אז ככה- (בוא ננסה לעשות אתזה פרקטי..)
לפני חודשיים נפגשתי(18) בפעם הראשונה (בשידוך). אחרי פגישה שלישית הרגשתי שאין התאמה, התייעצתי וחתכתי בסופו של דבר. אפשר לומר שעבורי זאת הייתה חוויה לא נעימה, לזרוק מישהו-שבמקרה הנוכחי הרגיש ההפך ממני..
כשהרגשתי שקצת התאוששתי פניתי לאחת ההצעות שהגיעו אליי במשך ההפסקה שביקשתי לעצמי, בערך אחרי חודש..
הפעם נפגשנו רק שתי פגישות, ואת השנייה שבהן בכלל לא רציתי, ובכל זאת המשכתי בעקבות התייעצות עם השדכנית ועוד, וגם בגלל הכלל הידוע שלא חותכים לפני לפחות שתי פגישות. הגעתי לפגישה בהרגשה רעה מאוד, לא הבנתי מה אני עושה. ערב אחכ חתכתי.. שוב, לא נעים בכלל.. בלשון המעטה.
הרגשתי שלא מכירים אותי, לא מבינים אותי, רואים בי משהו שאני לא.. זה שבר לי את הרוח.
אפשר לומר שכל החוויה הזאת חדשה לי, כל חיי עברו עליי בהפרדה מלאה מבני גילי, ומעולם לא נקרתה בדרכי הסיטואציה בה שיחנשתי עם גבר. מלבד הזרות שבדבר, יש גם העניין הרגשי-כוחות הנפש שגוייסו למען המטרה היו גדולים, ואחרי כל פגישה מצאתי עצמי ממוטטת, מנותקת רגשית וחסרת אנרגיות לחלוטין.
לפני כמה ימים קיבלתי שוב הצעה מאדם מאוד קרוב (הצעה שנדחתה שנה קודם), הפעם בניגוד לפעמים הקודמות הוא מכיר היטב את הבחור.
ההצעה נשמעת ממש ממש טובה. אבל אני מרוקנת מכוחות. אני פוחדת לקלקל, וגם פוחדת מעוד כשלון..
חשבתי לקחת עוד הפסקה קטנה, אבל קרוביי חוששים שזה יזיק מיועיל.
עוד דילמה העומדת על הפרק היא שנת השירות שאני עומדת להתחיל..
אני מאוד רוצה להתחתן. מאמינה בלב שלם שמה שצריך לקרות יקרה, אבל גם לא רוצה למסמס את השפע שפותח לי ריבונו של עולם.
אשמח לשמוע מה לדעתכם עליי לעשות, ויותר מכך איך אוכל לשפר את ההרגשה שלי. האם אתם מזדהים עם התחושה שלאחר הפגישות?
הכל אצלי חדש, מה שתוכלו לתת לי לדרך יעזור. תבורכו..
)