תיאור החלום הבא לקוח מתוך האתר גוגומגוג (אנגלי). החלום הוא חלום שחלם הרב ישראל סלומון יעקובסון, שגם מנהל את האתר. הספקנים יאמרו שאין מראים לו לאדם בחלומו אלא מהרהורי ליבו. המחוזקים יאמרו שחלום בחצות ליל כיפור בתוך בית כנסת בזמן קריאת תהילים חייב להיות אמיתי. בין כך ובין כך, להלן הדברים המעניינים בכל מקרה שתורגמו לעברית ופורסמו לראשונה באתרהשם אחד:

זה היה בסביבות חצות ביום רביעי בלילה, ליל יום כיפור. רוב האנשים כבר יצאו מבית הכנסת. רק מעטים נשארו ואמרו תהילים. הרכנתי את ראשי כדי לנוח, ונכנסתי לתרדמה עמוקה. היה לי חלום מדהים, שאותו אני רוצה לחלוק עמכם.

בחלום עליתי במהירות בסוג של מנהרה שקופה. עברתי כל מיני מקומות משונים, כל אחד מואר יותר מה"מקום" שתחתיו. בסופו של דבר מצאתי את עצמי יוצא מה"מנהרה" האנכית ונכנס לחצר ענקית שבה ציבור רב של אנשים פסע בזריזות לעבר מבנה גדול.

האור היה כמעט מעוור, אבל הצלחתי איכשהו לראות. רובם היו אנשים זקנים בעלי זקן, אבל היו גם צעירים יותר, ואפילו ילדים. ממרחק ראיתי נשים רבות הולכות לאותו הכיוון, אך ככל הנראה באמצעות דלת אחרת באותו המבנה.

שאלתי אחד מהאנשים: "לאן כולם הולכים?"

- "האם אינך יודע? מאיפה אתה בכלל?"
- "ובכן, אני כאילו מבקר. לאן אנחנו הולכים?"
- "אנחנו הולכים לאולם בית המשפט, שבו הקב"ה ובית דין של מעלה יחליטו על גורלם של היהודים בשנה הקרובה. שמעתי שהשנה יש למשפט חשיבות עצומה, בגלל שהוא גם קשור ללוח הזמנים של הגאולה הסופית".
- "ומה הסיבה שאנחנו הולכים לשם? סתם סקרנות?"
- "לא. אנחנו הולכים כדי לראות אם אנחנו יכולים לעזור לאחינו למטה בארץ. הכוחות האפלים של השטן יביאו את הקטגורים הטובים ביותר שלהם כדי להוכיח שהיהודים אינם ראויים לגאולה. אנחנו ננסה לראות אם אנחנו יכולים לעזור למלאך מיכאל ולקבוצת הסניגורים שלו להגן על היהודים".

מצאתי את עצמי בתוך המבנה הענק. היו דלתות רבות וגרמי מדרגות רבים, ולא ידעתי לאן בדיוק ללכת. האדם שלצידי, שענה לשאלותיי מוקדם יותר, תפס אותי בידי ואמר לי: "בוא איתי".

עלינו במספר גרמי מדרגות ואז נכנסנו דרך הדלת.
בפנים היה אולם רחב ידיים עם הרבה קומות של יציעים, שמגיעים לגובה רב, כולם היו מלאים במושבים ובאנשים. למטה, בקומת הקרקע, יכולתי לראות שולחן גדול בצורה של חצי גורן, עם שבעים זקנים (כלומר, חכמים בתורה) שיושבים סביבו. המושב במרכז היה ריק. הפנים של כל אחד מהם הבריקו בברק כל כך גדול, עד שנאלצתי להסיט את מבטי. היו עוד הרבה שולחנות מעגליים אחרים מסביב לשולחן שבמרכז, וכולם היו מלאים בזקנים.

"שב, הם יתחילו בקרוב", אמר לי ה"חבר" שלי.
לפתע נפלה דממה בכל האולם, וכולם קמו על רגליהם. החדר התמלא באור מעוור. הרגשתי כאילו אני עומד להתעלף.
- "מה קורה?"
- "משה רבינו והשכינה נכנסו".

לאחר מכן כולם התיישבו. עדיין לא יכולתי להרים את ראשי, או לפקוח את עיניי, אבל שמעתי קול:
"השנה החדשה הזו, שנת ה אלפים תשס"ו ליצירה, יועדה מראשית הזמן כעת רצון לגאולה*. אנחנו כאן כדי לדון האם היהודים ראויים לחוות את הגאולה בעת הזו. יש לציין שבית המשפט הזה כבר קבע בשנים הקודמות, שלאחר כמעט אלפיים שנות גלות היהודים צברו די והותר תורה ומצוות ביחס למה שצריך כדי לזכות לגאולה. הכמות העצומה של סבל ורדיפות, מוות ועינויים, שסבלו יהודים במהלך מאות השנים הללו, גוברים באופן מובהק על מעשיהם הרעים.
על כל פנים, כדי לזכות לגאולה אנו מחפשים דבר מיוחד ויוצא דופן. ביקשנו ממיכאל ומקבוצתו להכין רשימה של מעשים שעשויים להתאים. כרגיל, השטן יקבל הזדמנות הוגנת כדי לערער על המהימנות והאמיתוּת של המעשים הללו. מיכאל, בבקשה התחל".

- "ריבונו של עולם, משה רבינו, וזקנים נכבדים.
הבאתי עימי רשימה ארוכה של ישיבות וכוללים, חדרים ותלמודי תורה לבנים ולבנות מרחבי העולם. כולם תחת ההנהגה של יהודים מאוד מסורים, שמקדישים את חייהם כדי שהתורה הקדושה תוכל להילמד ע"י מאות אלפי יהודים צעירים ובוגרים. בוודאי שההקרבה העצמית של כל ראשי הישיבות הללו, והמנהיגים האחרים, צריכה להיות מספקת כדי להביא את הגאולה".
- "התנגדות"!
- "מי זה"? לחשתי ל"חבר" שלי.
- "זה השטן".

"בעוד שאני חייב להסכים שזה ראוי לשבח להקדיש חיים עבור ישיבה או מוסד תורני חינוכי אחר, בסופו של דבר לראשי הישיבות הללו אכפת רק מהמוסדות שלהם, אבל לא מהקב"ה".
- "על מה אתה מבסס זאת?", הרעים בקולו משה רבינו.
"למעלה מתריסר מוסדות תורה נהרסו השנה בגוש קטיף. אני תובע ממיכאל להציג ראיות שהרשימה הארוכה שלו של ראשי הישיבות וראשי הכוללים וכו’ ניסו למנוע זאת. אם באמת היה אכפת להם מהתורה או מהקב"ה, מדוע הם שתקו"?
מיכאל שתק.

- "האם יש לך דבר נוסף להציג לבית המשפט, מיכאל?"
לאחר כמה רגעים שנראו כמו נצח, מיכאל דיבר:
- "יש עימי רשימה ארוכה של רבנים שהקדישו את עצמם במסירות נפש עם כל הלב לציבורים ולקהילות שלהם. בוודאי ההקרבה העצמית שלהם צריכה להיות מספקת כדי להביא את הגאולה."
- "התנגדות!
בעוד שאני חייב להסכים שזה ראוי לשבח להקדיש חיים עבור ציבור או קהילה, בסופו של דבר לרבנים הללו אכפת רק מאיזורי ההשפעה שלהם, אבל לא מהקב"ה".
- "על מה אתה מבסס זאת?", רעם קולו של משה רבינו.
"עשרות בתי כנסת יפהפיים ננטשו בכפייה השנה בגוש קטיף. אני תובע ממיכאל שיציג ראיות שרשימתו הארוכה של הרבנים ניסתה למנוע זאת. אם באמת היה אכפת להם מהקב"ה, מדוע הם שתקו ככשמו של הקב"ה חולל בצורה כה מכוערת ע"י אחיהם היהודים"?
שוב, מיכאל שתק.

"האם יש לך דבר נוסף להציג לבית המשפט, מיכאל"?
- "כן, אדוני. יש עימי רשימה ארוכה של ארגוני חסד, גמ"חים (גמילויות חסדים), ביקורי חולים (קבוצות המבקרים את החולים), חברות קדישא (המתעסקות בקבורה) וכמות עצומה של ארגונים נוספים המוקדשים לכל מיני סוגים של חסד וצדקה. האנשים שמנהגלים את הארגונים הללו, ושתומכים בהם, עושים זאת במסירות נטולת אנוכיות. בוודאי הקרבתם העצמית צריכה להיות מספקת להבאת הגאולה".
- "התנגדות!
בעוד שעליי להסכים שזה ראוי לשבח להקדיש חיים לחסד ולצדקה, בסופו של דבר לאנשים הללו אכפת מהצדקות שלהם אבל לא מהקב"ה.
קרוב לעשרת אלפים יהודים גורשו בכוח מבתיהם. החיים שלהם נהרסו. החלומות שלהם נופצו. עשרות שנים של עבודה קשה שהם השקיעו בבניית קהילות יפהפיות בארץ הקודש ירדו לטמיון. הכאב והטראומה שסבלו היהודים הללו היו עצומים. אני תובע מעמיתי מיכאל להציג ראיות שרשימתו הארוכה של עושי החסד ניסתה למנוע זאת. אם באמת היה אכפת להם מהקב"ה, מדוע הם שתקו כשכ"כ הרבה מילדיו של הקב"ה סבלו"?
מיכאל שתק.

בתחילה דממה מפחידה התפשטה באולם כולו. לאחר מכן יכולתי לשמוע קולות של בכי, בעיקר מעזרת הנשים. היה נראה שהכל אבוד. השטן הצליח שוב לעכב את הגאולה הסופית.

ואז, פתאום, שמעתי צעקה מעזרת הנשים: "חכו, חכו, אנחנו יורדות".

דרך הכניסה הראשית בקומת הקרקע נכנסה אישה וארבע ילדות. הגדולה ביותר היתה ככל הנראה בגיל 12, והקטנה בגיל 3. האישה עצמה חבקה תינוק זכר בידה. בידה השנייה היא החזיקה משהו שנראה כמו דלי. גם הילדות החזיקו דליים בגדלים שונים.

הם הלכו בזריזות לעבר ראש השולחן בצורת חצי הגורן הגדולה.

"שמי הוא טלי. בנותיי ואני נרצחנו ע"י…"

משה רבינו הרים את ידו הימנית, כאומר "מספיק".
"אני מכיר אותך, ואני מודע ביותר לנסיבות הרצח שלך ושל בנותייך**. השמות של כל יהודי ויהודיה שנרצחו על קידוש השם חרותים לעד בליבי ובלב השכינה. בבקשה המשיכי, טלי".

"סלח לי, אדוננו משה, שאני מעיזה לדבר בנוכחותך, ובנוכחות השכינה וכל הזקנים הנכבדים".

"זוהי זכותך לדבר", אמר משה רבינו, "המשיכי".

"אני זוכרת שלמדתי שהגאולה הסופית תבוא בזכות האמונה***. היתה זו האמונה החזקה כסלע של נשים צדקניות במצריים שסיפקה את הזכות ליציאת מצריים. גם בימים הנוראיים והאפלים הללו של רדיפה וסבל, הנשים סירבו לעזוב את אמונתם וביטחונם בקב"ה".

"זה נכון, טלי. אני בעצמי קיבלתי השראה מאמונתם הטהורה. אנא המשיכי".

"הבנות שלי ואני ירדנו למטה לגוש קטיף בימים האפלים של הגירוש. עברנו מבית לבית, ומבית כנסת לבית כנסת. רצינו להיות שם איתם. לקחנו את הדליים הללו כדי לאסוף את דמעותיהם. דמעות של אמונה טהורה. דמעות של אמונה אמיצה בקב"ה.

באופן הגיוני היה עליהן לקלוט שאין שום דרך למנוע בולדוזר נחוש וכוחני מלמחוץ את הקהילות שלהם. אבל הן סירבו להכניס ענן של הגיון אל אמונתם הטהורה והזכה בקב"ה. היה להן הרבה יותר קל לעזוב בהתנדבות, אבל הם סירבו להיכנע. הם התפללו והתפללו ממש עד הרגע האחרון. הם בכו והתחננו לקב"ה, עד שהם גורשו בגופם. היו כל כך הרבה דמעות, ולא יכולנו לאסוף את כולם, אבל הבאנו איתנו היום כל מה שיכולנו לשאת".

בעוד שהיא המשיכה לדבר, יכולתי לראות את פניו של השטן מחליפים צבעים. הוא אותת לעוזריו לבצע יציאה מהירה, והם עזבו כולם עם פניהם המבויישות באדמה.

"השכינה הקדושה, אדוננו משה, ורבנים גדולים.
בשם כל אלה שנרצחו ע"י אויבינו לאורך כל הדורות, אני מבקשת מבית המשפט להתיר לדמעות האמונה, שהזילו אחינו מגוש קטיף, לשטוף את כל העוונות, ולהביא את הגאולה המתעכבת זמן רב".

"כל המסכימים עם טלי, עמדו על רגליכם", אמר משה רבינו.

הקול הרועם של ההמונים הנוכחים באולם הענק שעומדים כולם בבת אחת היה מחריש אוזניים. בבת אחת שבעים ואחד הזקנים העבירו את פסק הדין שלהם בפה אחד לקב"ה. הצלחתי לראות מעט ממה שנכתב:

"השנה הזו תהיה השנה של הגאולה הסופית עבור כל כלל ישראל".

כך התעוררתי.

תודה רבה לכם, אחי ואחיותיי היקרים מגוש קטיף.

באהבה ובהערצה,

ישראל סלומון.

*********************************************************************************************

 * ר’ זוהר חלק א דף קל"ח.

** בי"א באייר תשס"ד (2.5.04), טלי חטואל (בת 34), ובנותיה: הילה (11), הדר (9), רונית (7) ומירב (שנתיים) נרצחו ע"י מחבלים בכניסה לגוש קטיף. טלי היתה בהריון מתקדם בחודש השמיני. הם היו בדרכם להפגנה נגד תכנית ההתנתקות של שרון. מכוניתם המסחרית סטתה מהדרך לאחר היריות הראשונות, ואז המחבלים נגשו אל הרכב וירו בהם למוות מטווח קרוב. הרכב של משפחת חטואל חורר בקליעים, והשטיח הפנימים הוכתם בדם. הילדות נרצחו בזמן שחיבקו האחת את השנייה. על המכונית היה סטיקר "ההתנתקות - ניצחון לטרור". דוד, בעלה של טלי, ואבי הבנות והעובר שלא נולד, המשיך לחיות בגוש קטיף עד שגורש בכוח ע"י שרון והממשלה.

*** שמות רבה כ"ב. מהר"ל גבורת השם פרק ט’. ליקוטי מוהרן א, ז