אני סטודנט, ועזרתי שעות (הרבה) כל יום לאחרים בתקופת המבחנים.
ועצבן אותי הנקודה שאנשים פשוט שולחים אלי שאלה בוואטס-אפ , עם תוספת של כמה מילים "שאלה 5 סעיף ד".
"בבקשה" ו"תודה" זה כנראה תוספת שעולה כסף, עולה לעוזר.
ועוד כמה נקודות. .
__________________________________

 

מה אתם חושבים לעצמכם, שרק בגלל שאני חכם מכם, אתם יכולים לשלוח לי שאלות ולהתייחס אלי כמכונת כתיבה??

ח ח יו לא!



 

אתה לא מכיר אותי, אנ'לא מכיר אותך,
אל תעליב אותי, ולא אפגע בך
תשמור מרחק אני, אשמור מרחק ממך
כי אתה לא יודע, מה אני, יכול, לעשות לך. (לא באמת, אני צוחק)

אתה לא מכיר אותי, אנ'לא מכיר אותך,
אל תעליב אותי, ולא אפגע בך
תשמור מרחק אני, אשמור מרחק ממך
כי אתה לא יודע, מה אני, יכול, לעשות לך.

אל תמסקנו כי זה טעות,
זה לא אני, זה העט.

ככה הכל יוצא כשהיד, רועד ובועט.

אתם מתחברים?
אני אוליך אתכם,
חשמל גם על עץ,
הגב סוחב קבוצה שלמה, ולא מוערך אז- עוקץ!

סביב השולחן,
מתחננים לפירור,

מקפל זנב ועוזר.

או חוטפים,
זורקים לפגש,

ומאיימים להסבר!

לא שואלים
לא מבקשים
כמעט לא פוגש מכבדים,
אתם יודעים הרוב איך עובדים,
באלי לפרוש ואז לשמוע-
איך כולם מתאבדים.

אבל אין לי את היכולת לסרב, כשאני שומע
מיס', או איש- שצריכים קצת עזרה, כי זה קורע

אבל כל זה, אני עושה בשביל מה? כדי לפגוע בי?
בונה להם עתיד, אבל תוך כדי אני מקריב אותי ?

קפצו לי!!

המחיר שמש-לם ל-הם.

כשאני מנסה ללמד אדיוטים, ולהיות מורה.
יוו אני מרגיש כאילו הכל אצלי הולך הפוך
כאילו אני בועט בדף עם יד, והראש למטה בפוך.

כל יום, מתלבש,
וחוזר, אל תוך הדרמה.
מפתיע שאני בחיים, שורד, ודי רגוע.
אם רק אצליח לעבור 3 דקות, בלי "איך עושים' או "למה",
אוכל לנוח קצת, לצאת לאכול, לבד אני ואמא.

בלי כל ההודעות האלה,

שנדחפים לי בפרצוף כמו חיות,

או שיחות נכנסות,
שרצים אחרי תוקפות וטורפות,

כמו מפלצות,

ואני עומד צופה, בצד במכשפה,
במקום לשרוף נותן עזרה,
ואז כועס בהדרגה?!
 

ועכשיו תבינו- למה לאנגלים יש סכין, מחובר לרובה בקצה,

בין אם זה רימון בלי נוצרה,
או רק כדור בקנה,

בלי אבקת שריפה,
רק מלא-
ב'רוק' מהפה!

הקליע, כל כך ממולא!!
אני עוד רגע יורה,
 

ואל תאמרו לי שוב -בולשיט, אין לי מצב רוח לשמוע
היה לי ויכוח עם טמבל,
שלא רצה להרוויח,

ואז אותי קילל "תזד**ן", אחרי שעתיים רצופים שעוזר.

סיכומים?

אל תקרא לי שוב "שחצן", מטומטם!
שלחתי לכולם-

תתחפף!

אתה לא מכיר אותי, אנ'לא מכיר אותך,
תשמור מרחק אני, אשמור מרחק ממך
אל תעליב אותי, ולא אפגע בך
כי אתה לא יודע, מה אני, יכול לעשות לך.

אתה לא מכיר אותי, אנ'לא מכיר אותך,
תשמור מרחק אני, אשמור מרחק ממך
אל תעליב אותי, ולא אפגע בך
כי אתה לא יודע, מה אני, יכול, לעשות לך.

"אנ'לא מורה אני סטודנט", שוב עונה!

הם חופרים, "תיהיה מרצה!"

שיעור חופשי, תצא!
 

היה לי יום פשוט זוועה!, ואני חייב רופא.

לחלק להם תרופה אני חייב מרפא

לוחץ ו'קלאץ' דורך הילוך לחמש.

הגיע הזמן שכולם שוב יחושו,
להפשיר כל איגלו לטישו.

אני חכם-
מכם!
אקיו של כל כול-כם!
לא כפול ולא חיסור, זה רק חיבור חח כן. 

בלי מצפון יותר, לא אכפת,
אם אתה תכשל!

או שאת רוצה 90 כי את חייבת יותר,
 

ולאלה שכן מודים,

שמחתי לעזור,
גם אם זה עלה לי בשעות הקטנות והלילות שלא ישנתי, אבל-

הגבול כבר עלה לי,
כשאחד בקבוצה סתם פגע בי
איום על החיים, אחרי שלו רק עזרתי
לכם שולח סיכומים, שעות תרגילים שפתרתי

ונמאס לי לעזור, כשבכלל,
לא מכבדים אותי.

ועכשיו-

אני מרגיש כמו בלש

שרלוק הולמס החדש.

על מי אני יכול לסמוך, שבסמסטר למד.

מי לא עוד סתם עצלן, שראה אותי וחמד

וזה נמאס כי זה חוצפה, מטריד ולא מכבד בכלל.

אז אתה!

עוד פוליטקאי מדופלם? לא מדבר על הבנות...!
מתחנף אלי, ואז עלי, מאיים במכות??

חתיכת אדיוט!

ועכשיו אני בקונפליקט, לא יודע מה לעשות??
אני פוחד מטרול שיבוא אלי בחושך. יוו

אז חושב לי-

אולי אני צריך לקנות לעצמי, רחוב שלם כדי שיניחו לי?
ושומר שילווה,
כדי להגן עלי אם תוקפים אותי?
וכל פעם שמאיימים עלי,
להתחנן לשוטר "תציל אותי"?

קפצו לי!

אני אגן על עצמי,

יורה אזהרה לשמים-
'שאט'!

אחד על המותן,
ואחד על הצד
ושתים על הרגל, ואחד ארוך על הגב

ואני מחכה לכם, ממש!, אכה בכם כל כך, גם צלמים וסתם "תמימים" שנקלעים,
יכוסח!!!

וזה פשוט בושה! שאני לא יכול לקבל הפסקה,
ולצאת לטייל בגינה, כי עושים לי שם בקול מחאה.
צועקים לי שם שיט,
אז אני מוציא תראש ויורק,
רכבים צופרים בחניה שלי,
אז אבנים אני זורק.

והילדים האלה, מתקשרים, ומספרים,
לחברים שלהם שאני עוזר
והמספר שלי רץ שוב פעם,
מחבר לחבר,
ותוך יומיים,
הם עומדים
צועקים, הפגנה עושים בחצר
אז אחד מהם אני עוצר
וחובט בקת, ולי זה עוזר.

והדרמטים,

מוצאים, כרגיל הכל מפרופורציה,
"אה, עכשיו הוא דורך עליהם נשק-
על תלמיד שביקש רק עזרה"

ועכשיו אני האדם הרע, כי ביום, 6 שעות זה לא מספיק עזרה,
"רגעעע הי! הייי

שאלתם שאלה? אוקיייי

בשמחה!!!
רק תעמדו בשורה".
 

לפעמים באלי כשחשוך, לעלות לגג,
לכוון לראש שלכם,

להמתין, ואז-

לצלוף בכם!

זה לא שיש לי משהו נגדכם.
פשוט כשאני לא נמצא לעזור,

אני אדם רגיל, כמו שאתם.

הוא בוכה.

והם לא רואים.

הוא נעלם.

הוא בוכה.

והם רואים. 

אבל בשבילם הטיפה רק הופכת לנעלם אחר. 

וכשהם מוצאים את הנעלם החדש הם כמעט הרגו אותו

אבל הוא הרג את עצמו קודם.

עמדתי בשדה הקטל כשהוא הופיע.

"מי אתה?" שאלתי.

שערו היה לבן, ארוך, סרוק. על כתפיו עטה אדרת אדומה עם שולי פרווה לבנים. הוא רכב על חד קרן מכונף, יפהפה. החד קרן היה לבן ורוד, וקרנו בהקה בזהוב.

האיש הביט בי ושתק. הבטתי בו בחזרה. שדה הקטל עוד טרי. חרבי מלאה דם קרוש, ופה ושם פזורות גופות אויבי.

"אמור עכשיו מי אתה, או שאנעץ בך את חרבי," איימתי ונופפתי כלפיו בחרבי מגואלת הדם.

החד קרן נרתע ורעמתו הוורודה התנופפה מעט.

האיש ליטף אותו. "למה"? הוא שאל.

פילבלתי בעיניי. מה זאת אומרת למה? חשבתי בכעס.

הזקן לא חיכה לתשובה. "קח", הוא אמר, והושיט לי את ידו. נטלתי אותה בהיסוס, מוכן לקצוץ אותה לחתיכות בחרבי.

"מה אתה רואה?" שאל האיש.

"אני רואה את שדה הקטל," עניתי בכעס.

"אמור לי, מה בדיוק אתה רואה?" דרש הזקן, והידק את אחיזתו בידי. הכנסתי את החרב לנדנה, בזעף. "אני רואה את גופות אויבי. אני רואה את חברי שלחם לצידי, אני רואה את גופתו שסועה לשניים. אני רואה דם, ואני רואה את העורבים חגים על הגופות."

"אינך מביט נכון," אמר הזקן והניד בראשו לשלילה. משכתי את ידי מידו וירקתי הצידה. "אני מביט מצויין," עניתי בכעס.

"מה אתה שומע?" התעלם הזקן מכעסי.

"אני שומע את יללות הנשים, גניחות הפצועים, בכי הילדים."

אינך מאזין נכון, לאט הזקן בעצב. "ומה אתה מריח?" שאל.

"ארור תהיה. אני מריח את מעיהם השפוכים של אויבי וחברי, את החיטה השרופה, את גללי הסוסים."

"אינך מריח נכון," הניד הזקן ראשו.

שלפתי חרבי בכעס. "אמור לי אתה!" שאגתי, "מה אתה רואה?! מה אתה שומע?! מה אתה מריח?!"

"אני רואה שדה חיטה, ענה הזקן בשלווה. וחד קרן יפהפה, ועץ ברוש עבות.

אני שומע ציוץ ציפורים, צהלות ילדים, שאגות ניצחון לוחמים.

אני מריח אדמה רטובה מגשם, תבשיל במדורה במחנה, וצוף מתוק נישא בידי דבורים."

"מקסים," אמרתי. ונעצתי את חרבי בליבו.

אז את רוצה לכתוב

אוקי

אם את צריכה שמישהו יקרא את זה קודם

או להקריא למישהו

לבעל לחבר לחברה

עזבי

אל תהיי מאלה שכותבים וצריכים את הקהל שלהם

בלי קהל הם כלום

תעמדי מאחורי זה

תביאי את עצמך

אל תהיי צפויה אל תכתבי

אל תשעממי

תפתחי את הקרביים שלך תארזי את הבעירה הפנימית שלך

ששורפת הכל בפנים שמכלה אותך

ותפרשי אותה

הספריות מלאות כבר בשיממון

בואי נמנע מהן עוד אחת

כמו טיל או נשק שיוצא מהנשמה שלך

אחרת אל תוציאי את זה

אין דרך אחרת זו הדרך היחידה ותמיד היתה

עד שהבהונות יכאבו

היד תדמם על הנייר

בלי אהבה עצמית

חמלה

קבלה והכלה

תכתבי כי את לא יכולה אחרת

כי אין אפשרות נוספת

כי כואב ובלתי נסבל

אל תיגע בי בחיים שלך!!!

צועק ילד. צועק על ילד אחר, קצת יותר גדול.

ילד במדים, קסדה, אפוד. על הכתף תלוי נשק.

ילד גדול, ואלים. הוא דוחף את הילד הקטן. לא כל כך קטן הילד. בן 15. הילד דוחף אותו בחזרה. אל תיגע בי!!! הוא צועק. העיניים שלו נעוצות עמוק בעיניים של הילד הגדול. העיניים שלו מביעות זעם ושנאה.

הילד הגדול מחזיר לו מבט קר וכועס ושונא. והוא שוב נוגע בו. דוחף אותו חזק, הילד נופל.

הילד קם, עם אבן. הוא זורק אותה על הילד הגדול. הילד הגדול צורח בזעם. יא בן ****!!! הוא תופס את הm16 שלו ודורך. קלינק-קלאאק. יש כדור בקנה.

הילד הקטן מסתכל עליו, מבועת. זועם. שונא. הילד הגדול מפיל אותו במכה חזקה עם הרובה. הילד הקטן צורח, בזעם, אני לא האוייב שלך!!!

ילד אחר מביט בהם פעור עיניים. מרים ידיים. בבקשה לא, הוא בוכה. אנחנו יהודים!

ילד גדול צורח. סתום תפה חתיכת אפס!!! הוא צורח. בום! בובובום!!! בובובובובובום!!!! הרובה של הילד הגדול יורק אש. ילד קטן על הברכיים מביט בעיניים קרועות לרווחה, משותק. ילד קטן על הרצפה, מדמם. ילד גדול עם רובה שיורק אש לכל הכיוונים.

****

איש גדול ליד פודיום. זקן לבן. דמעות. איש גדול אחר מחליף אותו. איש במדים. פלאפלים על הכתפיים. איש אחר מחליף אותו. כיפת בד, חליפה, עניבה.

הם מדברים, כולם. בזה הם טובים.

...
 

יוצאים לשאוף רוח

השמש שוקעת בים

הים לא מלא

הדגים ניצודים

והים לא ריק

מחשופים כמו פצעים פתוחים

התענוג חריף מדי

וחריף זה לא טעם

העצים עומדים כמו חיילים

60 אלף גיבורים עומדים סביבה

וזה כואב

החרב על הירך

הוא מציע שק כסף

מחפש להתארח

ואין יותר מקום

והנה הכל פרוש לפני

הסטריאוטיפ

והסטיגמה

ההגדרה והכלוב

והיא עומדת עם סימן שאלה מרוח עליה

לא מבינה למה

מבינה אבל לא רוצה

לשאול

לענות

לחפש

שם השיר איפה אני בכל העסק הזה

שם השיר אין שם

היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,

כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו? 

אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם. 

תודה רבה!

קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים

שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר

הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים

אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד

תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת

בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם

וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם

וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית

תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ

עַל קִיּוּמָם

הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים

כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים

אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל

שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים

"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"

יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם

אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ

אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת

זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם

בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל

אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית

הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת

יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה

מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם

צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת

מַבָּטֶיהָ צְלָלִים

כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה

וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים

וְלִפְעָמִים

לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן

תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה

מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר

תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה

שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה

וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן

וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ

וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק

לְלֹא הֶרֶף

הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ

חֲרִישִׁים

כִּלְאָם לְחִישׁוֹת

מַבָּטָם טָרוּף

וְכָל יֵשׁוּתָם

זוֹעֶקֶת הַצָּלָה

הֵם מִסְתּוֹבְבִים

אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק

הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף

זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת

שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר

מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים

אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת

הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ

אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ

נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים

וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין

שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת

עֲבוּרָם

עֲבוּרֵנוּ

וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב

לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ

שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם

לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף

לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם

וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין

בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ

חֲדוּרֵי כְּאֵב

חֲדוּרֵי רְדִיפָה

סְמַרְטוּטֵי אָדָם

חַיִּים

מֵתִים.