שנים.
שנים שהלב שלך היה סגור במנעול ובריח.
שאפאחד לא ידע שום כלום מה יש בפנים.
גם לא את הדברים הכי פשוטים.
ולאט לאט.
מאד לאט.
עברת תהליך.
למדת לפתוח.
בצורה חלקית מאד אבל קצת כן.
קצת ועוד קצת.
ובסופו של דבר, למרות שזה הכי הכאיב לך בעולם,
זה עזר לך להתקדם בחיים. המון.
מי כמוך יודעת?
אז למה?
למה את מתעקשת לנעול את הכל מחדש?
למה את מסה להחזיר הכל אחורה?
ומה שמדהים,
זה איך שרואים את ההשפעה של זה עלייך בחיים.
ככל שאת נועלת יותר, את מצליחה פחות.
את גם ככה בוררת את האנשים סביבך בפינצטה.
ולמרות זאת מרחיקה את כולם?
למה?
יש את התשובה הידועה. עוד מאז. אבל את יודעת שהיא לא נכונה. שהיא לא באמת תשובה אמיתית. שאין בה כלום חוץ מעוד משפט של כאב עצמי.
את מתעקשת להפוך אותה לנכונה. הדרך הזאת זה המסלול הבטוח לכך.
אני רוצה להגיד לך
שתבכי. תצרחי. תוציאי הכל.
בלב כבר אין מקום.
אבל אין כבר עם מי לדבר.