ושלחתי לו עוד מכתב,
עוד אלף חמש מאות מילים
על האלפיים שכבר נכתבו
כתבתי, כרגיל.
ואחרי שעה, שעתיים,
שהוא נרגע מהדמעות שאני הבאתי לו
הוא שלח לי חזרה.
ואני יסביר,
אני אוהב מכתבים.
אני כותב מלא מלא מכתבים,
וכל מי שאני כותב לו מכתב בוכה ממנו
(כן כן, גם הראש ישיבה שלי),
ורציתי מתישהו שמשהו יחזיר לי משהו דומה.
לא ציפיתי למשהו תואם,
אבל דומה,
משהו.
וכשקיבלתי ממנו את זה,
מיד ראיתי את האורך,
ואיך נאמר,
אלפיים מילים לא היו שם.
אבל אז התחלתי לקרוא,
עוד מילה, ועוד מילה,
ועוד מילה.
ואני קולט,
הבן אדם יודע לכתוב.
הוא פשוט לקח את הלב שלו,
הביא לו עט,
ונייר צהוב,
ואמר לו קח לב,
קח תכתוב.
וכל מילה שם,
נכנסה עמוק,
ללא פילטרים,
ללא מעצורים.
ולמרות הבעיה החמורה שלי לחפש את המשהו שמאחורי כל מילה,
למצוא את הרע, והרחוק, והאכזר
שמאחורי כל אות, מילה ושורה,
פתאום לא ראיתי זה.
ניסיתי, ופשוט לא מצאתי.
היה שם רק לב,
ואהבה.
וטוב.
כן,
אני יכול לנשום קצת,
קיבלתי את מה שרציתי,
קיבלתי את מה שהייתי צריך לקבל.
אולי, באמת,
קיבלתי את מה שהגיע לי לקבל.
וקיבלתי אותו הכי טוב שאפשר.
