אנחנו יומיים לפני חודש הגאולה... יום לפני חודש הגאולה (ועל כך עיינו בסוף ההודעה) אנחנו עתידים להיות מוכרעים בין הגאולה- לתבוסה. הובטח לנו שלא תהיה עוד גלות, אז למה נשאר לנו לצפות? האם הגענו לשנת הגאולה או שעדיין לא מגיע לנו?
אני אישית לא נוטה להאמין לחלומות אבל במה שאני הולכת להביא לכם עכשיו יש משהו. אולי לא אמת- אבל משהו ממנה יש. סתכלו:
| חלום מדהים שחלם רב בליל יום כיפור. |
תיאור החלום הבא לקוח מתוך האתר גוגומגוג (אנגלי). החלום הוא חלום שחלם הרב ישראל סלומון יעקובסון, שגם מנהל את האתר. הספקנים יאמרו שאין מראים לו לאדם בחלומו אלא מהרהורי ליבו. המחוזקים יאמרו שחלום בחצות ליל כיפור בתוך בית כנסת בזמן קריאת תהילים חייב להיות אמיתי. בין כך ובין כך, להלן הדברים המעניינים בכל מקרה שתורגמו לעברית ופורסמו לראשונה באתרהשם אחד: זה היה בסביבות חצות ביום רביעי בלילה, ליל יום כיפור. רוב האנשים כבר יצאו מבית הכנסת. רק מעטים נשארו ואמרו תהילים. הרכנתי את ראשי כדי לנוח, ונכנסתי לתרדמה עמוקה. היה לי חלום מדהים, שאותו אני רוצה לחלוק עמכם. בחלום עליתי במהירות בסוג של מנהרה שקופה. עברתי כל מיני מקומות משונים, כל אחד מואר יותר מה"מקום" שתחתיו. בסופו של דבר מצאתי את עצמי יוצא מה"מנהרה" האנכית ונכנס לחצר ענקית שבה ציבור רב של אנשים פסע בזריזות לעבר מבנה גדול. האור היה כמעט מעוור, אבל הצלחתי איכשהו לראות. רובם היו אנשים זקנים בעלי זקן, אבל היו גם צעירים יותר, ואפילו ילדים. ממרחק ראיתי נשים רבות הולכות לאותו הכיוון, אך ככל הנראה באמצעות דלת אחרת באותו המבנה. שאלתי אחד מהאנשים: "לאן כולם הולכים?" - "האם אינך יודע? מאיפה אתה בכלל?" מצאתי את עצמי בתוך המבנה הענק. היו דלתות רבות וגרמי מדרגות רבים, ולא ידעתי לאן בדיוק ללכת. האדם שלצידי, שענה לשאלותיי מוקדם יותר, תפס אותי בידי ואמר לי: "בוא איתי". עלינו במספר גרמי מדרגות ואז נכנסנו דרך הדלת. "שב, הם יתחילו בקרוב", אמר לי ה"חבר" שלי. לאחר מכן כולם התיישבו. עדיין לא יכולתי להרים את ראשי, או לפקוח את עיניי, אבל שמעתי קול: - "ריבונו של עולם, משה רבינו, וזקנים נכבדים. "בעוד שאני חייב להסכים שזה ראוי לשבח להקדיש חיים עבור ישיבה או מוסד תורני חינוכי אחר, בסופו של דבר לראשי הישיבות הללו אכפת רק מהמוסדות שלהם, אבל לא מהקב"ה". - "האם יש לך דבר נוסף להציג לבית המשפט, מיכאל?" "האם יש לך דבר נוסף להציג לבית המשפט, מיכאל"? בתחילה דממה מפחידה התפשטה באולם כולו. לאחר מכן יכולתי לשמוע קולות של בכי, בעיקר מעזרת הנשים. היה נראה שהכל אבוד. השטן הצליח שוב לעכב את הגאולה הסופית. ואז, פתאום, שמעתי צעקה מעזרת הנשים: "חכו, חכו, אנחנו יורדות". דרך הכניסה הראשית בקומת הקרקע נכנסה אישה וארבע ילדות. הגדולה ביותר היתה ככל הנראה בגיל 12, והקטנה בגיל 3. האישה עצמה חבקה תינוק זכר בידה. בידה השנייה היא החזיקה משהו שנראה כמו דלי. גם הילדות החזיקו דליים בגדלים שונים. הם הלכו בזריזות לעבר ראש השולחן בצורת חצי הגורן הגדולה. "שמי הוא טלי. בנותיי ואני נרצחנו ע"י…" משה רבינו הרים את ידו הימנית, כאומר "מספיק". "סלח לי, אדוננו משה, שאני מעיזה לדבר בנוכחותך, ובנוכחות השכינה וכל הזקנים הנכבדים". "זוהי זכותך לדבר", אמר משה רבינו, "המשיכי". "אני זוכרת שלמדתי שהגאולה הסופית תבוא בזכות האמונה***. היתה זו האמונה החזקה כסלע של נשים צדקניות במצריים שסיפקה את הזכות ליציאת מצריים. גם בימים הנוראיים והאפלים הללו של רדיפה וסבל, הנשים סירבו לעזוב את אמונתם וביטחונם בקב"ה". "זה נכון, טלי. אני בעצמי קיבלתי השראה מאמונתם הטהורה. אנא המשיכי". "הבנות שלי ואני ירדנו למטה לגוש קטיף בימים האפלים של הגירוש. עברנו מבית לבית, ומבית כנסת לבית כנסת. רצינו להיות שם איתם. לקחנו את הדליים הללו כדי לאסוף את דמעותיהם. דמעות של אמונה טהורה. דמעות של אמונה אמיצה בקב"ה. באופן הגיוני היה עליהן לקלוט שאין שום דרך למנוע בולדוזר נחוש וכוחני מלמחוץ את הקהילות שלהם. אבל הן סירבו להכניס ענן של הגיון אל אמונתם הטהורה והזכה בקב"ה. היה להן הרבה יותר קל לעזוב בהתנדבות, אבל הם סירבו להיכנע. הם התפללו והתפללו ממש עד הרגע האחרון. הם בכו והתחננו לקב"ה, עד שהם גורשו בגופם. היו כל כך הרבה דמעות, ולא יכולנו לאסוף את כולם, אבל הבאנו איתנו היום כל מה שיכולנו לשאת". בעוד שהיא המשיכה לדבר, יכולתי לראות את פניו של השטן מחליפים צבעים. הוא אותת לעוזריו לבצע יציאה מהירה, והם עזבו כולם עם פניהם המבויישות באדמה. "השכינה הקדושה, אדוננו משה, ורבנים גדולים. "כל המסכימים עם טלי, עמדו על רגליכם", אמר משה רבינו. הקול הרועם של ההמונים הנוכחים באולם הענק שעומדים כולם בבת אחת היה מחריש אוזניים. בבת אחת שבעים ואחד הזקנים העבירו את פסק הדין שלהם בפה אחד לקב"ה. הצלחתי לראות מעט ממה שנכתב: "השנה הזו תהיה השנה של הגאולה הסופית עבור כל כלל ישראל". כך התעוררתי. תודה רבה לכם, אחי ואחיותיי היקרים מגוש קטיף. באהבה ובהערצה, ישראל סלומון. ********************************************************************************************* * ר’ זוהר חלק א דף קל"ח. ** בי"א באייר תשס"ד (2.5.04), טלי חטואל (בת 34), ובנותיה: הילה (11), הדר (9), רונית (7) ומירב (שנתיים) נרצחו ע"י מחבלים בכניסה לגוש קטיף. טלי היתה בהריון מתקדם בחודש השמיני. הם היו בדרכם להפגנה נגד תכנית ההתנתקות של שרון. מכוניתם המסחרית סטתה מהדרך לאחר היריות הראשונות, ואז המחבלים נגשו אל הרכב וירו בהם למוות מטווח קרוב. הרכב של משפחת חטואל חורר בקליעים, והשטיח הפנימים הוכתם בדם. הילדות נרצחו בזמן שחיבקו האחת את השנייה. על המכונית היה סטיקר "ההתנתקות - ניצחון לטרור". דוד, בעלה של טלי, ואבי הבנות והעובר שלא נולד, המשיך לחיות בגוש קטיף עד שגורש בכוח ע"י שרון והממשלה. *** שמות רבה כ"ב. מהר"ל גבורת השם פרק ט’. ליקוטי מוהרן א, ז |
דרך צלחה...!!