אבל אני יכול להעיד על עצמי שהרווקות המאוחרת לא גורמת לי לבכות עם ה'.

כשהייתי צעיר הייתי הרבה יותר מחובר...

כנראה שכל אחד והעניין שלו

אנחנו עוד לא יודעים באמת מה זה כאב על השכינה.

שאף רווק לא ידמיין שהצער הפרטי שלו גורם לו להשתתף בצער הכללי.

אדם צריך להיות שמח כל היום כדי להגיע לחצות ולבכות על החורבן.

כמו שכתבתי בתגובה אחרת פה, לא לחינם חז"ל אמרו, וזאת ההלכה ששליח ציבור בימים נוראים צריך להיות נשוי ועם ילדים, כי דווקא לאדם כזה יש לב נשבר.

או גם העובדה שאז אחוז הרווקים בגיל מבוגר היה נמוך עד אפסי?

ממש מוזר לי שרק לאדם נשוי יש לב נשבר.

כאב של אדם נשוי יכול להתחלק לשניים...

אין אפשרות לחשב כאב, בטח לא לפי המעמד של האדם.

יש נשואים שהחיים שלהם תותים, ויש רווקים שעוברים עליהם צרות צרורות

במ"ב כתוב טעם אחר:

"דומיא דכהן גדול, שהיו מכינים לו אשה אחרת, ושתהיה לו אשה, לשומרו מן החטא.

ופשוט, דאם מזדמן לו שנים, אחד שהוא בן תורה וירא חטא ואין לו אלו הפרטים, והשני הוא איש פשוט והוא נשוי ויותר מבן שלושים, הבן תורה קודם."

יא – החזן בימים הנוראים | פניני הלכה

בימי תענית על גשמים שנעצרו, השתדלו שבנוסף לכל המעלות שנזכרו, יהיה החזן עני ומטופל בילדים ואין לו במה לפרנסם ויש לו יגיעה בשדה, שסבלו מהבצורת גדול. וכן כאשר התפללו על צרות אחרות, השתדלו שיהיה החזן אחד מאלו שסובלים באופן אישי מהצער שעליו מתפללים, או אחד ממנהיגי הציבור שנושא בעול הציבור (תענית טז, א; מ"ב תקפא, י).

אני זוכר שזה גם על ימים נוראיים, צריך להסתכל שם.

בכל מקרה, הראיה שלי נשארת בעינה. דווקא שהוא מטופל בילדים ויש לו קושי לפרנסם יש לו לב נשבר. מה שאין לרווק

אבל זה דווקא בתפילה על צרה מסויימת, כי מחפשים מישהו שסובל מהצרה

(והעניין הוא לא שיהיה נשוי הוא יכול להיות גם אלמן/גרוש, צריך שיהיו לו ילדים ויהיה לו קושי לפרנסם)

בימים נוראים אין את הטעם הזה (ולכן גם מספיק נשוי בלי ילדים).

השורה התחתונה היא שכשחז"ל רצו אדם שמצטער, הם אמרו נשוי! עם ילדים ועני.

לא רווק עני. לא רווק עם ילדים. לא רווק עם ילדים ועני. אפילו שהוא אחד מהציבור ומצטער.

לגבי ההלכה בימים הנוראים, כנראה שאתה צודק וחיברתי את שתי ההלכות. אבדוק בלי נדר כדי לתקן את המעוות.

כתוב  מטופל בילדים ועני

שהצרה נוגעת לו באופן אישי, בגלל הילדים והקושי לפרנס.

זו דוגמא לאדם שמצטער ולא הגדרה לאדם כזה.

חז"ל לא דיברו בתל אביב

מאמר מעניין.

בכל אופן, השאלה מתעורררת ומכאן שנשוי עדיף על רווק. גם אם תאמר שגרוש או אלמן עם ילדים זה עניין בפני עצמו, ודאי שלא דיברו בעוברי עבירה

ואני לא מוחל לך על העקיצה עד אחרי יו"כ

בכל מקרה, לרווק לא יותר קשה מלנשוי

יש לו טפלים ואין לו במה להתפרנס שלבו דואג עליו [והוא צריך לקרות מקירות לבו עליהן].

רק בימים נוראים יש עניין מיוחד בנשוי, וזה לא קשור ללב נשבר אלא למה שציטטתי מהמ"ב.

לא ברווק שעבר עבירה ואנחנו מנסים להגיד פה שרווק יכול להיות עדיף.

הוא לא.

בכל מקרה תנאי לכך שיהיו לו ילדים ויצטער (בתעניות, כבר היטינו את הדיון לראיה) הוא שיהיה נשוי.

יצוייר לך שחז"ל היו אומרים לרווק עם ילדים לעלות? ודאי שלא. מכאן עדיין שלנשוי, שיש לו ילדים, יש קושי יותר גדול.

מכאן שלרווק אין נסיון גדול יותר מרוב האנשים הנשואים (שהם כאלה שיש להם ילדים).

הראיה שלי בעינה עומדת. רווק הוא לא תכלית כל היסורים כולם.

גם לפי התשובה שהביא @טיפות של אורלא מדובר ברווק, למרות שכרגע אני מביא את הראיה מתעניות

אני מסכים איתך שאין יתרון מיוחד לרווק, אבל אני לא מסכים איתך שלנשוי יש יותר לב נשבר.

הגמ' בתענית מדברת על תפילות בעצירת גשמים וכתובת מי עדיף שיהיה חזן, אחד מהם הוא שיהיו לו ילדים שהוא צריך לפרנסם. רש"י מסביר לך בדיוק מה היתרון בו- לא שהוא נשוי אלא שהוא יותר מצטער מאחרים מהעובדה שאין גשם.  אם היו מתפללים לדוג' על עקרות היו בוחרים מישהו שאין לו ילדים, אם היו מתפללים על הגלות אז לא היה יתרון לנשוי או לאבא לילדים על פני רווק.

(אגב, אם יש מישהו נשוי עם ילדים גדולים שהוא לא צריך לפרנסם, גם אותו לא היו לוקחים לתפילה על בצורת)

ומה הקשר בעל עבירה? יש גם אלמנים או גרושים עם ילדים.

רק בימים נוראים יש עניין בנשוי, וזה לא קשור ללב נשבר אלא למה שהכל בו כותב והרמ"א מביא אותו להלכה:

"דומיא דכהן גדול שהיו מכינים לו אשה אחרת, שתהיה לו אשה לשומרו מן החטא".

אין דבר כזה רווק עם ילדים. בטח לא אחד שיעלה להיות שליח ציבור.

אלמן וגרוש אינם רווקים.

כלומר שגם אם הדבר תלוי דווקא בעובדה שיש ילדים, אז עצם הנישואים הוא זה שמביא את האדם למצב שבו הוא יכול להשתתף עם הציבור.

ולמה אני אומר כך? כי בוודאי שיש רווק עני, ועדיין, למרות שבוודאי יתכן שהוא סובל, ושיש לו שדות שעלולים ללכת לאיבוד, אמרו שדווקא בבעל ילדים יש עניין ולא ברווק, עני ומצטער ככל שיהיה.

בסופו של דבר אתה סובר כמוני

אבל לא מה שרש"י בתענית והכל בו לגבי ימים נוראים כותבים.

גם רווק עני סובל, אבל נשוי עם ילדים עני סובל הרבה יותר..

במאמר שטיפות של אור הביא מצטטים משות:

אך בשו"ת בשמים ראש (סימן ע', הובא בשדי חמד) כתב: "אשר שאלוני במי שאין לו אשה ובנים, מהו להעמידו בר"ה ויו"כ לפני התיבה, (והשיב) כי ליכא אחרינא דעדיף מיניה בהבנת התפילה וביראת חטאו, פשיטא שמעמידין את זה, דהאי דמחזירין אחר הנשוי הוא סילסול בעלמא לעשותו דוגמת כהן גדול, אבל זהו העיקר".

אין שום יתרון מיוחד בנשוי על פני רווק מצד לב נשבר או השתתפות עם הציבור, בזה אני חולק עלייך.

אתה אומר שהם לא כתבו כמו שאני מדייק, ואז מדייק מדבריהם בדיוק את מה שאני אומר?

מה שטיפות של מים הביא הוא לגבי ימים נוראים, וכבר הסטנו את הדיון משם (זאת פעם שלישית שאני כותב את זה). התבלבלתי בין ימים נוראים לבין תענית. הפסקנו לדון בימים נוראים.

אתה טוען שיש לנשוי יותר לב נשבר מרווק, אני טוען שאם זה היה כך רש"י היה כותב שזה הטעם שמחפשים אבא לילדים, במקום לכתוב טעם אחר שהוא מרגיש יותר את הצער.

ואם לנשוי יש יותר לב נשבר אז גם בימים נוראים היו מחפשים נשוי מהסיבה הזאת, ולא מהסיבה שציטטתי.

אני מרגיש שאני חוזר על עצמי..

אז אני עוצר פה ב"נ.

לא כתבת את זה: "גם רווק עני סובל, אבל נשוי עם ילדים עני סובל הרבה יותר.."?

זה שלא הביאו את הטעם בימים נוראים, זה עניין אחר. אבל הדיוק הזה ברש"י פשוט.

אם זה הפשט? לא, כנראה שזה וורט. אבל ברור לי ולך שלרווק יש הרבה פחות נסיונות מלנשוי.

התכוונתי שאם היה רווק מאוחר בתקופת חז"ל היו משנים את המשנה. זה פלפול יפה, אבל אני לא מסכים איתו.

איזה מצחיק אתה!! רק עכשיו הבנת למה לא הסכמת איתי. התפלאתי באמת.

היו הרבה רווקים מאורחים בזמנם, ולא הזכירו אותם.

הרווקות המאוחר לא הומצאה בימינו, היא פשוט הפכה לרחבה מאוד

ההפך, צרת רבים חצי נחמה (ה"פליי" על הנחמת שוטים המקורי).

זה בוודאי לא קשור. הצער של רווק מאוחר היה יותר קשה אז, הוא היה עומד בפני עצמו. מסכן. בודד.

היו רווקים שסבלו הרבה יותר צער בזמנם, וחכמים לא אמרו ככה.

בס"ד

זה לא משנה את הלוגיקה שאתה מתעקש להתעלם ממנה משום מה.

ויש מקום לדייק כמו שאמרתי (גם אם נגיד שזה וורט). בסדר, שרוי בלא שמחה. כמה אנשים היום שרויים בשמחה? חצי אדם? מי בכלל זוכר מה זה שמחה. רבי נחמן אמר שזאת העבודה הכי קשה שיש, כמה נשואים יעידו על עצמם שהשלימו אותה?

ופשוט שלא קשה לרווק יותר מלנשוי. הכלל הזה לא הגיוני, ולא יכול להיות הגיוני.

אדם לא נמדד לפי הרווקות או הנישואים שלו.

לכל פרט יש את תיק הצרות שלו. יש רווקים שחיים טוב, יש נשואים שחיים לא טוב. וכן להיפך.

איך בדיוק אפשר לחלוק על מה שאני אומר פה? זה פשוט!

נכון שזה נסיון קשה מאוד ומצער כי מרגישים לבד. אבל מה זה לעומת החרדות שיש לך על הילדים שלך? הפחד מלאכזב את אשתך? הצורך להקפיד על קדושה בבית?

רגשית, קשה לנו יותר מלנשואים, אנחנו חצויים. אבל צריך להודות על האמת, לנשואים הרבה יותר קשה בפועל. ויש כאלה שהנסיונות שלהם, גם רגשית, הרבה יותר גדולים משל רווק, לצערנו.

לאחד זה יותר קשה ולשני משהו אחר...

אתה חושב ובטוח שלך בתור רווק יש חיים קלים כי אין חרדות וכ' וכ'

ואחד יעדיף את החרדות האלה שאחרי הכל הם חלק אינטגרלי מההתקדמות בחיים,

וקצת אמונה תעזור גם שם,

למול הפחד הייאוש וניסיונות הנפל של הרווקים וההרגשה של אי ההתקדמות...

ואני לא חושבת שאפשר לחלק את זה לרגשות ומעשים.

יש רווקים שהבפועל שלהם קשה אפילו יותר,

כל אחד עם הסל שלו.

וא"א לקבוע למי יותר קשה.

תחרות מצחיקה.

חכמה!

פשוט להתבכיין כי אתה רווק, ואני אומר את זה בתור רווק בכיין, זאת בכיינות

אז מאד כואב לו.

זה שכשהוא יהיה נשוי יהיה לו עוד מלא דברים לדאוג ולכאוב בגללם,

פשוט לא קשור.

לא הבנתי מה הבחירה במילה להתבכיין.

ברור שיש אנשים שעוברים נסיונות שלא קשורים לרווקות או חיי נישואים, אבל מה שנוגע להם, מי שחושב שהוא מסכן וכל הנשואים חיים בקלות.........

טוב זו חשיבה שטחית ומצחיקה.

כל אחד והקושי שלו.

חשבתי שהתכוונת שבאופן כללי רווקים מתבכיינים,

 כי לנשואים יותר קשה.

הכל טוב.

לא סתם התורה אומרת שבימים נוראים צריך שליח ציבור נשוי, עם ילדים ועם עול פרנסה.

דווקא לאדם כזה יש לב נשבר.

לאנשים מהזן הרווק פשוט אין, לא יעזרו כל הוורטים היפים.

אנחנו בצד שעוד לא התחיל את עבודת השם האמיתית אפילו

חצי אדם לא מתחיל את עבודת השם שלו.

לא יודע אם אני מקבל את זה לחלוטין, אבל ציטטתי מה שנאמר שם

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת

לפעמים רק צריך להחליף כמה אותיות בראש, כמו הדוגמה המפורסמת 'מחשבה-בשמחה'.

בעז"ה בקרוב ממש!

אפשר עדיין להתפלל ולבקש ליד החנוכיה אפילו שהיא כבויה

בע"ה

לשנה הבאה נר איש וביתו

מתוך בריאות ושמחה#

שהתפללתי עליך לישועה שלמה ב"ה.

ניכר שאתה עובר קושי מאוד גדול, תקופה ממושכת

מקווה שאתה מוצא גם בחיים האמיתיים כתובת מיטיבה שתעזור לך ותלווה אותך דרך קושי זה

חזק ואמץ

ב"ה שתראה אור גדול במהרה ממש

"קווה אל ה'

חזק ויאמץ ליבך

וקווה אל ה'"