לעשות צעדים כאלו בלי שהיא תדע מהם, יכול לגרום בדיוק ההפך ממה שאתן מנסות להשיג, ועוד יותר אנטי ממנה.

תדברו איתה, בלי תקיפות, ועדיף שהיא תיידע מבוגר בעצמה.

אני חושב שכן כדאי שכמה ידברו במקביל, לכל אחד היא תיפתח בצורה שונה.

שיפנו מיד למורה, יועצת או אחראי אחר.

לדרוש מהן לנסות לטפל בה זה חוסר אחריות

דיכאון יכול להיות מאוסף של דברים שכבר אי אפשר להתמודד איתם.

תשאלו אותה, במה אפשר לעזור, במה אפשר להקל עליה את ההתמודדות ובעיקר אל תלחצו עליה ואל תנסו ל"שמח" אותה בכח. זה יכול רק להזיק.

אלא אם כן היא אומרת לכם במפורש שזה עוזר לה.

אני לא יודעת אם זה השלב, אבל זה טוב לדעת.

למשל, חברות שלי יודעות שלפעמים טוב לי ש"מכריחים" אותי לצאת מדיכאון,

אבל גם נותנות לי את הביטחון שאני יכולה להגיד להן לעזוב אותי ושזה לא יעזור עכשיו.

פשוט ציך למצוא את האיזון בין לא להשאיר לבד, ולדאוג, ובין להדחף ולנסות יותר מדי ורק להחמיר את המצב.

לסיכום, אל תחפרו לה על למה ואיך לעזור וכו, הכל בעדינות וברגישות.

חבל לכם שגם החיים שלכם וגם שלה ידפקו.

אבל היה לי חברים טובים שבגלל שדיווחו למערכת הם רק שונאים את המערכת. בלי קשר אני חושב שההנחיות של מערכת החינוך למחשבות אובדניות לא טובות ובד"כ רק מזיקות. יש מקומות צפציפיים שמטפלים שונה מההנחיות ותלמידים שלהם צומחים טוב אחרי זה. אני אומר את זה מהיכרות עם כמב אנשים שהיה להם מחשבות אובדניות ודיווחו למערכת.

של אשת מקצוע.

היא הסבירה בין השאר שאסור להתעלם משום סימן ומשום אזהרה. חד משמעית.

הרצון להתאבד עובד בגלים, ואי אפשר לדעת מה יקרה כשהגל יהיה בשיאו. אסור להתעלם משום איתות. 

בנעוריי הייתה לי מכרה שדיברה על התאבדות וניסתה להתאבד כמה וכמה פעמים, וב"ה, מכיוון שהייתה במעקב (ואף באשפוז), הצילו אותה ברגע האחרון. היא אמנם זעקה לעזרה, וייתכן שבעומק ליבה ייחלה שיצילו אותה, אבל היא באמת הגיעה למצב של סכנת חיים.  

לא לחכות, ולא להמתין להסכמה שלה.

אין לכם מושג על מה ואיך לקחת אחריות. בשביל זה יש אנשי מקצוע. להודיע למורים או למבוגר מקצועי אחר, ובשום אופן לא לחשוש מהלשנה. זו לא הלשנה, זו הצלת חיים.

אני הייתי במקום הזה, ולכן מרשה לעצמי להגיד.

החברה הזו, נמצאת במצוקה. נכון. קשה לה, היא אובדנית.

הסבירות שהיא באמת באמת תתאבד, די נמוכה. אנשים שבאמת הולכים להתאבד, לא יספרו על זה עד הרגע האחרון (אני אומרת מהיכרות עם מקרים כאלו) זו בקשה לעזרה, וזו בקשה לגיטימית. קשה לה, והיא רוצה שיעזרו לה לצאת משם.

צריך לספר את זה למישהו, אתם צודקים.

אבל, וזה אבל גדול. שבירת אמון, זה דבר קשה. מאוד אפילו. היא סמכה על חברות טובות שלה, שכביכול יצאו נגדה ופעלו לרעתה, גם אם זה נובע מהמקום הכי טוב בעולם והכי רצון לעזור.

אני ניתקתי קשר עם אנשים. וקשה להחזיר אמון באנשים. תשאלו את כל מי שמכיר אותי, אין לי כמעט אמון באנשים.

אז נכון שחיים אי אפשר להחזיר ואמון כן, גם אמון מאוד מאוד קשה להחזיר. מניסיון אישי וכואב.

מה שאני ממליצה, זה ללכת לדבר איתה. להגיד שאתן אוהבות אותה ודואגות לה, ותחשבו איתה ביחד על אדם שהיא אוהבת ומעריכה, ולהגיד לה שאתן צריכות לדווח. כי במקרה שבאמת בסוף היא תעשה לעצמה משהו, האחריות תהיה עליכן. 

אל תעשו צעדים מאחורי הגב שלה. היא לא תסכים לדבר איתכן, וכנראה שגם לא עם אף אחד אחר. תעדכנו אותה על כל דבר שאתן עושות. שזה יבוא ביחד איתה. עדיף ממש מלכתחילה שהיא תלך ותספר למישהו. אם בכל זאת היא לא מוכנה, פשוט תיידעו אותה. הגיוני מאוד שהיא תתנגד לזה, אבל אם אתן חושבות שזה מסוכן, אז תדוחו למישהו שהיא מכירה, ושהיא אוהבת. אם היא בקשר עם ההורים, אז להורים. זה עדיף מלדווח למערכת. מבטיחה. ההורים יפנו אותה לטיפול פסיכולוגי, והמערכת תעשה עם זה בלאגן בגלל משרד החינוך, וזה לא נעים. תעשו הכל בשיתוף פעולה איתה.

מוזמנת לאישי אם רוצה, יש לי ניסיון עם זה.. @*^*

אמרתי לעשות את זה בשיתוף פעולה איתה.

https://www.mh-israel.co.il/Article/24/%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%91%D7%93%D7%95%D7%AA

ער"ן - עזרה ראשונה נפשית

גם אם היא תכעס. זה לא צריך להיות מאחורי גבה- לעדכן אותה שמדווחים ושזה מתוך אכפתיות ואהבה.  אולי היא עברה משהו וזקוקה לעזרה וטיפול?! אפשר לשאולו אותה למי היא מעדיפה שתדווחו. וחשוב מאוד- להשאר ולעטוף אותה באהבתכן.

אבל אכן, תגשי למחנכת, בלי לעשות מזה רעש, ותספרי לה.

אל תגידי לה שסיפרת. 

תאמרי למחנכת שהיא לא יודעת שסיפרת, ושאת לא רוצה שזה שאמרת יקלקל - ואת סומכת עליה שהיא כבר תדע מה לעשות.

מן הסתם, אם המחנכת אשה חכמה וטובה, היא תוכל להיכנס איתה בשיחה, לומר לה שהיא שמה לב (כאילו מעצמה) שהיא נראית קצת במצב רוח... ואז כבר לגלגל איתה שיחה. אולי המחנכת תפנה גם ליועצת, מה שנראה לה.

אם זו מישהי שבדרך כלל שמחה ועם אנרגיות, וזה פתאומי - אז יכול להיות שזה לא סתם בגלל משהו "מבפנים" (שגם זה יכול לקרות בגיל הזה. מה שנקרא "הורמונים" וכד'). אולי מישהו פגע בה ח"ו, אולי משהו בבית.

אתן לא יכולות לדעת - אין לכן כנראה מספיק כלים בשביל זה.

תפני בלי להתעכב. אפילו אם היא לא תעשה לעצמה כלום - הרי מספיק אם עברה משהו קשה, שזו תהיה סיבה טובה לנסות לדובב אותה ולעזור לה להתגבר עליו.

כל הכבוד שאתן חברות טובות.

לטיפול בלוגותרפיה ופסיכותרפיה התנהגותית קוגניטיבית.

בנוסף היתי ממליץ על בדיקות תזונה מקיפות (רפואה פונקציונלית)- לבדוק אם אין לה חוסרים חמורים במוח שגורמים לדיכאון.

כי אם יש לה חוסרים - לדוגמא אם יש לה חוסר חמור באומגה 3 או ויטמין b12, או כל דבר שמשפיע על המצב המנטלי - הטיפול השיחתי לא יעזור הרבה, אם בכלל. 

תדווחו להורים שלה אבל תגידו אליהם את זה ככה שלא ילחצו אליה כי זה עלול להזיק רק כדי שיתמכו לאט לאט מהצד ויפקחו עיניים,בכל מקרה הכי טוב שהיא תספר להם ולכן כמו שכבר כתבו כאן כדי לשכנע אותה ולהגיד לה שבסוף אם היא לא תספר אתם עלולות לספר מדאגה אליה,תתייעצו עם היועצת או העובדת סוציאלית של התיכון או הביה"ס איך לעשות את זה בלי שטויות זה לא משחק כאן.עדיף שבהמשך היא תלך לטיפול זאת לא מילה גסה טיפול..

זה לגמרי לטובתה, אך ייתכן שכרגע היא לא מבינה את זה. 

כל הכבוד על הערנות ועל האכפתיות. 

עליכן. היא זקוקה גם לחברות, בנוסף לטיפול.

גם אם אתם לא בטוחות שהוא בסוף יוכל לעזור.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....