איכשהו לתאר את העצב הזה. את הכאב. את הנתק האדיר. זה לא משהו מוכל. בבת אחת לקלוט את הגודל של שבת ואתה יודע שגם מה שקלטת זה חלקיק. ולרדת מההתרוממותא דרוחא של שבת לחיי העולם הזה זה פשוט... כואב. אין מילה אחרת לתאר את הקושי הזה. זה להתנתק מהמתנה של ה יתברך, מזמן טהור ונקי שמוקדש כולו לעבודת ה' יתברך ברורה, לחיי מעשה, ולהתחיל לעבוד על שילוב. לאבד את הקשר הישיר ותחושת הקרבה החזקה כ"כ בשבת לזו הרגילה של ימי החול.