כבר שבועות, חודשים שלמים, לא כתבתי.
בכלל.
שום כתיבה משום סוג.
ניסיתי, רציתי,
כל הזמן.
אבל כמה מחסומים כמה.
על גבול הבלתי אפשרי.
לא,
זה לא שלא היה על מה לכתוב.
זה לא שפתאום הפכתי לאנשה פשוטה וחלקה
כמו שלא הייתי מעולם,
כזו שלא כותבת
כי לא מרגישה בכך צורך.
לא.
כמה פעמים כמה,
ישבתי מול דף
עם עט או עיפרון,
וניסיתי.
חצאי קטעים,
חצאי מילים,
חצאי משפטים.
לא הלך.
הייתי מתוסכלת רצח.
הכתיבה הזאת עכשיו,
היא נס.
התגעגעתי.
באלי לנצח ככה,
לשבת ולכתוב בזרימה.
היא.
יש לה מחשב נייד.
באלי גם.
יום אחד אני אקנה אחד כזה.
יום אחד.
הפחד הכי גדול שלי כרגע?
(לא באמת, אבל הוא קיים, גדול וגדל.)
פחד? פחד?
אפילו לא בטוח שזה פחד.
(צורך דפוק. להגדיר רגשות.
הרגל בלתי אפשרי.
אתם רציניים??
נו באמת.
אי אפשר להגדיר רגשות.)
אני מרגישה שאני שוקעת באפור.
שטח מת נהייתי.
לא מצליחה להרגיש.
הכל עמום כזה, מרוחק.
מוזר, לא הגיוני,
אבל אני מתגעגעת לכאב.
כי אז,
כשהוא היה,
הרגשתי אותו כל כך חזק.
וכשמתוכו הגיעה שמחה,
הגיע טוב כלשהו,
הייתי מסוגלת לצרוח את עצמי למוות.
לשאוג.
חייתי.
חייתי קצוות.
חייתי רע בלתי אפשרי
וכאב גדול ממה שאפשר להכיל.
וחייתי,
מתוכו ולידו ובין לבין,
טוב שממלא את הנפש בצרחות.
ועכשיו.
עכשיו?
אפרורי. יבש.
הכל פסדר, הכל נחמד.
כואב על *** ועל**** ו***
וגם על ה*** ועל ******,
אבל בעיקר מהשכל.
הלב לא מוצא את עצמו.
לא מצליח להתמקם.
תכלס,
מה אני בשוק?
כל החיים שלי,
מאז ומתמיד,
היו כאלה,
אפורים.
ואם פעם
על זה ומתוך זה
כאבתי וכעסתי והרגשתי,
עכשיו האפור השתלט על הלב כמעט טוטלית.
רק שיחזור, הרגש.
הוא יחזור,
מתישהו.
אני יודעת.
אל תנסו להבין מה כתוב.
אתם לא תצליחו.
חכמים ככל שתיהיו.
