קודם כל, קבלי חיבוק! זה לרוב לא קל בגיל הזה לדבר עם ההורים, ועוד יותר יש קושי בדיבור איתם על דברים אישיים.
אם יישארו לך צלקות לעתיד, ואת מרגישה רצון ללכת לפסיכולוג, אל תתני לעובדה שקשה לך לדבר עם ההורים לעצור אותך.
זה יכול להיות פתח גדול לחידוש התיקשור ביניך לבין הורייך.
את יכולה לנסות למצוא דרך עקיפה לשאול אותם. אולי התייעצי עם אחיך ובקשי ממנו שייעץ להורייך לשלוח אותך לפסיכולוגית.
את יכולה ללכת ליועצת בית הספר, מעשה זה אינו מחייב את ידיעת ההורים לפי מיטב ידיעתי.
ובכלל, אסור להתייאש! את צריכה את זה?! אז גייסי את כל הכוחות שלך ותעשי משהו בנידון. זה מובן שזה מפדח, אבל שתדעי לך שההורים לא יצחקו, הם רק יעריכו אותך שאת מזהה בעייה ורוצה לטפל בה. רוב האנשים לא היו בכלל פותחים את הפה, מעדיפים להשאיר לעצמם את הקושי, העיקר שלא ללכת לפסיכולוג. אז באמת, אשרייך..

ב''הצלחה רבה רבה!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....