זאת השאלה.

"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"...

האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפירוקוס רבי עקיבע אומר אף הקורה בספרים החיצוניים והלוחש על המכה ואומר "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו"

וחוץ מזה, אנחנו לא יודעים  מה יהיה כמה טוב יהיה לנו בחלק שלנו בעולם הבא.

וחוץ מזה, אנחנו לא יכולים לדעת כמה זמן נהיה בגיהינום לפני.

וחוץ מזה, אנחנו מתייראים מהדין.

וחוץ מזה, אפילו  רבי יוחנן בכה לפני.

אף אחד לא חזר משם ואמר איך שם, ולכן אף אחד לא יודע מה באמת יש שם.

והספק הוא מפחיד.

בתור אדם מאמין זה ודאי לא שאלה, אם יש שכר ועונש וכו', כל אדם מעדיף להישאר במצב הזה ולא להסתכן בלתת חשבון על מעשיו.

אך במבט כפרני, אתה צודק באמת אין שום דבר מפחיד במוות, כמו המשפט הידוע של אפיקורוס שמתאר את המצב שלו על פני היקום (שאפי' מי שאין לו אמונה שלמה לחלוטין מרגיש הזדהות) "לא הייתי, הייתי, אינני, מה אכפת לי" הרעיון הוא שכמו שלא היה אכפת לו לפני שהוא נולד אם הוא קיים או לא, ככה לא יהיה אכפת לו אחרי.

שהם צריכים עוד לאסוף מצוות ולקיים את השליחות שלהם..

אלו בדרך כלל אנשים שסיימו את השליחות שלהם בעולם ומחכים ל'טרמפ' חזרה הבייתה

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....