבל מאשים ממש ומנמיך ומבייש להגיד לילדה בכיתה ו 'אי אפשר לסמוך עלייך בכלום ומעכשיו את עם אזיקים להורים'. מזעזע.

תלוי איך עושים את השיחה, כמו שאם ילד לא נראה מספיק אחראי לחצות כביש לא אתן לו עד שנראה שמפתח מסוגלות, גם כאן.

המסר צריך להיות אנחנו איתך ופה ללוות אותך, ומאמינים שזה משהו שיחלוף, אבל עד אז אנחנו נהיה איתך.

ולא אמרתי לא לשחרר, אבל לא הייתי שולחת לקניות ולא לבייבסיטר, בעיניי המחיר שהילדה תשלם בלהיתפס שוב גדול מחוסר עצמאות זמני.

בייביסיטר בכיתה ו' זה לא טריוויאלי זה דורש בגרות מסויימת, ועדיין אין לה את הבגרות בכל הכיוונים הנדרשת, והמכולת היא כבר נפלה שם פעם אחת.

אולי היא למדה לקח ואולי לא.

אם הייתי חוששת להגיד לה לא ללכת בכלל למכולת זה מהבחינה שזה מחריף את הניסיון ואז אם היא כן תיכנס למכולת לבד אז היא כבר "עשתה מעשה אסור" אז כבר לא משנה איזה עוד מעשים אסורים עושים על הדרך כי הגבול כבר נחצה.

בכל אופן, לחברות, בילויים, חוגים, פעולות, מפגשים בשבתות הכל פתוח בפניה חופשי. זה ממש לא אזיקים.

וחוץ מזה שללכת עם חברה זה גם לא ללכת לבד וזה גם לא ללכת עם ההורים, אז מצד ההצעה זה גם תופס

וכשהיא עם חברה היא לא תתפתה לקחת בלי לשלם.

אולי זה גם שונה יישוב או עיר.

גם מעקב אחרי מיקומים לגבי תופס בגיל הזה באוכלוסיות רחבות במדינה. (ואולי באוכלוסיות אחרות נתפס כפולשביקי)

מבינה מה הכוונה, אבל נשמע לי שאם אני כשהיתי בכיתה ו היו אומרים לי דבר כזה,

היה מאד מאד מוריד אותי ומנמיך אותי ומבייש אותי.

זה לא משהו שרוצים שהיא תחווה פה אחרי שהיא כבר בכל מקרה חוותה מלא בושה בסיטואציה הזו.

והיא כן מבינה את החומרה. היא פשוט לא מצליחה לשלוט בזה או למתן את עצמה.

אבל לא שווה את התחושה הרעה שהיא תקבל כשיגידו לה 'מעכשיו אי אפשר לסמוך עלייך'.

מאמינה שיש דרכים אחרות למנוע הישנות של מקרה כזה.

אפילו אם האמא תהיה עם יד הדופק שהיא כן הולכת למכולת להזכיר לה, או לתת לה כמה שקלים במיוחד כדי לקנות לה משהו טעים כדי שלא תתפתה.

לא חייב להוריד אותה לילדה בגן חובה חסרת שליטה.

אבל לא צריך להקצין את זה,

זה לא אזיקים ולא גן חובה.

לבת שלי בכיתה ג' לא אתן ללכת לבד לסופר מבחינת התמודדות עם גירויים והתנהלות כללית

אז זה אולי להוריד אותה שנה- שנתיים לא מעבר.

יכול להיות שגם שנתיים זה הרבה מבחינה הזאת, זה עדיין לא כמו רגרסיה של 6 שנים.

המסר צריך להיות בכל מקרה למנוע גירויים עד שנמצא מה יכול לעזור לך להתמודד איתם. ולא אי אפשר לסמוך עלייך שזאת אמירה הרבה יותר כללית וגורפת

ואפשר גם לשאול את היחדה מה יעזור לה.

זה לא תמיד אחיד בין כל הילדים.

אני לא יודעת מה דעתי על הפתרון הזה ספציפית, אבל הוא לא כמו שאת מתארת אותו לדעתי.

כן יש פה רגרסיה מסויימת אבל זה מתבקש שמשהו משתנה, לא חושבת שילד שנתפס במעשה אסור חושב שהכל ימשיך כמנהגו..

זה לא שאני בהכרח מסכימה עם העונש המוצע.

אבל יכולות להיות השלכות חריפות על גניבה שילדה בכיתה ו' לא מודעת אליהן. והיא לא מבינה כמה זה חמור.

(מה ההבדל בחומרה ובתוצאות של לקחת שוקולד שאמא לא מרשה לבין לקחת שוקולד מהחנות).

לעניות דעתי, אפשר להסביר בלי כעס מה ההשלכות. אנשים יכולים לכעוס מאוד אם משהו נלקח מהם. בעל המכולת מאוד רגיש למוצרים כי הם הפרנסה שלו ולכן הוא יכול מאוד לכעוס.

במקרים מסוימים יכול להיות שיזימנו משטרה/יערבו את ההנהלה של בית הספר.

לא לומר לה מה יקרה *לה* אלא מה יכול לקרות במקרים של גניבה.

אני חושבת שפחד זה מניע חברתי טוב, והוא בהחלט יכול לעזור להתגבר.

שהיא כן ממש מתחרטת אחרי שמדברים על זה.

ובעיני לדבר על מה יכול לקרות אם--

זה על הפנים.

לא ככה מחנכים. לא על ידי פחד מעונש.

לפעמים להבין את ההגיון לא מספיק, וצריך תמריץ נוסף. לא תמיד תמריץ חיובי עוזר כי הוא בתחושה יןתר דורש מאמץ ורצון ותמריץ שלילי הוא לרוב יותר פסיבי. בשניהם בסוף המעשה הוא אותו מעשה אבל תמריצים שונים גורמים לנו להתייחס למעשה ולמאמץ באופן אחר.

שיטת חינוך שמבוססת על הפחדה זה רע, אבל אם בנושא ספציפי הסברים לפני ושיחות והבעת חרטה לאחר מעשה לא עזרו אז כן יכול להיות שפחד מעונש יהיה עוד עזרה לילדה להימנע מזה.

כשאת מחנכת לא לרוץ לכביש את לא מסבירה שאפשר להיפגע? זה בול אותו הדבר. 

חוץ מזה הבעת חרטה לא בהכרח אומרת שיש חרטה על המעשה. אולי היא מצטערת שתפסו אותה או שכעסו עליה, או שהיא מבינה שככה מתאים להגיב. זה אמנם אפשרויות קיצוניות יותר אבל הן גם קייימות בעולם. לא בהכרח שנכון במקרה הספציפי, ועדיין. 

ככה או ככה, החרטה וההבנה לא עוזרות לה לעצור את עצמה

שהפחד יגרום לה להפסיק לגנוב.

כולנו יודעים שמי שצסמס בנהיגה יכול למות או להרוג חלילה, וכמה מאיתנו עושים את זה בכל זאת?

ובכן...

אפשר לציין את ההשלכות, אבל מה שיעזור לה, מה שהיא צריכה באמת זה התבוננות מעמיקה מה קורה בחיים שלה, ויצירת סביבה שתתמוך בתהליכי הבשלה שיאפשרו לה להיות פחות אימפולסיבית ויותר אינטגרטיבית.

להפחיד ילד ממעשה בגלל שיהיה לו תוצאה מפחידה זה ידפוק לו את הניהול הפנימי שלו ויצר אצלו כעס, הרבה יותר מהסיכוי שהופ הנה היא תפחד ותהיה ילדה קסם.

כמו שלא תפחידי את הילד שלך לא לחלל שבת כי יש גיהנום.

בעיני עצם ההפחדה היא לא נכונה. זה לא דרך.

יש פה נשמה של ילד.

לא רק מעשה שנעשה או לא.

אין לי רצון שהילד שלי יהיהי מאולף. יש לי רצון שהוא יהיה מחונך.

הפחדה זה אילוף. שגם זה לא תמיד עובד, אבל גם אם כן, זה אילוף.

אם רוצים שילך באמת יתנהל בצורה נכונה,

צריך לראות אותו. לא רק את המעשה.

באמירה כזו, שאם נפחיד אותו מהמעשה ונגיד לו שאם יגנוב יהיה גנב גדול ושמים על זה בכלא,

את מנסה אך ורק להשיג תוצאה.

אני רוצה ילד שלא גונב ולכן אעשה הכל בשביל זה.

לא אכפת לך מה קורה עם הילדה. מה היא עוברת כשאת אומרת לה דבר כזה. מה זה עושה לה בראש.

יש פה הרבה יתר מהאם היא גנבה או לא.

דיי בסיסי בעיני לראות את זה.

@אפונה @אונמר

אני מנש לא חושבת שצריך להסביר לילד על גיהנום אבל כן על השלכות קונקרטיות זה חלק מהחיים. לא צריך סדנת הפחדה אבל להבין מה התוצאות האפשריות של המעשה זה חשוב מאד.

לפעמים זה יעזור ולפעמים לא,אבל בכל מקרה זה משהו שצריך להסביר

בין הפחדה- של ישימו אותך בכלא ותלך לגיהנום, שזה משהו שהוא לא פרופורציונלי ולא הגיוני או קרוב לילד

לבין הסברה של תוצאות- תיקחי בחשבון שיכול להיות בושות, דחיה חברתית (אם הגניבה קורית בכיתה), עירוב של היועצת או כל תוצאה אחרת שהיא הגיונית לגמרי אם תופסים אותה. וזה נראה לי לגמרי הגיוני להסביר לילדה בכיתה ו שאמורה לפחות להתחיל להבין שיש תוצאות למעשים שלה ומה הם.

חושבת שיש מספיק דרכים להסביר לילדה לא לגנוב חוץ מלאיים שישתפו את היועצת או שהמוכר במכולת יכול לכעוס נורא.

ושגנבים גודלים מסימים בכלא, ושאפשר לפעמים להזמין משטרה. (כמו שכתבה @נעומית  בהודעה הראשונה שדיברו על הפחדה)

אני ממש בהלם שכולם פה סבבה עם להגיד דברים כאלה לילדה בכיתה ו.

מה קורה לכן.

זה נשמה של ילדה. יש פה נשמה קטנה שתכף תהיה גדולה. למה לצלק אותה ככה עם איומים. וואו.

ובשום אופן לא היתי רוצה שהילדה שלי  לא תגנוב מהסיבות שכתבת.

לא גונבת כי יהיה לי בושות.

לא גונבת כי ידחו אותי חברתית.

לא גונבת כי אם יתפסו אותי יגידו ליועצת.

זה הסיבות שגורמות לך כבן אדם מבוגר לא לגנוב? אז למה היא כן?

מזעזע.

בטח לא כשברור כל כך שאין ילדה שגונבת כי היא רוצה לעשות רע בעולם.

תקראו את התגובה של @אמאשוני על כמה שזה פשוט ילד קשב וכל כך לא כמו שעשיתם את זה.

https://www.inn.co.il/forum/t1438713#15770442

לא לפחד מהורה

אבל לפחד מהשלכות שליליות זה בסדר גמור.

זה החיים, אם תרוץ לכביש, אתה עלול לקבל מכה.

אם לא תלמדי למבחן, את עלולה להכשל.

אם תקחי דברים שלא שייכים לך, יכעסו עלייך מאוד.

וכשתגדלי, אם תתכתבי בטלפון בנהיגה את יכולה למות.

אין סיבה להסתיר מילד את עובדות החיים הבסיסיות, בטח ובטח כשהוא מתקשה להבין אותן עצמאית.

כמובן שזה לא סותר את החינוך החיובי, האוהב והמלמד. שבו מסבירים על תוצאות חיוביות למעשים חיוביים.

גישה שבה לילד בוגר מגיבים רק באופן רך ומלמד מתוך הכלה אינסופית יוצרת ילדים חלשים, רכרוכיים, קורבנות תמידיים של המציאות, שמאשימים את הסביבה בכל בעיה שלהם. 

ילד יוצא רכרוכי מסיבות אחרות. לא כי לא הפחידו אותו מהחיים ומהגיהנום ומעונשים ומתאונות ומכלא.

מצטערת.

אני גם לא אומרת לאף אחד אל תסמס בנהיגה כי אתה יכול למות.

לא ככה מנהלים חיים תקינים.

כמובן שאם ככה את מתנהלת אז זה נראה לך בסיסי,

אבל בעיני הנקודת מוצא הזו שגויה לחלוטין ולא בריאה בכלל.

אנחנו לא חיים במרדף. ולא בתחרות עם הרוע. לא מבינה למה לבחור לחיות ככה.

יש עוד מלא סיבות לתת כשאומרים לבן אדם לא לסמס בנהיגה חוץ מ 'אתה תמות'.

כמוןב שזו הסכנה, ויש סכנות, ואין התכחשות אליהם.

אבל מיפה ועד לנהל את החיים בצורה כזו זה קיצוני,

בטח שלא לתת לילד להתנהל ככה.

נוראי בעיני לחשוב על ילד שככה מנגישים לו כל דבר בחיים.

ואני ממש לא חושבת שזה מה שמייצר בן אדם חזק וערכי. יש למיון דרכים אחרות לעשות את זה בלי להכניס כלא גיהנום ומוות בסוף כל סכנה.

אני באמת לא מבינה.

אני חושבת שכתבת דברים שמכעיסים אותך בכללי למרות שהם לא קשורים לנושא.

כתבת תחרות עם הרוע??? איך זה קשור?

כתבתי שיש טעם לשתף גם בהשלכות שליליות, אפשר להגזים ולהגיד שאם ילד מודע להשלכה שלילית, הוא מפתח חרדות וחי בתודעת גהנום. וזה ממש ממש לא נכון.

אני יודעת שהילד שלי יכול לאבד אותי ולכן לא אני לא מסמסת למרות שממש בא לי. לא כי אמא שלי קנתה גלידה והסבירה לי.

אני באמת מופתעת שכתבת לנהל את החיים, אין לי מושג איך ולמה הסקת את זה.

חלק מחינוך זה גם הסבר של תוצאה שלילית אפשרית. מסבירים מידי פעם כשצריך, לא כל דקה, ולא כתגובה לכל מעשה. אם כשילד מתקשה להיות ממושמע לגבול כל כך חשוב של גנבה. מסבירים מה יכול לקרות. ובלי כף הקלע, (לאמיתו של דבר גהנום הוא לא חלק מהאמונה שלי).

אי-אפשר לאכוף את זה שלא תיכנס למכולת.

למה כולן פה יוצאות מהנחה שילדה לא שולטת בעצמה.

יש מצב שהיא כן שולטת. רק שהיא באמת לא מבינה למה זה כזה חמור. או יודעת שאין אחריות פלילית בגיל שלה. או מתביישת שכולן מביאות שלושה חטיפים לטיול והיא רק אחד.

שסיפרו פעם בבית ספר שהייתי שהיה מקרה של גניבה.

זה סיפור בתוך סיפור שמתאר מוסד שהיה בו גניבה וסיפרו לילדים סיפור על מקום אחר שהיה בו גניבה ואיפשרו להחזיר בצורה אנונימית ולילד לטפל בעצמו שלא יהיה בן אדם גנב.. לא זוכרת את הפרטים אבל זוכרת שזה סיפור ממש חזק.

שגם מתייחס ל"יצר" של אנשים ספציפים שיש להם את זה, ועל זה שאפשר לחזור בתשובה ולא כדאי להם לגדול להיות גנבים גדולים.

לא בטוחה אם מתאים לכיתה ו אבל נראה לי יכול לפתוח מחשבותץ בנושרא לאמא ואולי גם להנגיש לילדה.

חיבוק התמודדות לא פשוטה.

אין לי מה להוסיף לתגובות היפות שנכתבו, אבל רק רוצה לספר שאני זוכרת את עצמי בערך בגיל הזה ''תופסת'' שתי חברות שכמעט גנבו במכולת (והבנתי שלא פעם ראשונה, פשוט הפעם הראשונה שהייתי איתן ותמהתי מה הן עושות). שתיהן היו ילדות חמודות ממשפחות טובות וגדלו להיות נשים מדהימות ומוצלחות.

עד היום מרגיש לי שפשוט הגבול לא היה מספיק ברור בשבילן, והן היו צריכות ''שיחת איפוס'' כדי להבין ולהפסיק.

מאחלת לך שתגדלו מזה בע"ה ❤️

זה כל כך משמעותי! הכל עלייך הכי טבעי ומובן שאת נכנעת לו, צריך לשמור את הכוח😉... את מלכה ותודה לכם!👸🏻❤️

פרקטית- ממליצה בחום על הספר של הלוחשת לתינוקות "הלוחשת לפעוטות". ספר ממש מוצלח לי אישית מאד עזר בגיל הזה.

חשבת ללכת איתו לאבחון?

כי אמנם את אומרת שזה בעיקר מולך, אבל את כן מתארת משהו קצת חריג, עם כל זה שהוא ב"גיל שנתיים האיום"...

יכול להיות שיש משהו קונקרטי שמציק לו, כגון רגישות תחושתית, ולכן הוא עצבני כל כך... ואולי הוא עצבני בעיקר מולך, כי בתת-מודע הוא מרגיש שאמא אמורה לפתור לו את כל הקשיים, ולכן הוא מוציא הכול עלייך...

מקווה ממש שתמצאי איך להרגיע אותו!

ובהצלחה גדולה עם ההתמודדות לבד כרגע, כשבעלך במילואים...❤️❤️

שווה לפנות להתפתחות הילד, ולנסות לבקש אבחון

וגם אם זה לא הכיוון- הרבה פעמים יש להם הדרכות הורים ודברים בסגנון שיכולים לעזור לך להתמודד איתו...

אז קודם כל חיבוק ענק 🧡

זה יכול להיות המילואים, ויכול להיות הגיל, אבל מציעה בזהירות אולי שווה לאבחן? זה לא ילד ראשון ולמרות שהסיטואציה קשוחה נשמע שבתחושה שלך  את רואה פה משהו חריג. אם לא אז תדלגי, רק משקפת מה קראתי.

תנסי לקרוא את הספר "לא קשור אלייך", התיאור שלך הזכיר לי אותו קצת (לא אומרת שבהכרח המסקנה זהה)

בכל אופן, מקווה שרופא הילדים של הפותחת הוא אדם קשוב, שלא ינפנף אותה ב"ככה זה גיל שנתיים", ושהיא באמת תגיע כמה שיותר מהר לפחות לאבחון ראשוני שייתן לה כיוון ודרך טיפול התחלתית כדי שיהיה לה אוויר לנשימה...

(גם את בעצם לא כתבת ממש ישירות, אשרייך❤️)

בספר באמת הילד מאובחן בסוף עם בעיית תקשורת, אז כתבתי לא בהכרח המסקנה זהה אני סתם אישה זרה בפורום ולא מכירה את הילד והסיטואציה. אבל שווה כן לנסות לדבר עם הרופא, לתאר מה אתם עוברים וכו.

יכולה לומר לך שאני תיארתי לרופא סיטואציות מסוימות על גיל שנתיים וחצי והוא ממש לא אמר לי זה הגיל ולא שאל על קשיים מסביב ישר אמר תקשיבי יש פה ענין רציני וחבל שתסבלו לכו לאבחון. בסוף אצלנו זה דווקא כן היה ענין סביבתי שהשתפר פלאים בהמשך, אבל זה גם בא אצלנו "בהפתעה" ולא משהו שראינו ממש מלידה

זעם

כשברור שהמטרה בסוף היא למכור את הקורס המלא, אבל אולי שווה להרשם למשהו כזה ולראות אם מתחברים לגישה שלהם ואם זה משהו שמדבר אלייך.

כי הם מדברים ממש על זה שילדים שלא מצליחים להביע את הצורך שלהם זה יוצא בצורה כזו של זעם

יש לי בן שבדיוק ככה, מלידה, הוא אחרי לא מעט ילדים, הקטן שלנו.
מיום היוולדו נהייה לי קשה יותר, בשינה, באוכל, בהכל (עם דגש על שינה), אף אחד לא היה כמוהו.
עקשן בצורה בלתי סבירה, וכמו שאמרת, רוצה את האבטיח הזה דווקא ולא מה שהבאתי לו, זורק, כועס, בוכה.
הוא האחרון, גם כי כבר די הזדקנתי, וגם הוא ממש לא עושה לי חשק לעוד (ומזל...חחח)
ילד מהמם, מתוק, חכם ונבון בצורה מיוחדת, אבל קששששההההה
לא אפרט, מה שאת עוברת, זה הוא.
כעת הוא בן 3, הייתי אומרת שמעט התאזן, נרגע יותר. מוציאה אותו מהמעון מוקדם יותר, כדי שישן בשמונה וחצי בלילה (הוא שונא לישון, ודי לא זקוק לשינה, היפר), בעיות בגמילה...לא מכירה שיש דברים כאלה. אבל בבכי מעט השתפר
יש לך גדולים?
הגדולים שלי לפעמים יוצאים איתו, זה מתנה.
בעלך במילואים- אז בכלל יותר קשה כי את לבד, ואולי זה גם משפיע עליו, לכן אולי כדאי הדרכת הורים?
בכל אופן,
אני הרבה גבולות חציתי עם הילד הזה (באוכל, ברצונות, בסדר יום, דברים שאני נגד למשל באוכל, אצלו היתרתי, אין לי כוח למלחמות)
מה שכן!!
כשיש לי פנאי וזמן- והוא דורש משהו שאני לא מרשה
אני אומרת לא, ויודעת שעכשיו יהיה שעת סיוט, אבל חשוב שישמע גם לא, ואז אני מחבקת, ומנחמת, ומרגיעה, והוא צורח, אבל זה שלב שחשוב לפעמים, כי באמת הוא כבר התרגל לקבל כמעט הכל.
והתקופה הקשה תעבור, ותישאר המתיקות בלבד.
ליבי איתך
 

כמעט בכל מה שכתבת..

בן שנתיים וחצי

כנראה שהעקשנים חווים יותר חזק את גיל שנתיים…

אצלנו כבר חודשיים ככה, אולי יותר

אבל רואים ממש שינוי לטובה! למרות שיש ימים יותר קשוחים

באמת שאני חוצה אתו גבולות בלהרשות דברים שלא הרשיתי לגדולים, משתדלת לזרום עם הרוב ולעמוד על מה שממש חשוב לי.

כשהוא בוכה לפעמים עוזר להסיח את דעתו (לתת לו משהו שהוא אוהב לאכול/משחק אהוב/להחליף נושא)

ביחד עם מילואים זה באמת קשוח ממש…

אבל שוב, אני רואה שיש הטבה עם הזמן

מקווה שגם אצלך תהיה

בהצלחה ענקית וחיבוק!!!!

לא פשוט בכלל..

מהלידה.

אני מקשרת את זה להריון שבו חוויתי סטרס גדול כשפרצה המלחמה.

יצא לי גם לשמוע מעוד כמה שהשכבה הזאת לא פשוטה.

ואני רואה שזה כן משתפר כשהיא מתפתחת יותר ויותר

אבל זה כל כך קשה

ילדים עם רגישות גבוהה הם ממש ילדים עם צרכים מיוחדים.

החדשות הטובות הן שבהינתן התנאים הספציפיים שהילד צריך, או לפחות רובם - הם פורחים, ויש להם יכולות הרבה מעבר לממוצע.

החדשות הקשות הן ובכן, שיש לך ילד עם צרכים מיוחדים וזה לא פשוט בכלל.

אני רוצה למסגר מחדש רגע - הילד שלך עמוס תסכולים וממוגן, ולכן מתקשה להסתגל. ואת יודעת את זה ובוחרת לצמצם את התסכולים שעומדים בפניו גם המשמעות היא לאפשר לו דברים שהיית מעדה להימנע מהם.

מחזקת את ידייך לפנות להדרכת הורים טובה בגישה היקשרותית התפתחותית, שתתן לך קודם כל תמיכה וגם תעזור לך לדייק את הצרכים הספציים של הילד שלך כדי שתוכלו להתפתח יחד בטוב.

אולי לשחרר קצת. לא לחשוב על רגשות? פשוט לחיות. הוא לא אוהב בקבוק , שיצרח , לא רוצה משולש , שיצרח. את לא חייבת להרגיע אותו. אם ילד מתרגל שאמא מפחדת מבכי שלו ובוחרת בפינצטה על מה היא מתעקשת , אז הוא מתרגל לבכות על כל דבר. פעם כשבת שלי הייתה בת שנתיים  (עכשיו סיימה בית ספר) רצתה מיץ מסוים. והוא נגמר. אז היא צרחה שעתיים רצוף. והיא לא על הרצף ולא כלום. היא מתנדבת במד"א , עובדת , ציונים טובים.

ילדים גם מרגישים לחץ. אם יש לחץ באוויר , הם מאוד נלחצים. גם אם את לפי הספר , לא מרימה קול , מדברת בצורה יפה. הם עדיין מרגישים לחץ.

זו לא אמא מפחדת. זו אמא מובילה.

יש מצבים של אמהות מפחדות והולכות על הביצים, אבל זה לא הכרח

זה לא או לפחד או לתת לו לצרוח שעתיים.

אפשר לעזור לו לווסת את עצמו במגוון דרכים. לא תמיד הכל עובד אבל אם מנסים בסוף מזהים מה עוזר לאותו ילד.

למה אם מתייחסים לילד מבחינתך זה אומר לחץ?

לא אומרת שאסור לילד לבכות, גם בכי עוזר לפורקן וויסות. אבל בכי זה לא אמצעי היחיד. ואם אפשר לתת לילד הרגשה שאנחנו איתו גם כשהוא בוכה וצורח ולא מצליח להירגע בדרך אחרת, בעיני זה עדיף על פני גישה של תצרח כל יום, כל היום, בסוף תגדל.

ההזדהות מאוד עוזרת לי (נחמת טיפשים 😌 ).

כתבנו פה על כיוון תקשורתי, אני לא חושבת בכלל.

הוא מתקשר מהמם. כשהוא רגוע ונינוח, וכן, זה קורה מידי פעם, תודה לה ' , הוא ילד מעלף, מתקשר, שר ורוקד, כשאחים שלו רבים הוא "כועס עליהם " בג'יבריש , או כשמישהו בוכה הוא מיד ניגש לנחם אותו ואני שלולית ממנו.

הציעו פה הדרכות הורים שונות ואני מאוד פתוחה לשמוע אבל לא מבינה בזה כ"כ, העולם הזה מלא במטפלים ואין לי סבלנות וזמן לניסוי וטעיה . אשמח להמלצה ספציפית.

עכשיו, דיברתי עם משהי מהמשפחה והיא מכירה אותו, תיארתי לה הכל והיא טוענת על קושי בוויסות חושי. שזה מאוד נשמע לי הגיוני. אבל מה עושים עם המידע היפה הזה? התפתחות הילד זה אומר טיפול שיתחיל עוד שנה בערך עם כל הטפסת...

זה גם קושי בויסות חושי אבל גם ויסות רגשי,

הם סובלים/נהנים מעיבוד עמוק מאד של חוויות חושיות וגם רגשיות.

מוזמנת בפרטי אנסה לעזור לך עם מדריכה מתאימה.

2. לריסה גינת (אני עוקבת אחרי התכנים שלה כבר די הרבה זמן ומאוד נהנית)

ומחזקת אותך לקחת הדרכה מסודרת, גם כשיש ניסיון בהורות, זה מאוד עוזר כשיש אירוע מסויים אז שעושים לך סדר ואיפוס.

חיבוק גדול על המילואים!

מקווה שיהיה קל יותר בהמשך.

1.

כתבת שאצל הגננת הוא מתנהג שונה

אני חושבת שחשוב לבדוק איך הוא מתנהג בסביבות שונות עם אנשים שונים, מטפלת, אמא, אבא, סבא, ומקומות שונים: בית, גינה, בזמנים שונים, בוקר, ערב, שינוי, עייפות וכו'.

אם יש שוני דרמטי בין הסביבות, ייתכן שהקושי הוא בחלקו סביבתי.

2.

תארי לך את עולמו של ילד בן שנתיים, הוא קיבל אבטיח מלבן והוא רצה משולש, הוא כועס, אח''כ מרגיש את הפאניקה של אמא מהכעס שלו, הוא נבהל, אמא נבהלת חזק יותר, הוא בפאניקה, אמא מבוהלת, היא מתקשה להיות רגועה וכך להרגיע אותו. אז הוא לא נרגע.

מציעה (אני יודעת שקל לכתוב וקשה מאוד ליישם), לשים לב איך את מרגישה כשזה קורה, לשים לב לחרדה. (אני מגישה אבטיח ואני פוחדת מהתגובה שלו), הוא בוכה (הוא לא יפסיק לבכות שעה, איזו אמא רעה אני).

ולנסות להתמודד עם זה (אני פוחדת, אבל אני יכולה להתמודד), הוא בוכה, וזה בסדר, הוא ירגע אח''כ.

אני חושבת שאחרי שתהיי רגועה ומקבלת יותר יהיה לך קל יותר למצוא פתרונות.

3.

ועוד משהו, איך השפה שלו? יש מילים? חיבור של שתי מילים? במידה ולא, כדאי לבדוק בהתפתחות הילד. קושי שפתי לפעמים יוצר תסכול רגשי משמעותי.

בהצלחה! יצא ארוך

העולם לש הילד והתכונות שלו בכל גיל אז יותר מקבלים כלים איך להתנהל מולו ואיך להגיב נכון יותר

ובעיקר איך לשמור על רוגע פנימי 

זה יוצא בעצם שאצלי בוא הכי בוכה ומתעקש, אח''כ אצל בעלי ואצל האחים שלו. אצל אחרים הוא יותר זורם. אני הרבה פעמים נשארת רגועה בבכי ומכילה כמו כל ילד בן שנתיים אבל מהר מאוד זה מסלים ואני לאט לאט נגמרת לי הסוללה של הכלה...

יש לו חיבורים של 2 מילים, הוא לומד המון מילים בתקופה האחרונה ב"ה, קוף קטן חוזר אחרינו בהכל, אבל עוד לא ממש מדבר. 

פורקים תסכול במקום בו הם מונחים טוב יותר.

זה בסה"כ אומר שמולך יש לו פחות הגנות, שהוא מרשה לעצמו להרגיש את מה שבגן אי אפשר.

מנסה להביא רעיונות שהורידו אצל הילדים שלי התנגדויות בגיל הזה, יכול להיות שכבר ניסית או שפחות מתאים לילד שלך-

1. לתת כמה שיותר בחירה- כל דבר שעושה איתו לחשוב, מה הוא יכול לבחור מבין 2 אופציות שאני קובעת. אתה רוצה צלחת כחולה או אדומה? אמבטיה או מקלחת? וכו'

2. סדר יום וכללים כמה שיותר ברורים וקבועים- נגיד הייתה תקופה שהיה לילד שלי נורא קשה להפסיק לשחק וללכת למקלחת אז השתמשתי בטיימר, הודעתי לו וכשהטיימר מצפצף נגמר זמן משחק וזה ממש הפחית התנגדות. נגיד בהשכבות לו"ז מאוד קבוע ומסודר, עם ציורים מתאימים שהוא יכול להסתכל ולראות מה הסדר, שכולל גם דברים שהוא נהנה מהם והוא יכול לבחור כמו סיפור. הבן שלי פחות היה צריך באחר הצהריים בשגרה, אבל בשבת ובימי חופש זה היה לו ממש משמעותי.

3. לשקף רגשות קשים במילים- אתה ממש עצוב כי רצית אבטיחים בצורת ריבוע וקיבלת בצורת משולש, אני רואה שאתה ממש עצוב. אתה רוצה חיבוק? לתת לו לבכות ומדי פעם לשקף לו שוב.

4. למצוא כלים שעוזרים להרגע- אפשר לדבר על זה בזמן רגוע, מה עוזר לנו להרגע כשאנחנו מאוד עצובים? חיבוק, לשתות, מוצץ, לשכב על הספה, לקפוץ על טרמפולינה.... אפשר להכין דף עם ציורים מתאימים. ואז כשהוא בוכה, אחרי שאני משקפת את הרגשות אני מנסה לשאול אותו מה יעזור לו, ואם אין לו רעיונות אז אני מציעה.

5. לזהות טריגרים- נגיד רעב או עייפות יכולים להיות טריגרים ממש משמעותיים להתפרצויות.

כשאת מוציאה אותו ב15:00 תעברי בפארק. תשתו ביחד מים קרים, אולי שלוק. אבטיח. ביסקוויט.

תני לו קצת לזוז, אולי בימבה. חיבוקים, נשיקות.

אולי גם מוזיקה.

לעזור לו עם המעבר בין מעון לבית עם כל האחים.

כדאי להיעזר בבייביסיטרית לילדים האחרים לאיזה שעה אחרי שהוא חוזר,

שתעשה פעילות כיפית עם שאר הילדים, ככה תהיי רגועה שמישהו איתם ותהיי פנויה להתמודד עם המשך היום.

מציעה לקלח אותו בשעות מוקדמות יחסית. במיוחד אם הוא ילד שאוהב לשבת במים.

מים גם עוזרים להירגע מסטרס.

ורק צריך לסובב את העגיל או הנזם בזמן שאת מתחת למים.

אבל אני חושבת שראיתי את זה בתגובה של יועצת הלכה בקבוצה סגורה בפייסבוק.

זה מותר לכתחילה

אומרת את זה בכזאת ודאות?

אמנם ייתכן ויש מקרים שאכן אפשרי

אבל ממה שאני מכירה זה ממש לא לכתחילה, בטח לא לרוב הדעות ( גם אם בדיעבד כן מתירים)

למדתי את הנושא מכל הכיוונים,

זה נקרא מיעוט שאינו מקפיד,יותר מיזה ההקפדה היא שזה כן יהיה עליה,ומאחר שהיא לא מורידה את הנזם כלל,יש כלל בהלכה שיותר מ30 יום זה נחשב לחלק מהגוף,ולכן אין עם זה בעיה.

משום ש:א.נחשב חלק מהגוף

ב.מיעוט שאינו מקפיד

ג.לא רק שתצא כך לרשות הרבים אלא חשוב לה שזה יהיה עליה.

נכון שלפי הרמא לכתחילה מורידים הכל,אבל גם הוא סובר שאם אי אפשר להוריד וזה חלק מין הגוף הטבילה כשרה לכתחילה.

יהיה עלייך.

אם את רוצה רב, את יכולה לשאול בבית ההוראה של הרב זכריה בן שלמה

לשאלות בשיחה:

0528465585

למענה בוואצפ:

0515465585

גילוי נאות: אני יועצת הלכה.

אם הנזם קבוע עלייך ואת לא הולכת להוריד אותו בטווח הקרוב. כמו שכבר כתבו לך - מותר לך לטבול איתו כי זה בטל לגוף שלך.

אבל- אם זה עלייך רק כמה ימים ואת הולכת להוריד ממש בימים הקרובים אז זו בעיה.

אני בכוונה לא כותבת את הטווח הברור של הימים כי יש מחלוקות בזה וכדאי לברר מה השיטה של הרב לפיו אתם נוהגים. 

עליי תמיד, גם לשה איתה אז נוטלת איתה ידיים.

כנ"ל טבעת אירוסין.

או שצריך/כדאי מאוד להוריד?

יש לי טבעת שקצת קטנה עלי עם השנים ומאוד קשה להוריד אותה

ואני עושה הכל איתה, גם בצק

ולכן לא מורידה לנטילת ידיים

למקווה כן מורידה כי זה לא שבילתי אפשרי להוריד אבל זה מאמץ, אז פעם ב.. לא נורא ומעדיפה ככה לטבול בלי זה 

שלא ישתמע שבוודאות בטבילה אפשר להשאיר את הטבעת (יתכן וכן, אני לא יודעת)

אבל- למעשה אני רואה שרוב ככל הנשים מקפידות להוריד במקוה. 

יש תקופות שהאצבעות שלי יותר שמנמנות וזה קשה מאוד להוציא

ואני לא מוציאה את הטבעת בכלל, לא בלישת בצק, לא בניקיון, לא אף פעם…

אם אפשר להשאיר כשקשה להוריד זה יועיל מאוד…

ביום שבו אסור לזרוק אוכל אומר שאמא לוקחת את האוכל אז מבינים שזה אסור.

אם כשאסור לעמוד מושיבים אותו, בלי כעס, באדישות, אבל בעקביות עם המילה אסור, אז הוא יבין שאסור.

כל עוד לא ואסור הן מילים בלי השלכות הן חסרות משמעות מבחינתו

בכל גיל יש את מה שאין טעם לומר, כי זה לא יעזור..

כשהוא יבין מספיק מה זה 'לא', הוא כבר ייכנס לגיל שבודק האם אני יכול לעשות גם את מה שאמא לא מרשה...

נראה לי שהציפייה שילד יקשיב היא פשוט ציפייה מיותרת וחבל. עדיף להוריד אותו כשהוא מתחיל לזרוק אוכל, או להסיח את דעתו בזמן האמבטיה.

אבל זה שהוא מבין לא אומר שהוא מיישם

הרבה יותר מעניין להמשיך לשחק במים או כל שטות אחרת שחשוב לו לעשות😅

פרקטית- קודם כל אני משתדלת שהסביבה שלו תתאים לו כמה שיותר (לדוגמה אם לא לעמוד באמבטיה זה בגלל סכנת החלקה אז לקנות שטיח טוב ואז הוא יוכל לעמוד חופשי) ולא להגיד לא אם זה לא משהו ממש חשוב לי.

ואם יש משהו שכן חשוב לי והוא עדיין עושה, להגיד משפט קצר של לא (לדוגמה- לא זורקים אוכל. אוכל אפשר לאכול, כדור זורקים.) ולהפסיק את מה שהוא עושה פיזית, פשוט להרחיק אותו משם או את החפץ ממנו...

זה בדיוק הגיל להתחיל בהסחות דעת

להביא משחק מעניין (אני שומרת לי במדף למעלה סטוק קטן של משחקים בדיוק למקרים כאלה- כל מיני פנסים וקפיצים וכדורים ודברים מרשרשים)

להתחיל לספר סיפור פשוט (אני בדרך כלל מספרת על כבשה או כל חיה אחרת שקרה לה בדיוק מה שקרה לו)

להראות אוטו או חתולה מהחלון

כל דבר שאת מצליחה לחשוב עליו ויעניין אותו מספיק בשביל לעזוב את השטות שהוא עושה...

נתתן לי נק' הגיוניות למחשבה, אנסה להיות יותר חכמה עם זה

❤️

לפעמים הם בכוונה עושים משהו שיודעים שאמא לא מסכימה כי זה מעניין לראות מה יקרה כשהיא תשים לב.

לפעמים הרצון לעשות משהו יותר גדול מהצייתנות לכללים. היכולת לווסת את ההתנהגות עדיין לא מספיק מפותחת.

אלו דברים שהם בסוף גנטיקה, ולא בטוח שמשהו יוכל לעזור. יש דברים שכן יכולים להשפיע- להניק הרבה, שינה משותפת, בלי מוצץ, בלי להכניס למסגרת

אבל אלו דברים קשוחים ממש שלא בטוח ששווים את זה...

הייתי מניקה יותר לפי צורך

ופחות נאבקת בהנקות לילה

לא מסתכלת בשעון

כמו אצל הגדולים שלימדו אותי 3 שעות וכו וכו וניסיתי לרווח יותר בלילות (טעויות של טירונים..)

והמחזור חזר אחרי 6-7 חודשים

לעומת אחרי חודשיים אצל הגדולים 

מנסה כמה שיותר להניק לפי הצורך

גם בלילה
קיבלתי מחזור אחרי 4-5 חודשים מהלידה.
אצל האחרונים שלי, קיבלתי מחזור בערך שנה לאחר לידה
אין לי מושג למה ולמה זה קשור

הנקתי לטווחים ארוכים והלך לי בקלות.

כן היו הבדלים בזמן חזרת המחזור בין הפעמים השונות (בין חצי שנה לשנה ותשע).

זה בעיקר היה מושפע מהנקה בלילה, ובכללי התארך מילד לילד.

הרבה פעמים זה קשור לגנטיקה, ואין כל כך מה לעשות עם זה.

מה שיכול לעזור זה הנקות תכופות, בעיקר בלילה, שינה משותפת והנקה תוך כדי,

לאכול, לשתות ולישון טוב יכול להשפיע על כמות החלב.

אצלי המחזור חזר חודשיים אחרי לידה דווקא בלידה שהנקתי בלעדית לגמרי, כולל לילות כמובן, בלי מוצץ בכלל.

המשכתי להניק אחר כך לתקופה מאד ממושכת עם מחזור

בכולם הנקתי מלא

בכולם חזר מהר המחזור והמשכתי להניק

בלי מטרנה, כולל לילה. מה קשור המחזור למשוואה ? אני באמת שואלת להבין. בכולם הארכתי חופשת לידה.

בשניים הראשונים היו לי פצעים כל הזמן ודלקות חוזרת, אחד מהם נשברתי בגיל חצי שנה מהסבל. בשלישי נפלתי על יועצת הנקה מהממממממת שהצילה לי את ההנקות לכל הבאים אחכ. (אביבה מתקוע. אגב)

הפעם משום מה עוד לא קיבלתי כבר חצי שנה )או שאולי כן פעם אחת חודשיים אחרי הלידה כבר ממש לא בטוחה) , אולי כי אני כבר בת 40. לא ידעתי שיש כזה דבר שלא מקבלים מחזור בהנקה! ואני כל הזמן בהיכון שיגיע. ובאיזה אולטראסאונד שנאלצתי לעשות בערך חודש אחרי הלידה היא עושה לי וואי את מאלה שחוזרות מהר לפעילות. לא ידעתי שיש כאלו שלא. חחח

אולי הפעם פחות ניסיתי לרווח 3 שעות. אלא שעתיים מהרגע שהתחיל. אבל גם זה כבר לא בחודשיים האחרונים הוא מעצמו פחות דורש וכבר אוכל רסק וכו. ועדין לא קיבלתי. והוא לא הראשון שנשאר לישון איתי במיטה וכאמור בקודמים כבר חזר לי המחזור. ככה שלא רואה הסבר למחזור מהסיבות האלו. 

בכל אופן אצלי הלך והתארך:

אצל הבכור קיבלתי וסת 4 חודשים אחרי הלידה,

אצל החמישית שנה ורבע.

את כולם הינקתי שנתיים ומעלה..

הרבה דברים השתנו:

הנקות לילה

לינה משותפת

אין מוצץ

הכנסתי למסגרת בגילים מאוחרים יותר

אני את כולם הנקתי הנקות מלאות בלי שום תוספים עד גיל שמונה חודשים.

לינה משותפת

בלי להתחשב בשלוש שעות הפסקה בין הנקה להנקה הנקות ארוכוווות - בין ארבעים דקות לשעה וחצי.

איתי בבית עד גיל שנה לפחות.

אחרי לידה ראשונה חזר לי המחזור חודש וקצת אחרי לידה בבדיקה של שש שבועןת אחרי שאלתי את הרופאה והיא ראתה באוטרסאונד שהיה ביוץ ומאז תקתק המחזור

אצל השתיים הבאים חזר רק שהם התחילו לבסס מוצקים בסביבות גיל תשעה חודשים

אני מעדיפה לישון כמה שאפשרי בלילה ולקבל מחזור...

האמת ההנקות הכי נקיות שלי היו עם גלולות דיאמיליה- אולי שווה לך לנסות אם מאוד חשוב לך להיות בלי מחזור.

ורק מעלה שהנקה עם מחזור, לאו דווקא אומרת שההנקה לא יכולה להיות לטווח ארוך... בלידה האחרונה קיבלתי מחזור ב4 חודשים והנקתי עד גיל שנתיים וחצי.