בין כל הרעש העירוניסטי הזה
אשכרה יש איזו פינה שקטה של חורשת עצים על הר
ממש כמה דקות מהבית
ככל שאני מתקדמת יותר ליציאה מהעיר
ככה הבניינים מתמעטים יותר ויותר
פתאום אני תוהה לעצמי איך אני לא נמצאת בישוב
כי הנוף מתעתע
וזה רק חול עצים ומכוניות
אני נצמדת למדרכה בתקווה לא להדרס
כי ככה זה שהראש מרחף בהרהורי מחשבות
ואביתר בנאי בפול ווליום באוזניות שלי.
ואני חושבת על מה שאני היום
ועל מה שאני כבר לא
ועל מה שאהיה.
צריך לנקות את המחשבות ולנשום נשימה עמוקה
לפני שאכנס לתקופה אינטנסיבית ומדהימה.
ותכף הרבה דמעות ינזלו.
ותכף הם יראו אותי פעם בשבוע
ותכף הגעגוע חוזר
ותכף אני אהיה קרובה אלייך ה' יתברך.
ערב טוב
הלוואי שהיא הייתה מקרבת אותי להשם יתברך...