אני רטוב.
לא, זה לא גשם.
גם לא טל או סתם מי ברז. אתם כבר בטח יכולים להבין למה. וזה ממש מוזר, כי הכל צחיח. פשוט יבש,דהוי וכהה.
לב אבן, כך הוא מרגיש, אטום אך מלא באוויר, קשיח אך מחורר.
אני רטוב.
אמנם אלו רק הפנים שלי אבל הם הדבר הראשון שרואים בי, האברים הכי רגישים ובמיוחד שתי המכונות הפועלות ללא הפסק.
ברירת מחדל בלתי-ניתנת לשינוי ולא רצויה בעליל.
אני רטוב- ובכל זאת מרגיש מזוהם, מלוכלך, מרוחק, נדוש.
והקול הקבוע קורא לי מאחורה, "אתה אלקי!", "אתה יכול!"- סתום כבר! חתיכת יצר טוב טהור ללא שם סטיה. אתה מלאך! או לפחות סוג של אחד כזה. זה לא הבית שלך, לא היית פה ראשון!
אני רטוב. ואני כבר לא יכול יותר.
אני מנגב את הפנים ומסתכל החוצה- ריקנות. אני מסתכל פנימה- עולם מלא. אז למה אין לי מפתח?
או שיותר נכון לומר, למה אני לא מסוגל לפתוח את הדלת?
