זה הולך להיות ילדותי...
אני בעצמי מתבאסת על עצמי ועל הרגשות האלה שיש לי.
בעלי ואני יודעים עליות ומורדות בזוגיות. ב"ה המגמה הכללית היא חיובית.
אבל ממש קשה לי האינטרקציה בינינו , למי שמכיר, יודע קצת את הרקע..
אתמול ארחתי לארוחת ערב, ובאו משפחה, ובעלי היה שקט מאוד. עובר עליו באסה כללית כזו בעבודה וזה יוצא גם בשעות שהוא בבית איתי. אז אירחנו והוא עזר והכל אבל הרגשתי שהוא ממש שקט.
חלק מהקושי שלי מולו זה שאני אוהבת שיחה , צחוק ודיבור. והוא לפעמים מכונס בעצמו. פעם זה היה ממש קשוח, היום כבר עובד על עצמו ונפתח יותר.
היו כמה ימים בשבוע הקודם שהוא היה ממש כייפי, הוא דיבר המון והצחיק אותי, והבית היה מלא חיים, שטותניקיות, שיחה קלילה ולא היה שקט מבאס שאני לא אוהבת .. היה ממש כיף ואפילו אמרתי את זה לבעלי, כמה שזה מדהים שזה משפיע עליי לטובה כשיש אנרגיות של חיים בבית, ולא שהוא צופה בטלויזיה או בפלאפון שלו ושקט לי .
ביומיים האחרונים הוא "חזר לעצמו" מפעם, אחרי ש"התרגלתי לטוב" שהוא יותר פתוח ושמח וחם וכו וכו,
וממש קשה לי הקיצון הזה. זה או שהוא ממש אאוט ומנותק ושקט לי, ולא שם לב שאני מדברת אליו, או שהוא ממש משקיע מחשבה ומודע לעצמו והוא מפטפט ויש כייף.
עכשיו מה הנקודה?
לבעלי יש אח, שעומד להתחתן. מהצד שלי (מן הסתם מבחוץ ) הזוגיות שלהם היא ההיפך משלנו.
אח של בעלי טיפוס ממש חברותי, יש לו מלא מלא חברים, וגם ארוסתו כזו. הם טיפוסים די דומים, הם מדברים ביניהם לא מעט וצוחקים, ואין ביניהם הרבה שקט, כי שניהם ככה.
הם יוצאים הרבה, והם גרים יחד (חילונים)
ואתמול עשיתי סיבוב ליד הבית שלהם, ומבחוץ שמעתי אותם צוחקים ועושים שטויות וצחוקים , וליבי נחמץ בקרבי.
שקיבלתי את בעלי אתמול בחיוך מאוזן לאוזן כשחזר מהעבודה וזכיתי לחיוך עייף ומותש. והיה שקט. אחר כך ניסיתי לדבר איתו על המצב, בעיקר להתעניין בו אם קרה משהו בעבודה שזה ככה והוא אומר שלא, שפשוט השעות מתישות .
קצת הייתי מצפה , ואולי אני אנוכית, שכשהוא חוזר אליי, הוא יהיה שמח שהוא עם אדם מוכר, אהוב ששמח לו איתו ומרים לו את האווירה. ואני באמת משתדלת. אני זו שמנקה בבית ודואגת להרבה דברים כדי להקל עליו. במיוחד כשאני מרגישה שהוא ככה.
בקיצור.... ממש מאז שעברתי שם, כל הערב שאירחנו חברים ישב לי בראש הכייף שהולך בין אח שלו לחברה שלו, ועוד שמתי לב שבעלי שקט , ולא יוצר איתי כמעט תקשורת, לא בא לשבת לידי, לא פונה אליי, לא מחבק אותי, ואפילו כשאני מדברת אליו הוא מרחף ולא שם לב.
כאילו שוב, הוא מנותק לי כזה.
אני היתי שמחה שבעלי היה כזה, יותר מלא חיים, יותר מתקשר גם כשהוא מבואס.
בנוסף גם מבאס אותי משהו אחר- שהיחסים בין האחים הם טובים , יש ביניהם עזרה הדדית וכבוד, אבל הם לא יחסים קרובים ואישיים מידי. כל אחד יש לו את החברים שלו, ככה שאם אני רוצה להתחבר איתם (גם בעתיד כשיהיו ילדים וכאלה) אני קצת דואגת שזה יהיה תלוי בי ובה, שאנחנו מסתדרות ומחבבות אחת את השניה ממש, אבל אנחנו קצת שונות ואין מה לעשות, המרחק בין האחים, שהם פחות נפגשים יחד ואין קשר קרוב, עושה את ההשפעה שלו.
זהו. רציתי לפרוק.
אם יש למישהו ניסיון או דעה להביע.. הבמה שלכם
)
תגובה נפלאה