לעשות צעדים כאלו בלי שהיא תדע מהם, יכול לגרום בדיוק ההפך ממה שאתן מנסות להשיג, ועוד יותר אנטי ממנה.

תדברו איתה, בלי תקיפות, ועדיף שהיא תיידע מבוגר בעצמה.

אני חושב שכן כדאי שכמה ידברו במקביל, לכל אחד היא תיפתח בצורה שונה.

שיפנו מיד למורה, יועצת או אחראי אחר.

לדרוש מהן לנסות לטפל בה זה חוסר אחריות

דיכאון יכול להיות מאוסף של דברים שכבר אי אפשר להתמודד איתם.

תשאלו אותה, במה אפשר לעזור, במה אפשר להקל עליה את ההתמודדות ובעיקר אל תלחצו עליה ואל תנסו ל"שמח" אותה בכח. זה יכול רק להזיק.

אלא אם כן היא אומרת לכם במפורש שזה עוזר לה.

אני לא יודעת אם זה השלב, אבל זה טוב לדעת.

למשל, חברות שלי יודעות שלפעמים טוב לי ש"מכריחים" אותי לצאת מדיכאון,

אבל גם נותנות לי את הביטחון שאני יכולה להגיד להן לעזוב אותי ושזה לא יעזור עכשיו.

פשוט ציך למצוא את האיזון בין לא להשאיר לבד, ולדאוג, ובין להדחף ולנסות יותר מדי ורק להחמיר את המצב.

לסיכום, אל תחפרו לה על למה ואיך לעזור וכו, הכל בעדינות וברגישות.

חבל לכם שגם החיים שלכם וגם שלה ידפקו.

אבל היה לי חברים טובים שבגלל שדיווחו למערכת הם רק שונאים את המערכת. בלי קשר אני חושב שההנחיות של מערכת החינוך למחשבות אובדניות לא טובות ובד"כ רק מזיקות. יש מקומות צפציפיים שמטפלים שונה מההנחיות ותלמידים שלהם צומחים טוב אחרי זה. אני אומר את זה מהיכרות עם כמב אנשים שהיה להם מחשבות אובדניות ודיווחו למערכת.

של אשת מקצוע.

היא הסבירה בין השאר שאסור להתעלם משום סימן ומשום אזהרה. חד משמעית.

הרצון להתאבד עובד בגלים, ואי אפשר לדעת מה יקרה כשהגל יהיה בשיאו. אסור להתעלם משום איתות. 

בנעוריי הייתה לי מכרה שדיברה על התאבדות וניסתה להתאבד כמה וכמה פעמים, וב"ה, מכיוון שהייתה במעקב (ואף באשפוז), הצילו אותה ברגע האחרון. היא אמנם זעקה לעזרה, וייתכן שבעומק ליבה ייחלה שיצילו אותה, אבל היא באמת הגיעה למצב של סכנת חיים.  

לא לחכות, ולא להמתין להסכמה שלה.

אין לכם מושג על מה ואיך לקחת אחריות. בשביל זה יש אנשי מקצוע. להודיע למורים או למבוגר מקצועי אחר, ובשום אופן לא לחשוש מהלשנה. זו לא הלשנה, זו הצלת חיים.

אני הייתי במקום הזה, ולכן מרשה לעצמי להגיד.

החברה הזו, נמצאת במצוקה. נכון. קשה לה, היא אובדנית.

הסבירות שהיא באמת באמת תתאבד, די נמוכה. אנשים שבאמת הולכים להתאבד, לא יספרו על זה עד הרגע האחרון (אני אומרת מהיכרות עם מקרים כאלו) זו בקשה לעזרה, וזו בקשה לגיטימית. קשה לה, והיא רוצה שיעזרו לה לצאת משם.

צריך לספר את זה למישהו, אתם צודקים.

אבל, וזה אבל גדול. שבירת אמון, זה דבר קשה. מאוד אפילו. היא סמכה על חברות טובות שלה, שכביכול יצאו נגדה ופעלו לרעתה, גם אם זה נובע מהמקום הכי טוב בעולם והכי רצון לעזור.

אני ניתקתי קשר עם אנשים. וקשה להחזיר אמון באנשים. תשאלו את כל מי שמכיר אותי, אין לי כמעט אמון באנשים.

אז נכון שחיים אי אפשר להחזיר ואמון כן, גם אמון מאוד מאוד קשה להחזיר. מניסיון אישי וכואב.

מה שאני ממליצה, זה ללכת לדבר איתה. להגיד שאתן אוהבות אותה ודואגות לה, ותחשבו איתה ביחד על אדם שהיא אוהבת ומעריכה, ולהגיד לה שאתן צריכות לדווח. כי במקרה שבאמת בסוף היא תעשה לעצמה משהו, האחריות תהיה עליכן. 

אל תעשו צעדים מאחורי הגב שלה. היא לא תסכים לדבר איתכן, וכנראה שגם לא עם אף אחד אחר. תעדכנו אותה על כל דבר שאתן עושות. שזה יבוא ביחד איתה. עדיף ממש מלכתחילה שהיא תלך ותספר למישהו. אם בכל זאת היא לא מוכנה, פשוט תיידעו אותה. הגיוני מאוד שהיא תתנגד לזה, אבל אם אתן חושבות שזה מסוכן, אז תדוחו למישהו שהיא מכירה, ושהיא אוהבת. אם היא בקשר עם ההורים, אז להורים. זה עדיף מלדווח למערכת. מבטיחה. ההורים יפנו אותה לטיפול פסיכולוגי, והמערכת תעשה עם זה בלאגן בגלל משרד החינוך, וזה לא נעים. תעשו הכל בשיתוף פעולה איתה.

מוזמנת לאישי אם רוצה, יש לי ניסיון עם זה.. @*^*

אמרתי לעשות את זה בשיתוף פעולה איתה.

https://www.mh-israel.co.il/Article/24/%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%91%D7%93%D7%95%D7%AA

ער"ן - עזרה ראשונה נפשית

גם אם היא תכעס. זה לא צריך להיות מאחורי גבה- לעדכן אותה שמדווחים ושזה מתוך אכפתיות ואהבה.  אולי היא עברה משהו וזקוקה לעזרה וטיפול?! אפשר לשאולו אותה למי היא מעדיפה שתדווחו. וחשוב מאוד- להשאר ולעטוף אותה באהבתכן.

אבל אכן, תגשי למחנכת, בלי לעשות מזה רעש, ותספרי לה.

אל תגידי לה שסיפרת. 

תאמרי למחנכת שהיא לא יודעת שסיפרת, ושאת לא רוצה שזה שאמרת יקלקל - ואת סומכת עליה שהיא כבר תדע מה לעשות.

מן הסתם, אם המחנכת אשה חכמה וטובה, היא תוכל להיכנס איתה בשיחה, לומר לה שהיא שמה לב (כאילו מעצמה) שהיא נראית קצת במצב רוח... ואז כבר לגלגל איתה שיחה. אולי המחנכת תפנה גם ליועצת, מה שנראה לה.

אם זו מישהי שבדרך כלל שמחה ועם אנרגיות, וזה פתאומי - אז יכול להיות שזה לא סתם בגלל משהו "מבפנים" (שגם זה יכול לקרות בגיל הזה. מה שנקרא "הורמונים" וכד'). אולי מישהו פגע בה ח"ו, אולי משהו בבית.

אתן לא יכולות לדעת - אין לכן כנראה מספיק כלים בשביל זה.

תפני בלי להתעכב. אפילו אם היא לא תעשה לעצמה כלום - הרי מספיק אם עברה משהו קשה, שזו תהיה סיבה טובה לנסות לדובב אותה ולעזור לה להתגבר עליו.

כל הכבוד שאתן חברות טובות.

לטיפול בלוגותרפיה ופסיכותרפיה התנהגותית קוגניטיבית.

בנוסף היתי ממליץ על בדיקות תזונה מקיפות (רפואה פונקציונלית)- לבדוק אם אין לה חוסרים חמורים במוח שגורמים לדיכאון.

כי אם יש לה חוסרים - לדוגמא אם יש לה חוסר חמור באומגה 3 או ויטמין b12, או כל דבר שמשפיע על המצב המנטלי - הטיפול השיחתי לא יעזור הרבה, אם בכלל. 

תדווחו להורים שלה אבל תגידו אליהם את זה ככה שלא ילחצו אליה כי זה עלול להזיק רק כדי שיתמכו לאט לאט מהצד ויפקחו עיניים,בכל מקרה הכי טוב שהיא תספר להם ולכן כמו שכבר כתבו כאן כדי לשכנע אותה ולהגיד לה שבסוף אם היא לא תספר אתם עלולות לספר מדאגה אליה,תתייעצו עם היועצת או העובדת סוציאלית של התיכון או הביה"ס איך לעשות את זה בלי שטויות זה לא משחק כאן.עדיף שבהמשך היא תלך לטיפול זאת לא מילה גסה טיפול..

זה לגמרי לטובתה, אך ייתכן שכרגע היא לא מבינה את זה. 

כל הכבוד על הערנות ועל האכפתיות. 

עליכן. היא זקוקה גם לחברות, בנוסף לטיפול.

גם אם אתם לא בטוחות שהוא בסוף יוכל לעזור.

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...