אני רעבה כל הזמן. שום דבר לא משביע אותי. עליתי 25 קילו בשנה. כל הבגדים שלי קטנים עליי.
ומאז תחילת החופש הגדול אין אוכל בבית כי ההורים שלי גילו שאין להם כסף. אז יופי, זוג ילדים שילדו עשרה ילדים בלי ללמוד משהו שמרוויחים ממנו, צאו לכם לאכול בחוץ כשהבת שלכם גוועת מרעב בבית.
סבתא כל הזמן שולחת לנו אוכל, וזה יופי לכולם, אבל אני לא מסוגלת לאכול תפוחים רקובים, גבינה צהובה שהייתה בחוץ יומיים ולחם מלפני שבוע ששרד הקפאה הפשרה ושוב הקפאה. אני רעבה! אני רעבה ואין לי גרוש לקנות משהו לאכול כי אני בחובות של 9000 שח בגלל הספר המטומטם הזה.
יש בבית ביצים וגבינה ולחם (באמת שזהו) אבל אכלתי את זה גם לארוחת בוקר, ולארוחת ערב של אתמול ולכל ארוחות הבוקר והערב בשנים האחרונות. אני צריכה גיוון. אתמול העזתי ובישלתי חמישים גרם פסטה. אבל פסטה זה משמין ובכל השנה האחרונה אכלתי כל יום פסטה.
עברתי על כל המטבח. אין עוד מה לאכול. בפעם הבאה שהם קונים משהו מיותר או יוצאים לאכול בחוץ רק שניהם, אני הולכת לדווח עליהם במשטרה כעל הורים מזניחים ואי כשירים.
אני ברצינות חושבת למכור את המחשב שלי ואת כל הספרים שלי.
אין לי מספיק בגדים וגם אם הם אומרים לי שהם יקנו לי אני לא מוכנה לקחת מהם כסף, הם אומרים בפירוש שאין להם.
לא עשינו החופש כלום. ישנו אצל סבא וסבתא שלושה ימים. עשרה ילדים, אחר כך הם מתפלאים למה כולם עצבניים ובוכים כל היום. מטומטמים, אנחנו סגורים בבית קטן מדי חודשיים ברצף.
וכאילו כל זה לא מספיק, הטיפול שלי עולה הון (450 כל פגישה) ונסיעות כמובן והלימודים שנה הבאה ואין לי מספיק בגדים ואני לא יכולה לקנות שום דבר שאני צריכה ויש לי בעיות שאני חא מאחלת לאף אחד. עם דיכאון עוד אפשר להתמודד, אבל תסביך האדיפוס הזה גורם לגוף שלי דברים מזוויעים ולדמיון שלי להרוג אותי. ומיסופוניה, ישו, המיסופוניה הזו גורמת לי לרצות לגור ברחוב ולגסוס מרעב וזהו.
אני רעבה, אני כל כך רעבה, ואין אנשים להגיד להם את זה כי אין לי חברות אז אני כותבת את זה איפה שאנשים שאני לא מכירה יכולים לקרוא ולרחם עליי או לחשוב שאני פתטית, זה לא משנה.
אם מישהו יעז להזכיר את המילה אלוהים אני אקלל אותו. אלוהים לא קיים, ואם הוא כן אז הוא ישות רעה ואכזרית מאוד.
אני רוצה למות ואני לא יכולה להתאבד או לאשפז את עצמי אז אני תקועה בבית קטן עם עוד אחד עשר אנשים, כל אחד יותר מעצבן מהשני, בלי אוכל, לא התקלחתי מיום שישי כי קשה לי לצאת מהמיטה ומקלחות מזכירות לי שואה, כשהדבר היחיד שאני מצליחה לזכור זה את אימא שלי אומרת לי שאני מכאיבה להם.
ומאז תחילת החופש הגדול אין אוכל בבית כי ההורים שלי גילו שאין להם כסף. אז יופי, זוג ילדים שילדו עשרה ילדים בלי ללמוד משהו שמרוויחים ממנו, צאו לכם לאכול בחוץ כשהבת שלכם גוועת מרעב בבית.
סבתא כל הזמן שולחת לנו אוכל, וזה יופי לכולם, אבל אני לא מסוגלת לאכול תפוחים רקובים, גבינה צהובה שהייתה בחוץ יומיים ולחם מלפני שבוע ששרד הקפאה הפשרה ושוב הקפאה. אני רעבה! אני רעבה ואין לי גרוש לקנות משהו לאכול כי אני בחובות של 9000 שח בגלל הספר המטומטם הזה.
יש בבית ביצים וגבינה ולחם (באמת שזהו) אבל אכלתי את זה גם לארוחת בוקר, ולארוחת ערב של אתמול ולכל ארוחות הבוקר והערב בשנים האחרונות. אני צריכה גיוון. אתמול העזתי ובישלתי חמישים גרם פסטה. אבל פסטה זה משמין ובכל השנה האחרונה אכלתי כל יום פסטה.
עברתי על כל המטבח. אין עוד מה לאכול. בפעם הבאה שהם קונים משהו מיותר או יוצאים לאכול בחוץ רק שניהם, אני הולכת לדווח עליהם במשטרה כעל הורים מזניחים ואי כשירים.
אני ברצינות חושבת למכור את המחשב שלי ואת כל הספרים שלי.
אין לי מספיק בגדים וגם אם הם אומרים לי שהם יקנו לי אני לא מוכנה לקחת מהם כסף, הם אומרים בפירוש שאין להם.
לא עשינו החופש כלום. ישנו אצל סבא וסבתא שלושה ימים. עשרה ילדים, אחר כך הם מתפלאים למה כולם עצבניים ובוכים כל היום. מטומטמים, אנחנו סגורים בבית קטן מדי חודשיים ברצף.
וכאילו כל זה לא מספיק, הטיפול שלי עולה הון (450 כל פגישה) ונסיעות כמובן והלימודים שנה הבאה ואין לי מספיק בגדים ואני לא יכולה לקנות שום דבר שאני צריכה ויש לי בעיות שאני חא מאחלת לאף אחד. עם דיכאון עוד אפשר להתמודד, אבל תסביך האדיפוס הזה גורם לגוף שלי דברים מזוויעים ולדמיון שלי להרוג אותי. ומיסופוניה, ישו, המיסופוניה הזו גורמת לי לרצות לגור ברחוב ולגסוס מרעב וזהו.
אני רעבה, אני כל כך רעבה, ואין אנשים להגיד להם את זה כי אין לי חברות אז אני כותבת את זה איפה שאנשים שאני לא מכירה יכולים לקרוא ולרחם עליי או לחשוב שאני פתטית, זה לא משנה.
אם מישהו יעז להזכיר את המילה אלוהים אני אקלל אותו. אלוהים לא קיים, ואם הוא כן אז הוא ישות רעה ואכזרית מאוד.
אני רוצה למות ואני לא יכולה להתאבד או לאשפז את עצמי אז אני תקועה בבית קטן עם עוד אחד עשר אנשים, כל אחד יותר מעצבן מהשני, בלי אוכל, לא התקלחתי מיום שישי כי קשה לי לצאת מהמיטה ומקלחות מזכירות לי שואה, כשהדבר היחיד שאני מצליחה לזכור זה את אימא שלי אומרת לי שאני מכאיבה להם.
חחח