סיטואציה שמובאת בתחילת הספר, ונבחנת שם מנקודת המבט של ההתחלה, חוזרת בסוף הספר, ושם היא הרבה-הרבה יותר עוצמתית, כי תמיד סוף הספר הוא הרבה יותר עוצמתי.
בספר השישי, למשל. בתחילתו, במפגש ברכבת, הארי מגיע למצב המביש והמשפיל והמעצבן בטירוף שבו הוא נמצא מול מאלפוי משותק, לא יכול להגיב ולפעול, ואחר-כך גם מכוסה בגלימת היעלמות - הכי חסר אונים שיש. בסוף הספר הוא שוב מגיע לסיטואציה כזאת, שוב מול מאלפוי, אבל עשר דרגות מעל הסיטואציה הקודמת - דראקו עומד לרצוח את דמבלדור מול עיניו, והוא משותק ומכוסה וחסר אונים לגמרי, בלי שום יכולת להתערב ולפעול.
ועוד אחד מהספר השישי - התעתקות צד-לצד עם דמבלדור. בתחילתו הוא עובר התעתקות לראשונה בחייו כשדמבלדור לוקח אותו איתו, בסופו הוא זה שלוקח איתו בהתעתקות את דמבלדור הכמעט-גוסס.
או בספר החמישי - בתחילתו, הביקור המבהיל במשרד הקסמים, העיניים שנמשכות לדלת המסתורית שבקצה המסדרון... ובסופו - הנחיתה המבעיתה שם, בחדר המיסתורין עצמו, ומה שקורה שם.
ובספרים האחרים? נסו את כוחכם.
<האֵם המקשישה מבליחה פעם בשבוע עם איזה וורט>
