קורדם כל לפי איך שאתה כותב נראה שאתה לא גר בארץ ישראל. משום שאם היית גר בארץ, היית מסכיל ומבין את השנאה. לי נראה שאתה חי במן בועה ששמה תל-אביב או משהו כזה, מקום שלשם לא מגיעים הקסאמים, הקטויושות, הפיגועים..שם אתה בטוח. אתה לא יודע מהם הערבים האמיתיים, הרוצחים הארורים האלו. וזה מה שמביא אותך לחשוב שהם בני אדם.
לפני 6 שנים היתה בארץ אינתיפאדה איומה. אני הייתי אז בת 9, היום אני בת 15.
הבה ואתאר לך חיים רגילים של ילדה בת 9, מתנחלת, מימים קשים בא"י, ימים שבהם הארץ היתה באמת שותת דם.
כשאתה בן 9 ורואה את ההורים שלך מתיישבים כל יום ליד הטלויזיה ומתחילים לבכות כי עוד 10 אנשים נרצחו היום, אתה לא מאוד מבין. רק מבים שקורה משהו לא טוב בארץ.
הפיגועים ממשיכים, הארץ מתמלאת דם של יהודים קדושים. לאט לאט זה מגיע גם למשפחה שלך. כשאתה בן 9 ומודיעים לך שאנשים משמשפחה שלך נרצחים, אתה לא מאוד מבין, רק מבין שמשהו מאוד לא טוב קרה, כי ההורים שלך לא אמורים להתמוטט מרוב צער, והאנשים שראית לפני שבוע לא אמורים להיות עכשיו בדרך לקבר.
כשאתה בן 9 ומודע לכך שהילד איתו שיחקת לפני שבוע אצל סבתא עכשיו אכול תולעים, בקבר, ושם הוא יישאר לנצח (עד לתחיית המתים) אתה מבין שזה לא אמור להיות ככה. כי 1/5 מהמשפחה שלך לא אמורים להיות עכשיו בקבר, כי המוח שלהם לא אמור להיות מרוסק בגלל מחבל ארור מסריח, וכי הם היו צריכים לחיות עד גיל 90 כמוני וכמוך, ולא למות בגיל 10.
ועד כאן עניין הכאב העצום, שאותו אי אפשר לתאר ואני לא מאחלת אפילו לאויבים שלי להרגיש.
כשאתה מגיע לגיל 15 אתה מתחיל לחקור, מחפש ומוצא את שמו של חיית האדם הארור המסריח שבגללו 1\5 מהמשפחה שלך בקבר, ובגללו יש חלל עצום במשפחה שלך, ובגללו ההורים שלך כל יום בוכים., ובגללו המשפחה שלך לא תחזור להיות כמו שהיתה מימים ימימה.
כשאתה עוצם עיניים ונזכר ביקיריך שנרצחו, ברגע הראשון אתה מתמלא כזה כאב, צער עצום שאותו לא ניתן לתאר במילים. כל מה שאתה רוצה הוא להגיע לגן עדן ולהיות יחד איתם... ברגע השני אתה מתמלא שנאה עצומה, שנאה כזאת שאותה לא ניתו לתאר במילים, לארור מסריח נתעב ארור שבגללו יקיריך עכשיו אכולי תולעים, בקבר, ולא יחזרו עוד לעולם.
אתה מבין שזה לא אמור להיות ככה. נמאס. פשוט נמאס. נמאס מהפיגועים. אני לא יודעת מה איתך, אבל אני שומעת על פיגוע ובוכה. כי כואב לי , וכואב לי עוד יותר כי אני יודעת שהמצב לא אמור להיות ככה. אתה מבין שזה לא אמור להיות ככה. שהאנשים מלאי האור שראית שבוע לפני כן אמורים להיות עכשיו איתך, לא בקבר. ועוד יותר כואב הלב כשאתה מבין שיש אחר ארור מתועב שאחרי לזה שעכשיו הם אכולי תולעים, ושלא יחזרו עוד לעולם.
ברגע הראשון אתה מתמלא כזה צער עצום, ברגע השני שנאה עצומה. והמילים לא מספיקות כדי לתאר עד כמה.
יש אנשים בארץ שחוו את השכול על בשרם, והסתכלו למוות בעיניים. הם אלו שצודקים בשנאה שלהם, השנאה שלהם היא אמיתית, מוצדת כמו שאין כמותה. שנאה לארור נתעב שריסק בשנייה את החיים שלהם. ואל תגיד לי שהשנאה לזה שהרס את חייך ורצח שליש מהמשפחה שלך היא לא מוצדקת.
אולי ההורים שלך לא בוכים כל יום, אולי אתה לא נקרא משפחה נפגעת טירור. אולי לך לא היה את היום שבו הודיעו לך שהאנשים שראית שבוע לפני כן עכשיו עם ראש מרוסק, שהילד איתו שחקת אצל סבתא עכשיו אכול תולעים. אולי אתה לא ראית את ההורים שלך מתמוטטים מרוב צער, אולי החיים שלך עדיין שלמים. אולי אין לכם חלל עצום במשפחה על אלו שלא יחזרו, ואצלך לא מדליקים כמה נרות כל שבת לזכרם של יקיריכם שנספו בפיגועים. אבל יש משפחות שכן. והשנאה הזאת לזה שהרס את החיים שלהן היא שנאה שאתה לעולם לא תבין. התגלמות השנאה הכי שנאתית שיש. והיא שנאה מוצדקת שאין כמוהה. וכואב לי הלב עליך שאתה חושב שאנחנו שונאים את הערבים סתם. אנחנו שונאים את החיות אדם שריסקו את החיים שלנו, שרצחו בשניה אנשים צדיקים שלא מגיע להם למות.
וכן, יש שנאה. שנאה עצומה. בוא נגיד שאם אותו מחבל ארור היה פה, הייתי לוקחת מקלף, מקלפת את העור שלו ותולה לייבוש. אח"כ הייתי חוקחת מספריים וקוצצת את האצבעות שלו. אח"כ הייתי מרסקת את המוח שלו בבלנדר, ואז נותת שהציפורים יכרסמו. (למרות שמסכנות הציפורים- בטח הן יקיאו מהגועל נפש מרוכז שנקרא 'מוחו את אחמד'..)
אולי זה נשמע קצת מגעיל התיאורים, אבל תאמין לי שהסבל של משפחות נפגעות הטירור לא משתווה לכאב ולצער שניראה בתיאורי המלבבים מה הייתי עושה למחבל. זה צער בלתי יתואר, דברים שלעולם לא תבין. שנאה כזאת שכל מה שאתה רוצה כשאתה חושב על המחבל זה למות, כי אין בל מקום להכיל את כל הכאב על יקיריך שעכשיו בקבר ולעולם לא יחזרו. ובבקשה עכשיו תשתוק ותפסיק לטעון שאנחנו שונאים את הערבים סתם.
ההורים שלי בחיים לא למדו אותי לשנוא אף אדם בעולם. אנחנו לא קיצוניים, בכלל לא. ההורים שלי שוחרי שלום. ובוא נגיד שאם היה מובטח שאם יפנו את כל היישוב שלנו ימנע פיגוע, ימנע מוות מבנאדם אחד, היינו מתפנים ברצון. אבל הבעיה היא שאנחנו למודי ניסיון וסבל הרבה יותר ממך. אנחנו מבינים. אנחנו מבינים שעכשיו לא אמור לבוא הצער על האכזרים השפלים, אלא השנאה העצומה.
אני החלטטתי לשנוא אותם בכל נפשי ומאודי כשהחלו תקופות הפיגועים. ובמיוחד כשהפיגועים התקרבו אלינו בקרוב ממש. כי כשאנשים מהארץ שלך נרצחים זה כואב מאוד, אבל אתה איכשהו שכוח וממשיך בסדר היום. כשזה מגיע למשפחה שלך, לבית שלך, ליישוב שלך, אתה כבר לא יכול יותר. הצער גדול מידי. אתה מתמלא בכזאת שנאה, הרגשה שחייבים לעשות משהו. פשוט נמאססס!!!
תחזור לפה אחרי שתתפכח, חתיכת יפה נפש שפל.
עלק "חוקר"... אתה נשמע גג בן 15...=)
עושה דוקטורט בלחקור אותנו, אה?
אידיוט.
