החלפנו בינינו צבעים,
שנדע לזהות.
חולצה כחולה עם פסים.

גדולה הכיפה.
ויש גם פיאות.
הוא הלך עם שקית וליקוטי מוהרן.
וציציות,
וותיקות במצוות.

מהלך היה על פסים.
מהלך כאילו לב לא משים.
כמעט וחלפו,
אך היא זיהתה.

בוא.
יד דמיונית אחזה.
והוא בא.
חושש כבר שנים.
אני מפחד הוא אמר לה,
והיא בכלל בגיל של אחותו הקטנה.
הציצה בו,
בוהה מפוחד.
ממה?
והוא ענה לה-
מהנסיון.

קשה לה להבין,
היא חושבת.
הנסיון הוא כמו כל ניסיון אחר,
לחשה. 
והוא רק ענה -
אני לא רוצה.

הבטתי בו בשמע של ערבית,
איך המית עצמו באוהל הברית.
הוא היה לבן,
טהור.
אבל זקן.
רציתי לומר לו שיתפלל.

אף אחד לא מבקש נסיונות,
הסברתי.
שלא תעמידנו..
הזכרתי.
אבל אם כבר יש,
צריך לחייך אליו,
מבין?
ככה גם הם עשו.
ככה גם הם עשו?
כן.
אני מבין.
היתי רוצה להיכנס לזה יותר עמוק, 
למה שאת אומרת.
בשמחה עניתי.
שתקתי.

הוא חשב-
את אומרת דברים מעניינים.
אני לא אומרת, חשבתי;
אני מגוללת חיים.

את אחראית לראות (להרגיש),
שאנחנו לא מפספסים.
אל תדאג,
אני יודעת.
זו התחנה.
הנכונה?
הנכונה.
איך את יודעת?
תסתכל.
דממה.
אני לא יכול..
היא הביטה,
על עיניו העצומות.
עד כדי כך אתה...
שומר?
חיוך קטן בשפתיים.
אני,
רוצה להישאר.
יהודי.