אביאל,
אני יודעת שאתה בטח לא רוצה לשמוע ממני. אבל אמרת לי פעם שאני צריכה לדאוג גם לעצמי, לא רק לאחרים. אז הנה אני עושה את זה. הנה אני כותבת לך, אחרי חודש שלם של דממת אלחוט.
אני אהיה בת תשע עשרה בעוד שבועיים, ואני שונאת את המחשבה שלא תהיה שם לחבק אותי, או לפחות לומר לי מילה טובה, כששוב אחגוג לבד עם אייס קפה בארומה. אתה היית מזמין כריך עם חביתה, מתפנק עם קרואסון. לא מפחד לבקש שיוציאו עוגה מהמטבח, כי יש פה ילדונת שחוגגת באמצע החורף את היווצרות האש שהיא אני.
אמרת שאני אש, שאני יכולה להגיע לכל מקום תוך שניות, אם אעז להביט קדימה.
אני עושה את זה עכשיו, אתה יודע? אני מציירת ברחובות אנשים עם מזוודות, מנסה לא לחשוב לאן הם בורחים.
אם הייתי יכולה, הייתי טסה לפריז. אני יודעת שזה קלישאתי וצפוי, אבל אני כל כך רוצה להביט פעם מקרוב באייפל הזה שכולם מדברים עליו.
לא הספקנו לדבר הרבה. לא הצלחתי לספר לך על כל החלקים שבי. אז כשגילית שאני לא מתכננת לכבוש את העולם, אמרת שאולי כדאי שלא נמשיך את מה שהתחלנו.
זו אפילו לא הייתה מערכת יחסים רומנטית. אלו היו אנחנו, שני עולמות, שמצאו אחד את השני והתרחקו ברגע של כאב.
תמיד היית אומר שיום אחד נעז להגשים את עצמנו, כיחידים וכזוג, ואני רק חיכיתי שתבקש ממני לצאת איתך לדייט. לא ידעתי שאתה רוצה שאני אעשה את הצעד. שאחלום מעבר לגבולות בלוק הציור שלי.
אני עוד לא בת תשע עשרה, וכבר הספקתי לאבד את האיש הכי יקר, הכי חשוב והכי אהוב שפגשתי מעולם.
היית צוחק כל כך אם היית רואה אותי עכשיו. יושבת על אדן החלון, מביטה בטיפות הגשם מרטיבות את הכביש והאצבעות שלי רועדות מרוב געגוע. היית אומר שאני חיה את החיים הרומנטיים שלי עם עצמי.
רציתי לחיות אותם איתך, אביאל. רציתי להחזיק לך את היד, להתבונן עמוק בתוך העיניים החומות שלך וללחוש לך שאני אוהבת אותך.
אוהבת, אביאל. לא עוד ילדה עיוורת שתולה פוסטרים של ג'סטין ביבר מעל המיטה שלה. אוהבת. הייתי מתחתנת איתך ברגע זה, אם היית מבקש.
אני יודעת שרצית שאעז לחלום. שאעז להגשים. אבל אולי הייתי צריכה אותך איתי בתוך כל זה. אולי היה כדאי שתיתן לי יד כשאני נופלת וקמה וממשיכה ללכת.
אני לא יודעת למה לא ביקשתי שתישאר. אולי פחדתי לחלום, אולי פחדתי להיפגע. אבל עכשיו אני אוזרת אומץ.
אני יודעת שאתה בטח לא רוצה לשמוע ממני, אבל אני רוצה שתדע. אני רוצה להגיד. אני רוצה להנכיח את המילים האלו בעולם.
אני אוהבת אותך, אביאל.
שולחת לך חיבוק, אם תרצה, ונעימה של צחוק מתגלגל,
מיקה.

היי עומרי, היי לונה שבטח יושבת לידו ומנשנשת שאריות של עוגיות כלבים.
איך החופש בקיבוץ? ריח הפרות משרה עליך מוזה? אתה כותב הרבה?
אלו הרבה שאלות להתמודד איתן, אבל השארת אותי מתוחה בתל אביב ונסעת כדי למצוא את עצמך באיזה קיבוץ נידח בצפון. אני יודעת שאין לך כסף להודו, אבל עדיין הייתי ממליצה על איזו ירוחם דרומית מאשר קיבוץ נידח בצפון.
ולא שאכפת לי מקיבוצים או מקומות נידחים, את הצפון אני אפילו אוהבת. אבל בקיבוץ הספציפי שבו אתה יושב עם לונה כדי לכתוב, גרים ההורים שלך.
ונכון שכבר דיברנו על זה, והבטחת לי שהם לא ימשכו אותך בחזרה לקיבוץ, אבל אף בחורה לא תסתכן בלאבד את הגבר שרץ איתה כל ערב על החוף.
וזו לא רק העובדה שאנחנו ממש חיים יחד, מגדלים עציצים ואת לונה. זה לא רק שהתחתנו (אז מה אם אין מסמכים ברבנות), ובנית לי ספסל עץ למרפסת. זה גם שהצלחתי ממש להיקשר אליך, לרצות שלא תלך.
ואחרי שכמעט שנתיים התעקשת שאתה ואני זה לנצח, פתאום החלטת לחזור להורים שלך בקיבוץ. בדיוק כשהבנתי שאנחנו בלתי נפרדים.
לא השארת אותי עם רגשות תסכול וכעס ופחד, חיבקת אותי והבטחת שתחזור. אולי בגלל זה אני כל כך מפחדת. כי הכול היה מושלם במידה המדויקת, ואז ארזת את לונה וכמה ספרים ונסעת.
הייתי רוצה שנטוס יחד ליוון. בוא נדמיין את זה לרגע, בסדר? נקנה לנו מזוודות יוקרתיות ונעמיד פנים שאנחנו זוג מליונרים שנסעו להנות מהים הפתוח והטברנות שמפוזרות בכל מקום.
אני יודעת שאתה לא מצליח לדמיין את זה. או שאולי אתה כן? אולי הטרקטורים פתחו לך את הלב?
יודע מה, עומרי? בחיי. אני לא מספיקה לך? אני לא השראה טובה?
אני יודעת מה אתה אומר עכשיו. נסעת כדי להתגעגע, כדי שתוכל לכתוב בשבילי.
אבל למה להורים שלך? לאבא שלך שאוכל כמו חזיר ולאימא שלך שמרעילה אותך במילים נגדי.
אני מצטערת. לא הייתי צריכה לכתוב את זה. אבל אני לא אמחק, כי כתבתי בעט ואני לא מתכוונת להתחיל מהתחלה או לקשקש על דף הפרחים היפה הזה.
בקיצור, עומרי, אני מבקשת שתחזור. הטימין נובל לי ואני חושבת שהגעגוע שלי עומד לשבור רהיטים בבית.
אוהבת מכל הלב, קרן.
נ.ב. הטיילת על החוף התמלאה בימים האחרונים בתיירים מגרמניה. בשם כל רצי הטיילת, בוא לרוץ כאן עם שירים ברמקול הישן שלך. אולי זה מה שיבריח אותם. נשיקות.

דניאל.









שלך, תמר.

(@ריעות. זה הכי הרבה שהצלחתי להוציא. ואני חושבת שזה לא רע בכלל)

- טיטולים לרחלי
- פירות לגן של נדב
- שוקולד לתמר, יש לה מבחן ראשון
- לחם
- חלב
- גבינה
- פחמימה לארוחת צהריים (לא פסטה! אכלנו אתמול)
- מגש אחד של חזה עוף
- בייגלה לילדים
- גבינה צהובה לארוחת ערב
- בקבוק של יין. אחד יקר, משהו טעים.
- שלושה נרות ריחניים
- רביולי איטלקי קפוא. את האחד עם הבטטה, אני יודעת שאתה אוהב אותו.

ליאורי שלי.
עשית את המעשה הנכון. אני כל כך גאה בך. זה היה יכול להסתיים אחרת, ובעצם זה יכול כל רגע להגמר שוב. אני מפחדת. כל כך מפחדת שיקרה לך מה שקרה בפעם שעברה. אבל אתה צחקת על חששותי והבטחת שהכל בסדר. שאתה בסדר. שאנחנו ניהיה בסדר.
ומחר אתה הולך. חודש, אמרת לי, זה יעבור מהר.
אבל גאד. ליאורי, אתה יודע מה זה חודש שאתה לא איתי? נצח. נצח.
אתה קורא את המילים שאני כותבת בטח במטוס או בחדר במלון מול הבית של יוני. אגב, תמסור לו דש. זה שניתקנו קשר לא אומר שהוא כבא לא האח הקטן שלי.
בבקשה תגמור את העבודה שם במהירות ותחזןר. רוני לא קורא לך סתם באמצע החיים. אני חוששת שהוא זקוק לעזרה כי הוא נקלע לעסקים אפלים.
תזכור. ליאורי שלי. תזכור מה קרה פעם שעברה. יש לך לב טוב. תמיד אמרתי. אבל לפעמים הוא יותר מידי טוב.
חודש. חודש. אני משתגעת מגעגועים כבר עכשיו. המזוודה שלך מונחת על השטיח לפני ואני מנסה לדחוק את המחשבות על הפרידה. ומחר כשניהיה יחד בשדה התעופה, אתה תחבק אותי חזק, תביט בחוזקה בעיניי ותבטיח שתחזור בשלום. ואתה תעלה על המטוס כשדמעות בעיניי. ואולי גם בעינייך? לעיתים אתה מוציא את רגשותייך החוצה. במיוחד את האהבה.
אני גאה בך. אתה הולך לעשות את מעשה הנכון ביותר. ושזה לא ידאיג אותך- כשתחזור תחכה לך עוגת גבינה וקפה עם שתיים סוכר והמון אהבה.
ביי ליאורי.

ילד,
אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי לך ככה.
מכירה את המבט ההוא שלי,
עיניים אוהבות.
היום שבו התווכחנו מה גדול יותר; אהבה או התאהבות.
אמרתי לך שאני אוהבת , ומאוהבת - בך.
הזכרתי לך, לעצמי שלוואי ואתאהב בך, בנו,כל יום,מחדש.
צחקת. גבר שלי, הלב שלי פעם , קיטצ'ית שכמותי.
שלחת לי סמס כשכעסתי עלייך,
שיחפש מי יענה לו..מגיע לו לחכות,
אני קשה להשגה! חשוב שתדע את זה.
אבל היה כתוב שם א.א.א. שיחקתי ת'צמי לא מבינה,
היתי עצבנית כן? (לא ממש, פשוט כ"כ רציתי אותך,אתה-עסוק, אני , שואבת הרבה אנרגיה.)
אז חיכיתי חמש דקות. יותר מזה לא יכלתי..
שלחתי סימן שאלה ? כשלא הגבת מיד, כתבתי : עזוב, אוף. וזה עבד. התקשרת אלי, את יודעת שלא אעזוב.
אף פעם. א.א.א. אני אוהב אותך.
מה אמרת? תגיד שוב. אמרתי , שאני אוהב אותך.
אני מקווה שאת מסכימה לקבל את זה.
מממ יופי . רטנתי כמו חתלתולה משוועת לליטוף..
אני עושה לך הפתעה ביום חמישי, תסמכי עלי, יהיה כיף.
מבטיח. והיה. היה לי כיף. מצטערת שלא מספיק הודיתי אז...
פעם רציתי לומר לך, אבל לא אמרתי, תודה שקיפצת איתי יחף בדשא. מממ אני יודעת שהיה לך מוזר.
בנסיעה, בדרך, הרגשתי איך כואב לך,
וההרים שממול... רצית לבכות, אבל אתה לא יכול.
רציתי לגעת בך, להרגיע, אבל אני לא יכולה.
אז רק ליטפתי במחשבה.
מעולם לא גילית לי אם הרגשת. לא חשוב, זה בסדר..
אבל בסוף הזה, אני יודעת שאני אשמה,
אתה מבין? עשיתי את זה רק כי אהבתי.
לא. לא אותי. אותך. ילד. אותך ילד ( לא ) שלי.
שמרתי אותנו , מבטיחה לך. אנחנו אפילו באותו העמוד.
לא נגעתי בו..אפילו לא הפכתי דף.
אני מתגעגעת אליך. אולי תשוב אל המזרח?

אני יודעת שיותר פשוט לשנינו להסתכל בעיניים
אני לא טובה בלדבר ואתה לא טוב בלהקשיב
אבל רק שתדע
אני יודעת שבזמן הקרוב לא ניפגש
אבל אתה יודע איפה להשיג אותי
אז בבקשה, תשיג אותי

אשכרה.

קפוץ לי