פשוט הכל פתאום עלה למעלה, כמו בחילה כזה. ואני פשוט לא יכול לסבול את זה. חייב מקום להקיא בו. מבטיח שזה חד פעמי.
אני בנסיעה עכשיו, כאילו רגועה, כאילו שגרתית, כאילו בריאה. כל המשפחה, בטיול. וכולם פה מחייכים, ששים ושמחים, חיים רגילים, ללא בחילות של הנפש, ללא שברים. ואני פה נרקב, כמעט נשבר. נמס מכאב. לא ספציפי, לא נקודתי. סתם, כאב, פתאום, באמצע היום. משהו כללי כזה, רחב, בלתי נסבל. כאילו שרשרת של כאבים וחולשות החליטה לקשור עצמה אלי, כאילו אני נוח לה, כאילו טבעי. והיא בלתי נסבלת השרשרת, בלתי נסבלת. גם פתאום ההתחלה המוזרה הזו שכאילו הוקדמה ללא חשק, גם הקשר הזה שאני צריך לו, האהבה הזו, שיש עליה חותמת. האהבה הזו שלא תלויה בכלום, שלא אכפת לה מכלום, ששום דבר לא משנה אותה. פשוט אהבה, אמיתית, חודרת. טהורה. ואני כל כך צריך אותה, את האהבה הזו, שתגיע כבר. ואני רודף אחרי זה, ומחפש את זה וכל כך צריך את זה.
ושוב, סחרחורת של חברים עולה לי, כל כך הרבה חברויות לטפח, ולסדר ולהשקיע. וכל חבר טוב הוא כאילו שמינית של השמינית מהקשר שאני רוצה, שלו אני חושק. לאהבה הזו, שכל כך צריכה אותי.
הלב כבד לי פתאום.
בא לי מים, שישטפו אותי, שינקו אותי, שיטהרו אותי. מיים שינקו אותי מכל כאב, שיקחו איתם בזרם את כל הדמעות.