אין.
כל התירוצים הם מהפחד
הפחד לטעות
הפחד להפריע. אוח כמה שהיא תמיד פוחדת להפריע.
הפחד להבין שהיא חיה בחרדות
הפחד להבין שהמציכות השתנתה, למרות שהיא הריצה אלף תסריטים בראש על איך המציאות נראית בלעדיה.
חלומות. חלומות. שהיא יודעת שהם חלומות וגם זה בקושי.
פחד שדולק על אש קטנה, שנשכח על הגז, שלא משנה.
לא חשוב.
היא תסתדר.
התשובה היא להתעלם
לא פלא שהכל צף כשאת קוראת ספר רואה סרט (בעזה ובה פחות ופחות) הולכת לפה לשם ושוב פה, בחדר, אותו חדר שלפעמים אני תוהה אם הקירות מצליחים להירדם סוףסוף עם השקט שחזר כשהלכתי/נו
אין לה אומץ
אין בה
.
חלל
.
מפחדת לשאול
לסגור פינות
לחזור ולדעת
ולהכאיב להכאיב להכאיב
לעצמה
מפחדת להתחרט
היא משתדלת שלא
היא לא!
הכל עדיף על פני האמת
לא, זה לא זה, זה האומץ לגשת, להגיש את עצמך שוב, קטנה כמו נקודה, ולחכות
לטעות או להבנה.
ואז
או שזהו או ש
לא משנה.
לא משנה.
|פוחדת|
