אז הייתי היום אצל הרשב"י. כמה בכיתי. נהרות נהרות של דמעות. אוף. אבא! אני כ"כ רחוקה. ולא. אני לא צדיקה ושום כלום. אני העבריינית הכי גדולה בעולם הזה.
אני לא אני.
איפה טליה של פעם.
איפה??
טליה השקטה. טליה התמימה. טליה שלא מתווכחת עם ההורים. טליה שטוב לה איפה שהיא. טליה שמרגישה שייכות. טליה שיודעת מי היא.
ועכשיו. איפה הטליה הזאת??? טליה!!!!!!!!! את שומעת??? אבאאא!!!! אתה שומע???
אני רוצה שתחבק אותי. אני רוצה להרגיש אותך. כל הזמן. אני רוצה לחזור לעצמי. לטליה שטוב לה.
אבא, הבת שלך זועקת. איפה אתה ואיפה היא?! אתה נמצא בכל מקום. טליה אי שם. מתחת מתחת מתחת לסלעים. לנסיונות, לקשיים, למכאובים.
אני רוצה להיות מי שאני. כמו שאני מתנהגת כשאני חבר. מדברת איתך, שרה לך, רוקדת לך.

נמאס לי כבר להתווכח עם ההורים על כל דבר. אמא אמרה השבוע ש... לא כמוני, הוא מספר לה הכל.
אז אולי תחשבו קצת למה אני בקושי מספרת לכם משהו??!
כל דבר שאני אומרת וחושפת לכם יש לכם טענות נגדי.
אתם יודעים בכלל מה עבר עלי בשנה האחרונה?? לא. כלום.
יש בי רצון כזה לדבר איתכם, לשתף, שתכילו אותי, תהיו קצת יותר פתוחים ומשחררים. על זה התפללתי היום. עם מלאא דמעות. שזורמות גם עכשיו.

טאטעע! תעזור לי להתקרב, להרגיש. אני מבולבלת כל כך. לא יודעת לאן ללכת ומה לעשות עם עצמי. אולי אם היו מאפשרים לי ללכת לפה או לשם היה לי יותר קל לדעת. אבל יש הבדל בין הרצוי למצוי. כרגע זה לא יקרה. הם צריכים לשחרר. אני צריכה לרצות להתחבר. לכל 3 השותפים שהביאו אותי לעולם וכמעט לא. הקב"ה, אבא ואמא. אז אני כאן. שבורה ורצוצה. אבל. צריכה להתמודד עם הכל.

ה' יתברך. תעזור לי!

תפילות..

הסיבה שכמעט ריק בחצי מהפורומים פה זה כי הייתי בתקופת הקורונה שפשוט היה פה מפוצץ ועכשיו זה רגיל? 

כעעען כען