הילד יושב עלי מדבר איתי ושואל דברים על הנוף. בקלות ניתן לחשוב שזהו הילד שלי.
אך נראה כי לבחור שממולי זה לא מפריע.
הוא שולח חיוכים קטנים.
ועוקב אחר תנועותיי עם מבטו.
אני מרימה עיינים וגורמת ושלו לברוח לצד.
בפעם השניה שאני תופסת אותו עייניו כבר לא בורחות. אלה חודרות לשלי.
הוא מחייך ועונה לילד על שאלה.
אני מרכינה מבט וחושבת
איך זה לא מאיים עליך ? איך זה לא מפחיד אותך ?
על רובם זה עובד.
הילד מעלים אותם בקלות.
כל שנותר לי הוא להרים מבט ולהתמודד עם האתגר .. לטוב ולרע
