שתלטפי אותם במבטך.
שיחייכו אלייך עלעלים ורודים.
שתחשבי לי מחשבה טובה ותפריחי אותה עם צלוחית של דבש עשויה פתית,
ואלקק אותה אל שיפולי עצת נפשי,
להאיר עולם חדש.
לסלוח חורבן בנשימה חדשה.
לקחת ממך את הזר, להוציא ממנו אלף אלפי זרים, לשגר לכל הילדים הקטנים, שעקפו אותם בתור לנדנדה, שדחפו אותם מאחורה וברחו, שאמא מחייכת עכשיו לתינוק החדש...
ובחזרה אלי. אל ירושלים.
ולעולם שלה, של ירושלים.
אלף אלף אלפי פרחוניים, לכל הנערות החושקות שפתיים, והנערים המשפילים מבט.
להאיר אור חדש, לסרוג אריג נקי,
לשיר שיר רופא, לשקוט פעימות סדירות,
לחקוק אותיות פורחות, ללחוש לאבן השיש,
מים מים.

