זה כואב מידי להיות בבית
אמיתי מידי ומייאש ככ
אני צכה לברוח קצת להתאוורר מהעומס הזה.
וזו בריחה לגמרי,
זו אשליה.
אבל כבר אין כח להתמודד
ואם אני יברח קצת אולי זה יתן כח. מי יודע
כל הבניין עם היסודות הרקובים נופל לרסיסים בבת אחת
בלי שום הכנה מראש ובזמן לא מתאים בעליל
ולמרות שזה היה ברור שזה יקרה מתישהו
אני העדפתי לא לחשוב עלזה ולברוח ולחכות למשהו שיקרה
להתחיל את כל הבניין מהתחלה
מייאש ככ כמעט אבוד מראש ולגמרי לא קשור
כמו תינוק שלומד ללכת
רק שהייתי אמורה כבר לדעת לרוץ
ועכשיו להתחיל מהתחלה, לעלות לארבע ואז צעד ועוד צעד
אם יש לי כח לזה? ברור
אם אני רוצה להשתמש בו? לא יודעת אם עכשיו
מתישהו אני אצטרך להשתמש בזה.
אני דוחה ודוחה אתזה ככ הרבה זמן
והשעון מתקתק וכולם מסביב כבר המשיכו הלאה
ורק אתה תקוע עדיין בהתחלה, לבד ואפילו בלי נעליים כדי לרוץ
אילו ידעתי איך ומה לעשות כדי שיהיו לי נעליים הכל היה פשוט
אבל הכל ככ מבולגן וככ לא ברור
ולהשאר עם אדישות למצב זה הפתרון הכי קל
והכי אשלייתי בעולם.
מתישהו נצטרך לצאת מזה. אולי הגיע הזמן
דיי כבר שמישו ישלח לי כוחות, טעטע
שמישו יזעזע אותי ויתן לי כאפה, אני צכה אותה ככ
וגם כשיגיעו הכוחות- שאדע איך לפעול איתם
הדרך ארוכה ככ והלכתי רק כמה מטרים
פעם חשבתי שהיום אהיה כבר אחרי לפחות כמה קילומטרים
וכולם מסביב כבר שם ויותר מזה
זה נסיונות שהם פשוטים, הנעליים נמצאות ככ קרוב
אבל גם ככ רחוק
איך כולם מצליחים איך??
לפעמים אני רואה כאלו שלא מציליחים
וזה נותן קצת נחת. שאני לא לבד מאחורה
שאני בסדר ושזה נורמלי
ושוב האשליה חוזרת.
אולי הכי טוב לי להיות ליד כאלו שכן מצליחים
למרות שזה עושה לי רע
ולמרות שמרגישה ככ דפוקה
זה מדרבן אותי להמשיך, להתקדם לפחות קצת, פסיעה אחת
לא יודעת מה טוב לי
זה מתסכל ככ
להמשיך באשליה או להתעורר?
רק אני יחליט
נמאס לי להחליט
שמישהו יחליט לי להתעורר כבר
אני רוצה כאפה לפנים!!
איזה כיף שיש אנשים שאוהבים אותי
אחרת לא היה לי כח הייתי ריקה לגמרי
הלוואי שאני יגיע רחוק יום אחד
שה' יעזור לי
אני חזקה בטירוף.
כולם יודעים אתזה
מקווה שלא רק חיצונית.
אני צכה שה' יעזור לי
לא מגיעה לי בכלל
רחמים.
אוי הגאוה הגאוה
אני יברח מפה קצת ויהיה טוב. בסיעתא
