היום ראיתי ילדה אחת,
בערך בכיתה ה'.
לשניה קינאתי בה,יש לה הכול.
היא לא יודעת את זה,אבל יש לה הכול.
להסתכל עליה זה להבין לפעמים כמה רחוק הלכתי.
להבין שכשאבא של חברה שלי קורא לי הילדה עם הג'ינס,
ככה בעצם כולם מכירים אותי,הילדה עם הג'ינס.
להבין שככה אני בעצם,ואולי תמיד ירדפו אותי המבטים האלה,
הלחשושים מאחורי הגב.
כן הילדה הזאת,שכל כך קטנה וכבר חושבת שהיא גדולה.
שבאה מאחת המשפחות הכי דתיות בישוב.
ובכיתה ו' החליטה שנמאס לה,
וזרקה הכול.
הילדה הזאת שבכיתה ז' כבר הלכה עם ג'ינס.
בלי להתבייש.
הילדה הזאת,
שלא מכבדת אף אחד, שלא אכפת לה מכלום.
שככה כולם רואים אותה.
להבין שכמה שאני לא אנסה,
תמיד יעירו,ינעצו מבטים.
הם לא יכולים לקבל אותי כמו שאני.
הם לא יכולים לקבל את העובדה שבגיל 12.בת מצווה.
כבר בחרתי לעצמי סוג של דרך חיים.
הם לא יכולים לקבל את זה,למרות שבאמת הם אפילו לא מכירים אותי,
רק במבט,זה מפריע להם לראות אותי.
אפילו החברות שלי לא באמת מקבלות את זה.
הם לא באמת חושבות שאני מבינה משהו.
הם לא מאמינות לי, בי.
הם לא באמת מכירות אותי,אף אחד לא מכיר אותי.
אף אחד לא באמת נשאר איתי כשצריך.
אני כבר יודעת להתמודד לבד,כמו שהחיים לימדו אותי.
וזה לא שלא ניסיתי.
ניסיתי ועוד איך,כבר ראיתי מה יצא.
חצי מהחברות שיורדות עלי,שחושבות אולי שאני אמורה להיות איזה גוי של שבת.
חצי מהחברות שנהנות להזכיר לי את הצדדים הפחות טובים בי.כל הזמן.
ומורה אחת שסידרה לי טיפול בלי להגיד לי למה,ואחרי שבע מפגשים כבר לא יכולתי.
להבין שאולי תמיד יהיה לי את התדמית הזאת. שאני אף פעם לא אצליח לברוח מזה.
לכל אחד יש חלום.
החלום שלי לא מורכב,רק לברוח.
ולחיות.רק לחיות.
להבין שאולי בגלל זה,
הרבה יותר קשה לי לפעמים.
אבל להבין שאני בחרתי.
שאני כנה.
בערך.
שאני יודעת מה אני רוצה.
שאני לא אחת שאכפת לה יותר מידי ממה שמדברים, אולי רק מבפנים.לפעמים.
להבין שנמאס לי להחביא את האמת שלי,להסתיר אותה.
אבל אין לי ברירה.
להבין שהדבר היחיד שאני חיה בשבילו,זה המטרה הזאת.
היום הזה.
שאני אתחיל לחיות.
