בכל פעם שחוי חוזרת הביתה מסבא וסבתא, דודים או מכמה חברות השאלה שוב עולה בראשה, עולה ולא מרפה.
חוי ממשפחה ברוכת ילדים והיא החמישית במשפחה. תמיד שהיא חוזרת מאיזושהי חופשה-מצפים ממנה לשינוי. שתעזור יותר, שתקשיב יותר, שתתיחס יותר. אבא לא מרוצה שהיא ישר נכנסת לחדר ונועלת את עצמה, אמא לא מרוצה מזה שהמטבח הפוך או לחילופין הסלון. וחוי-לא מוצאת את עצמה בתוך כל הסיטואציה הזו.
והאחים הקטנים מנדנדים ומנג'סים, האחים הגדולים תוקעים כל מיני ירידות ועקיצות והספרים-כבר משעמים.
למה?!
היא שואלת את עצמה.
למה אין מי שיקשיב לי, יבין אותי-יהיה שם לצידי באמת?
כולם אומרים שזה 'גיל-ההתבגרות' ושהיא לא צריכה לתת לזה כל-כך הרבה תשומת לב.
אבל היא,
היא מנסה
מנסה ולא מצליחה,
מנסה להתמודד עם הדברים
ושוב מפסידה.
ושוב,
ועוד פעם
כל הזמן מחדש.
היא מנסה למצוא את הדרך
הדרך שלה.
