התרמיל עוד בידו
מחפש הוא מקום לינה
להניח את ראשו
לאחר מסע מייגע ומפרך
---------------------------------
העניים נעצמות מאליהם
המחשבות מתהלכות לו לאיטן
המחשבה על הרגע שיצא מביתו
חוזרת ומהדהדת
לא נותנת מנוח.
על הקריאה האחרונה ששמע מאימו
שקוראת לו לקחת עוד לשובעו.
על הנשיקה החזקה שהטיפה שיצא,
והוא ברח.
חיפש מקלט, מרגוע.
רצה לשכוח.
המחשבות. הפרצופים. השמות.
הייסורים. הליחשושים שהיו.
הכל חוזרים.
כתמול שלשום.
כאילו לא יצא הוא לפני מספר שנים.
כאילו לא חצה הוא נהרות, ארצות, הרים, וימים.
מה לא עשה הוא? כדי למגר הכאב.
מה לא עשה הוא כדי לשכח עבר וילדות?
ועכשיו זה חוזר כבורמנג.
כמלח על פצעים פתוחים בעור שזוף.
ההיסטוריה חוזרת במחשבות.
הכל צף כפרחים דוקרנים בשדות.
והוא רק רוצה הוא, לברוח עוד.
יותר לעומק.
לרדת לתהום מצידו.
העיקר לעשות סוף.
לשים מסיכה על הפרצוף.
חיוך מזויף, שם מחורבש.
ולצאת מחדש אל העולם הרחב.
שלא יכירהו.
שלא יגידו לו שלום, גם לא להתראות.
שלא.
אבל שכן התעניינו.
ישאלו על עתידו.
על שלומו על עצמו.
רק שלא התעסקו בעברו.
בילד הקונדסאי שהיה.
במשפחה שפעם היתה קיימת בעיר במרכז.
בחברים שאיתם התרועע בלילות,
בשנות צעירותו- בגרותו.
ביחידה הקרבית שבה לחם בצבא. עד אותה המלחמה.
בעבודה המפוקפקת שבה עבד עם עמיתיו וחבירו. לפחות חשב אז שהם כאלה.
באיך שהגיע לאן שהגיע.
איך שהגיע הלום.
רק שלא.
רוצה הוא לשים מסיכה.
חיוך מזויף,
שם מחורבש.
ולצאת מחדש אל העולם הרחב.
