עייפתי מלהסיח דעתי בהבלי העולם
ולהתחיל ולנסות מהתחלה
קשר חדש ולהתחבר לעוד חברה
הקיץ הזה החלטתי להרפות ולהרים ידיים
לא לרדוף אחרי דברים שיסיחו
יהיו כאלה שיגידו שזה לא בריא לשקוע
ואחרים יעודדו לצאת ולשמוח
אך ליבי, ליבי עייף
רוצה להתחבר ולכאוב כאביי מבלי לנסות לטשטש
לזרום עם מה שיבוא מבלי להתאמץ.
וזה קשה ומלווה בבכי ותהיות.
אבל באמת שעייפתי למלנסות
ולראות איך מאמציי הופכים להר של זכרונות
כל קומה שבניתי קידמה אותי, אני בטוחה
אז תסביר לי אלוקיי, איך זה שאני עדיין בודדה?!?!
ולמרות שזאת תשוקתי העיקרית,
אני לא מדברת פה רק על חתן
מאמינה בך ה' שהוא יגיע הכי בזמן.
אבל כל הלבד שעוטף אותי בדרך אליו,
וכל חברה טובה שהייתה ועוד אחת שהתחלנו להתחבר
ברוך ה' מתחתנת, וכבר הולכת לה למקום אחר
שמחה מאוד ה' ואני מרגישה
שבאיזשהו מקום אני סגולה לחתונה
רק גלה לי אלוקיי, מתי הסגולה תחל גם עליי?
מתפללת שלא אהיה כמו הסנדלר
לא רוצה להישאר ללא נעליים לרגליי.
ונתת לי הרבה מתנות
אני מודה לך עליהן כל יום.
ואני קצת מודעת אז סליחה על חוסר הענווה-
אני בחורה טובה, מוערכת ושמחה. מקבלת הרבה אהבה מהסביבה.
אז למה כל מחמאה במקום לשמח
גורמת לי לחשוב ולפחד
איך זה שעם כל הטוב הזה
אני מרגישה ששום דבר לא הולך?
בניתי את דרכי בשתי ידיי
ואני שמחה עליה ועל התוצאות שהתביעה בנפשי
ועם זאת, הבדידות אותי לא עוזבת
ומרגישה את כל עין מסביבי שואלת:
" איך זה שאת עדיין לבד, אם יש לך את הכל"?
נסתרות דרכך אלוקיי
ואם משהו טוב בכל זאת יצא מהבדידות
זאת קרבתי אליך אלוקיי,
מתפללת בכל כוחי, אל תעזבני.
תהיה איתי תמיד.
אמן!! כולנו בעז"ה


