אני אמצא
מחסן נטוש
באיזה חור נסתר.
רחוק מכולם ומהעולם
שאני אוכל להיות בו תמיד.
בלי שאפאחד ידע.
ויסתכל.
בלי שאצטרך לחפש לאן ללכת.
איפה להיות.
ואני אקח אוכל מהשוק בסוף היום
כמו אותם קבצנים.
אנתק את הפלאפון. אתנתק מכולם.
וככה אחיה.
הומלס קוראים לזה.
יום אחד.
אחיה לעצמי. עם עצמי.
שיהיה בלי תנאים.
כבר לא אכפת לי.
גם ככה אין אופציה נורמלית לטווח הארוך.
ככה לפחות אצטרך להתמודד רק איתי.
ורק אני אצטרך להתמודד עם עצמי.
וזהו.
בקרוב זה לא יקרה.
לצערי.
אבל בסוף זה כן.
או נורא מזה.
טוב כבר לא יהיה פה.
מה קורה איתי?
לא יודעת.
