קמתי מאוחר, התארגנתי, יצאתי.
בתחנה ראיתי את יהודה. נסיעה.
ירדנו, הלכנו לדף, חתמנו, פגשנו עוד מישהי, ועוד מישהי.
התחלנו ללכת לכיוון העיר, עד שההיא קראה לנו והיינו צריכות לעזור לה לארגן את ההתוועדות.
היה ממש נחמד בהתוועדות. למדתי מלא דברים חדשים.
בסוף אירגנו והלכנו ברגל למרכזית, שם חתמנו כולם וציירנו על הדלת.
סלפי רגליים עם חמודי.
ירדנו ללמוה פיתאום קלטנו שלא ברכנו, אז התיישבנו וברכנו ברכהז. אנחנו באות לעלות פיתאום אני שומעת מישהי קוראת בשמי. זאת הייתה היא.
אני חולה עליה. נשארה חמודה כמו שהיא הייתה. התגעגעתי אליה באמת. ויותר מזה התרגשתי לראות שהיא התגעגעה אלי. היא אפילו הציגה אותי בפני החבר שלה.
הלכנו לעיר, חיפשנו חולצות, שתינו אייסקפה, ראינו עוד מישהי, צחקנו, וחזרנו הביתה.

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)