אני שוב פעם לא יודע מה לעשות.
אני עוצם את עיני, מתכחש לראות ; ובכל זאת אני רואה.
הזכרונות מכים בי, ואני כושל ; לא מוכן שזה יקרה.
הכוכבים נוצצים מלפני, ואני ממצמץ ; אך שום דבר לא משתנה.
אני סוגר את העמוד, חוזר לקודם. בעמוד הקודם הכל היה בסדר. סתם עוד כתבה שגרתית על כמה פוליטיקאים שרבו, ופרסומת לקוקה - קולה בהכשר מהדרין.
אני סוגר את המחשב ועוצם עיניי. מעבד שוב שוב את כל מה שקרה.
***
צעקתי בדם
ובדמעות
עודדתי העם
לתפילות
וריכזתי אותם
חבורות
זעקתי לקל מושיע
ונפלתי
ביקשתי שיופיע
נאבדתי
חיפשתי, חיפשתי
אין.
ולאט לאט הוא נחלש
עת זרם
והבטתי, מותש
ונעלם
וקמתי ונפלתי וזעקתי
ואין.
הוכנע, לא שהיה לי אכפת
בוצע, ולא שינה לי מאומה
הוא את נזקו עשה, ויומת
ולא אכפת לי מחומת האדמה
אז כן, נשרטתי, אבל זה כלום ; לזה נדאג אחר כך.
מה שחשוב, שלא יוותר מאום ; איך אמרו - רק כך.
רק בדמים תיכבש ארצנו,
ורק בדמי אויבנו.
**
המחשבות היכו בי בשבועות לאחר מכן. המצב חייב להשתנות. לא יכולים להשאר ככה.
אבל גם אני מתישהו התרגלתי למציאות הזאת. לא התרגלתי. לעולם לא אוכל להתרגל לחוסר הזה. אבל מתישהו כבר נרגעה בי הצעקה הזאת שחיכתה כל הזמן להשתחרר.
ל-מ-ה?! למה אי אפשר שהכל יהיה פשוט?
ארץ ישראל נקנית ביסורים. זה נכון. זה מתגשם. אבל מתי הארץ תיקנה? מתי נפסיק לסבול?
השאלות האלו נותרו ללא מענה.
***
אני סוגר את המחשבות ופוקח עיניי. מאבד שוב שוב את כל מה שקרה.
זה היה. יהיה טוב.
משום מה אני נרגע מהקלישאה הזאת. יהיה טוב.
ואני, כאילו שאני יודע מה לעשות, פותח את המחשב ומרענן את העמוד.
מדהים שכל פעם שאני מנסה אני מצליחה לגמור אופטימי. רק במציאות לא.
אני עוצם את עיני, מתכחש לראות ; ובכל זאת אני רואה.
הזכרונות מכים בי, ואני כושל ; לא מוכן שזה יקרה.
הכוכבים נוצצים מלפני, ואני ממצמץ ; אך שום דבר לא משתנה.
אני סוגר את העמוד, חוזר לקודם. בעמוד הקודם הכל היה בסדר. סתם עוד כתבה שגרתית על כמה פוליטיקאים שרבו, ופרסומת לקוקה - קולה בהכשר מהדרין.
אני סוגר את המחשב ועוצם עיניי. מעבד שוב שוב את כל מה שקרה.
***
צעקתי בדם
ובדמעות
עודדתי העם
לתפילות
וריכזתי אותם
חבורות
זעקתי לקל מושיע
ונפלתי
ביקשתי שיופיע
נאבדתי
חיפשתי, חיפשתי
אין.
ולאט לאט הוא נחלש
עת זרם
והבטתי, מותש
ונעלם
וקמתי ונפלתי וזעקתי
ואין.
הוכנע, לא שהיה לי אכפת
בוצע, ולא שינה לי מאומה
הוא את נזקו עשה, ויומת
ולא אכפת לי מחומת האדמה
אז כן, נשרטתי, אבל זה כלום ; לזה נדאג אחר כך.
מה שחשוב, שלא יוותר מאום ; איך אמרו - רק כך.
רק בדמים תיכבש ארצנו,
ורק בדמי אויבנו.
**
המחשבות היכו בי בשבועות לאחר מכן. המצב חייב להשתנות. לא יכולים להשאר ככה.
אבל גם אני מתישהו התרגלתי למציאות הזאת. לא התרגלתי. לעולם לא אוכל להתרגל לחוסר הזה. אבל מתישהו כבר נרגעה בי הצעקה הזאת שחיכתה כל הזמן להשתחרר.
ל-מ-ה?! למה אי אפשר שהכל יהיה פשוט?
ארץ ישראל נקנית ביסורים. זה נכון. זה מתגשם. אבל מתי הארץ תיקנה? מתי נפסיק לסבול?
השאלות האלו נותרו ללא מענה.
***
אני סוגר את המחשבות ופוקח עיניי. מאבד שוב שוב את כל מה שקרה.
זה היה. יהיה טוב.
משום מה אני נרגע מהקלישאה הזאת. יהיה טוב.
ואני, כאילו שאני יודע מה לעשות, פותח את המחשב ומרענן את העמוד.
מדהים שכל פעם שאני מנסה אני מצליחה לגמור אופטימי. רק במציאות לא.
